אוסטיודן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־08:47, 21 באפריל 2015

"בעיית האוסטיודן", ספר מ-1926 בו הציע הסוציולוג פאול נתן לתמוך בממשלת ברית המועצות כדי שתיישבם מחדש בפנים רוסיה.

אוֹסטיוּדֶן (בגרמנית: Ostjuden, "יהודי המזרח") הוא מונח שנטבע על ידי הפובליציסט היהודי-גרמני נתן בירנבוים בשנת 1900 כדי לתאר את הריכוז הגדול של יהודים במזרח אירופה וסביבותיה שחיו בחברה דתית מסורתית בעיקרה ולא עברו תהליכי מודרניזציה של ממש. הביטוי שימש כדי להנגיד אותם ל"יהודי המערב" (וֶסטיודן, Westjuden) שהיו מעורים בסביבתם ולא סבלו מפער דומה. בירנבאום ציין כי התכוון בעיקר ליהודי אירופה הסלאבית ואזורים בעלי רמת פיתוח נחותה זהה: "רוסיה, פולין, גליציה, בוקובינה, צפון-מזרח הונגריה ורומניה."^[1] כביטויים נרדפים לאלה שימשו לעתים "יהודים פולנים" או "פולאקים" לעומת "יקים".

היסטוריה

בשלהי המאה ה-18 התחוללו במרכז אירופה ובמערבה תמורות פוליטיות ניכרות שהובילו למתן אמנציפציה ליהודים – קודם בפועל, על ידי שוויון זכויות הולך וגדל, ואחר כך במוצהר. הזדמנויות כלכליות וחברתיות נפתחו בפני רבים, והם עזבו את דרך החיים המסורתית ואת הגטאות שאולצו להתגורר בהם לטובת השתלבות בחברה הכללית. שינוי דומה כמעט ולא התחולל באזורי המזרח, שהמודרנה אמנם הגיעה אליהם אך בקצב אטי ומזעזע פחות ובאיחור רב. היהודים נותרו תחת הגבלות מהותיות בעניינים כמו חופש התנועה והעיסוק, והוסיפו לסבול אפליה רשמית בוטה בהרבה מבמערב. ההבדלים העמוקים בין שתי האוכלוסיות התבטאו בכל תחומי החיים. ה"וֶוסטיודן" (יהודי המערב) עברו טמיעה לשונית מזורזת ושפת היידיש כמעט ונשכחה; עוד קודם לכן, בדמדומיה של החברה הישנה בגרמניה, הרבו המשכילים להצביע על טהרת הניבים המערביים של השפה, שהיו קרובים לגרמנית תקנית, בעוד שהניבים שבפולין וליטא היו גדושים השפעות סלאביות חזקות שעשו אותם כמעט ולא-מובנים להם. אפיון אחר של הניגוד בין שני הקיבוצים היה זה שבין "יהודי קאפטן" (Kaftanjuden) ל"יהודים עם עניבות" (Krawattenjuden), שכן האחרונים אימצו לבוש רגיל והראשונים הוסיפו לדבוק בחזות של אבותיהם. הרתיעה והחשש מיהודי מזרח אירופה רווחו בעיקר בקרב יהודי גרמניה, שקרבתם הגאוגרפית לאזור הנידון הביאה אותם במגע מתמיד עם יושביה: תחושות אלה התמזגו עם הדימוי הנפוץ בתודעה הגרמנית של אזורים אלה כפרימיטיביים. דעות שליליות, מהסתייגות ועד תיעוב וסלידה, הובעו מצדם כלפי יהודי מזרח-אירופה מראשית ימיה של השכלת ברלין. המתח נותר בבסיס היחסים בין שתי התפוצות והחריף במיוחד כשמאות אלפי חיילים גרמנים נחשפו באופן בלתי-אמצעי להמון היהודי במזרח בעת מלחמת העולם הראשונה, ועם ההגירה הגדולה משם מערבה אחרי הלחימה. תחושות דומות הובעו גם על ידי יתר יהודי מרכז היבשת עד הונגריה, בה צף הפחד משטפון של אוסטיודן סביב החלת חוקי מאי ברוסיה ועלילת טיסאסלר. האסטרטגיה שאומצה לרוב הייתה עידוד מעבר של המהגרים לאמריקה ומאמץ גדול לאקלם את הנשארים במהירות ככל האפשר.

עם זאת, בעיקר בראשית המאה ה-20, הקיטוב נשא גם משמעות חיובית: קבוצה גדולה מקרב הצעירים ביהדות גרמניה, לרוב דור שלישי או רביעי לאמנציפציה, ייחסו שורשיות ואותנטיות לאחיהם בפולין וברוסיה שנותרו לדעתם מחויבים לזהותם היהודית. תופעה זו, שנודעה כ"פולחן יהודי המזרח" (Ostjudenkult), חפפה תופעות כמו עליית הציונות; דעות זהות, על רקע אחר, הובעו בידי מייסדי אגודת ישראל דוגמת יצחק ברויאר, שסלדו מהחברה האורתודוקסית שבה גדלו ומעיגונה בתרבות הגרמנית, וכמהו לחקות את הדתיים המסורתיים. הסנטימנט התבטא בין היתר באיסוף סיפורי החסידים על ידי מרטין בובר, שהציג אותם לראשונה כרומנטיים וערכיים אחרי יותר ממאה שנה שבה הייתה החסידות לסמל לפרימיטיביות במרכז אירופה. רגשות כאלה היו מוגבלים בהיקפם: הרוב, בעיקר בגרמניה, חששו מ"בעיית האוסטיודן" שאיימה להגביר את האנטישמיות ולפגוע במעמדם האזרחי, שהיה איתן למדי מראשית ההשכלה ועד עליית הנאצים. האיום שבהגירה מהמזרח הביא לבחינת אפשרויות שונות: רבים ראו בציונות פילנטרופית ובפיתוח פלשתינה אמצעי להסיט את שטף הבאים, ואחרים הציעו להעניק תמיכה כספית לרוסיה, ולאחר מכן לברית המועצות, כדי שתיישב את האוסטיודן בסיביר ותביא לפתרון בעיית העוני והצפיפות במקומות מגוריהם.^[2]

הניכור היה הדדי, ורוב המזרחיים פיתחו יחסים מורכבים עם בני דתם שהתגוררו בארצות בהן ניתן שוויון זכויות. ברוסיה, בפולין וביתר המרחב התקיים קיבוץ יהודי גדול וצפוף, שהאפליה החוקית נגדו שימרה מאפיינים אתניים משותפים גם בתקופה שבה רבים זנחו את הדת – כך, לדוגמה, פרחה שם תרבות יידיש חילונית תוססת בעוד שאפילו באזוריה הנחשלים של הונגריה בקושי התפרסמו עיתונים בשפה.^[3] אחידות זו עשתה את האוכלוסייה נכונה לקלוט רעיונות כמו הבונדיזם והציונות (שהנימה הלאומית-אורגנית שנשזרה בה שאבה רבות ממוצאם של רוב הוגיה ופעיליה במזרח אירופה), שצברו תמיכה רבה. זאת בעוד שיהודי המערב, ולו רק אלה מביניהם שייחסו לכך חשיבות, הגדירו עצמם בראש ובראשונה כזרם דתי. קרוביהם במזרח, בעוד ששאפו לחקות אותם מבחינות רבות, הסתייגו ממה שתפשו כהתבוללות ותלישות בקרב כל אגפי החברה היהודית. כשחיים ויצמן בן התשע-עשרה, שכבר היה ציוני, הגיע ללמד בפנימיה האורתודוקסית היוקרתית בפְּפוּנְגְשטאדט שבגרמניה, הוא התקשה לעכל את מה שראה כסתירה: ”המנהל היה ד"ר בארנס, אדם שלפי כל דרכיו היה תמוה בעיני יותר מן הגרמנים עצמם. הוא היה אדוק קיצוני, כלומר שמר את המסורת הנוקשה, הפורמלית של אדוקי פרנקפורט. בית הספר התנהל בכשרות: היה שם משגיח קבוע, ממונה על המזון, שיהא כשר על־פי כל הדיקדוקים. בשבת לא היו לימודים! אסור היה לכתוב באותו יום! התפילות נערכו שלוש פעמים ביום... ד"ר בארנס היה מתבולל גמור, וכינה עצמו 'גרמני בן דת משה'. הוא הבין את יהדותו כך שמכל הבחינות, לבד ממנהגי הדת, גרמני הוא ככל צאצא של הכרוסקים.”^[4]

הכינוי "אוסטיודן" צבר קונוטציות שליליות ושימש כתווית גזענית כלפי נשואיו, הן מצד ה"יקים" והן מצד האנטישמיים בגרמניה. בפוגרום שנערך ברובע שויננפירטל בברלין בנובמבר 1923, זעקו המפגינים: "אוסטיודן החוצה." האנטישמים השתמשו בו בהדרגה כדי להכליל את כל היהודים, כשלטענתם כולם היו בבסיסם "אוסטיודן". הוא התגלגל לשיח הפנים-יהודי בארצות הברית, שם היה המתח האתני בין יוצאי מרכז אירופה למהגרים העניים והחדשים ממזרחה למרכיב קבוע של החברה היהודית משלהי המאה ה-19 ועד אחרי מלחמת העולם השנייה. בימי העלייה החמישית צץ יחס דומה אך הפוך מצד הוותיקים יוצאי המזרח בארץ ישראל לפליטים היהודיים מגרמניה: המקומיים זכרו את היחס שספגו הוריהם, והפגינו לעתים שמחה לאיד, במקביל לבוז ולהאשמות בהסתגרות ובהתנשאות כלפי החדשים. לאחר מלחמת העולם השנייה, בגלל הקונוטציות שנקשרו אליו, הפך הביטוי להיות לא תקין פוליטית. הוא צף מחדש עקב ההגירה הגדולה של יהודים מברית המועצות לשעבר לגרמניה בשנות ה-90, והוחייה על ידי הימין הקיצוני.^[5]

לקריאה נוספת

Steven E. Aschheim, Brothers and Strangers: The East European Jew in German and German Jewish Consciousness, 1800–1923, University of Wisconsin Press, 1982.
Jack Wertheimer, Unwelcome Strangers: East European Jews in Imperial Germany, Oxford University Press, 1991.

קישורים חיצוניים

Selma C. Berrol, Their Image: German Jews and the Americanization of the Ostjuden in New York City, New York History, אוקטובר 1982.
Nathan Friedenberg, The Reversed Hierarchy: Ostjuden and Yekkes in Mandatory Palestine.

הערות שוליים

^ נתן בירנבאום, Was sind Ostjuden? : Zur ersten Information,‏1916, עמ' 5.
^ אשהיים, עמ' 48.
^ Judith R. Baskin (עורכת), The Cambridge Dictionary of Judaism and Jewish Culture. Cambridge University Press, 2011. עמ' 334-335.
^ Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press, 2001. עמ' 4-9. הנוסח העברי של הציטוט הוא מתוך: חיים ויצמן, מסה ומעש: זכרונות חייו של נשיא ישראל, הוצאת שוקן, 1951. עמ' 35.
^ DDie Bedeutung des Antisemitismus im aktuellen deutschen Rechtsextremismus, Bundesamt für Verfassungsschutz Presse- und Öffentlichkeitsarbeit, 2002. עמ' 15.

[1] נתן בירנבאום, Was sind Ostjuden? : Zur ersten Information,‏1916, עמ' 5.

[2] אשהיים, עמ' 48.

[3] Judith R. Baskin (עורכת), The Cambridge Dictionary of Judaism and Jewish Culture. Cambridge University Press, 2011. עמ' 334-335.

[4] Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press, 2001. עמ' 4-9. הנוסח העברי של הציטוט הוא מתוך: חיים ויצמן, מסה ומעש: זכרונות חייו של נשיא ישראל, הוצאת שוקן, 1951. עמ' 35.

[5] DDie Bedeutung des Antisemitismus im aktuellen deutschen Rechtsextremismus, Bundesamt für Verfassungsschutz Presse- und Öffentlichkeitsarbeit, 2002. עמ' 15.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
 [[קובץ:P00-indexseite.jpg|150px|שמאל|ממוזער|"בעיית האוסטיודן", ספר מ-1926 בו הציע הסוציולוג פאול נתן לתמוך בממשלת ברית המועצות כדי שתיישבם מחדש בפנים רוסיה.]]
-'''אוֹסטיוּדֶן''' (ב[[גרמנית]]: '''Ostjuden''', "יהודי המזרח") הוא מונח שנטבע על ידי ה[[פובליציסט]] היהודי-גרמני [[נתן בירנבוים]] בשנת [[1900]]. המונח שימש בידו כדי לתאר את הריכוז הגדול של יהודים במזרח אירופה וסביבותיה שחיו בחברה דתית מסורתית בעיקרה ולא עברו תהליכי [[מודרניזציה]] של ממש, ולהנגיד אותו ל"יהודי המערב" (וֶסטיודן, Westjuden) שהיו [[היטמעות|מעורים בסביבתם]] ולא סבלו מפער דומה. בירנבאום ציין כי הוא התכוון בעיקר ליהודי אירופה ה[[סלאבים|סלאבית]] ואזורים בעלי רמת פיתוח נחותה זהה: "[[יהדות רוסיה|רוסיה]], [[יהדות פולין|פולין]], [[יהדות גליציה|גליציה]], [[בוקובינה]], [[יהדות אונטרלנד|צפון-מזרח הונגריה]] ו[[הרגאט|רומניה]]."{{הערה|נתן בירנבאום, Was sind Ostjuden? : Zur ersten Information,{{כ}}1916, [http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/freimann/content/pageview/720331 עמ' 5].}} כביטויים נרדפים לאלה שימשו לעתים "יהודים פולנים" או "פולאקים" לעומת "[[יקים]]".
+'''אוֹסטיוּדֶן''' (ב[[גרמנית]]: '''Ostjuden''', "יהודי המזרח") הוא מונח שנטבע על ידי ה[[פובליציסט]] היהודי-גרמני [[נתן בירנבוים]] בשנת [[1900]] כדי לתאר את הריכוז הגדול של יהודים במזרח אירופה וסביבותיה שחיו בחברה דתית מסורתית בעיקרה ולא עברו תהליכי [[מודרניזציה]] של ממש. הביטוי שימש כדי להנגיד אותם ל"יהודי המערב" (וֶסטיודן, Westjuden) שהיו [[היטמעות|מעורים בסביבתם]] ולא סבלו מפער דומה. בירנבאום ציין כי התכוון בעיקר ליהודי אירופה ה[[סלאבים|סלאבית]] ואזורים בעלי רמת פיתוח נחותה זהה: "[[יהדות רוסיה|רוסיה]], [[יהדות פולין|פולין]], [[יהדות גליציה|גליציה]], [[בוקובינה]], [[יהדות אונטרלנד|צפון-מזרח הונגריה]] ו[[הרגאט|רומניה]]."{{הערה|נתן בירנבאום, Was sind Ostjuden? : Zur ersten Information,{{כ}}1916, [http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/freimann/content/pageview/720331 עמ' 5].}} כביטויים נרדפים לאלה שימשו לעתים "יהודים פולנים" או "פולאקים" לעומת "[[יקים]]".
 == היסטוריה ==
-בשלהי המאה ה-18 התחוללו במרכז אירופה ובמערבה תמורות פוליטיות ניכרות שהובילו למתן [[אמנציפציה ליהודים]] – קודם בפועל, על ידי [[שוויון זכויות]] הולך וגדל, ואחר כך במוצהר. הזדמנויות כלכליות וחברתיות נפתחו בפני רבים, והם עזבו את דרך החיים המסורתית ואת הגטאות שאולצו להתגורר בהם לטובת השתלבות בחברה הכללית. שינוי דומה כמעט ולא התחולל באזורי המזרח, שהמודרנה אמנם הגיעה אליהם אך בקצב אטי ומזעזע פחות ובאיחור רב. היהודים נותרו תחת הגבלות מהותיות בעניינים כמו חופש התנועה והעיסוק, והוסיפו לסבול אפליה רשמית בוטה בהרבה מבמערב. ההבדלים העמוקים בין שתי האוכלוסיות התבטאו בכל תחומי החיים. ה"וֶוסטיודן" (יהודי המערב) עברו טמיעה לשונית מזורזת ושפת ה[[יידיש]] כמעט ונשכחה; עוד קודם לכן, בדמדומיה של החברה הישנה בגרמניה, הרבו ה[[תנועת ההשכלה היהודית|משכילים]] להצביע על טהרת הניבים המערביים של השפה, שהיו קרובים לגרמנית טהורה, בעוד שהניבים שבפולין וליטא היו גדושים השפעות [[שפות סלאביות|סלאביות]] חזקות שעשו אותם כמעט ולא-מובנים להם. [[סטריאוטיפ]] אחר של הניגוד בין שני הקיבוצים היה זה שבין "יהודי [[קפוטה|קאפטן]]" (Kaftanjuden) ל"יהודים עם עניבות" (Krawattenjuden), שכן האחרונים אימצו לבוש רגיל והראשונים הוסיפו לדבוק בחזות של אבותיהם. הרתיעה והחשש מיהודי מזרח אירופה רווחו בעיקר בקרב יהודי גרמניה, שקרבתם הגאוגרפית לאזור הנידון הביאה אותם במגע מתמיד עם יושביה: תחושות אלה התמזגו עם הדימוי הנפוץ בתודעה הגרמנית של אזורים אלה כפרימיטיביים. דעות שליליות, מהסתייגות ועד תיעוב וסלידה, הובעו מצד יהודי ארץ זו כלפי יהודי מזרח-אירופה מראשית ימיה של השכלת ברלין. המתח נותר בבסיס היחסים בין שתי התפוצות והחריף במיוחד כשמאות אלפי [[צבא הקיסרות הגרמנית|חיילים גרמנים]] נחשפו באופן בלתי-אמצעי להמון היהודי במזרח בעת [[מלחמת העולם הראשונה]], ועם ההגירה הגדולה משם מערבה אחרי הלחמה.
+בשלהי המאה ה-18 התחוללו במרכז אירופה ובמערבה תמורות פוליטיות ניכרות שהובילו למתן [[אמנציפציה ליהודים]] – קודם בפועל, על ידי [[שוויון זכויות]] הולך וגדל, ואחר כך במוצהר. הזדמנויות כלכליות וחברתיות נפתחו בפני רבים, והם עזבו את דרך החיים המסורתית ואת הגטאות שאולצו להתגורר בהם לטובת השתלבות בחברה הכללית. שינוי דומה כמעט ולא התחולל באזורי המזרח, שהמודרנה אמנם הגיעה אליהם אך בקצב אטי ומזעזע פחות ובאיחור רב. היהודים נותרו תחת הגבלות מהותיות בעניינים כמו חופש התנועה והעיסוק, והוסיפו לסבול אפליה רשמית בוטה בהרבה מבמערב. ההבדלים העמוקים בין שתי האוכלוסיות התבטאו בכל תחומי החיים. ה"וֶוסטיודן" (יהודי המערב) עברו טמיעה לשונית מזורזת ושפת ה[[יידיש]] כמעט ונשכחה; עוד קודם לכן, בדמדומיה של החברה הישנה בגרמניה, הרבו ה[[תנועת ההשכלה היהודית|משכילים]] להצביע על טהרת הניבים המערביים של השפה, שהיו קרובים לגרמנית תקנית, בעוד שהניבים שבפולין וליטא היו גדושים השפעות [[שפות סלאביות|סלאביות]] חזקות שעשו אותם כמעט ולא-מובנים להם. אפיון אחר של הניגוד בין שני הקיבוצים היה זה שבין "יהודי [[קפוטה|קאפטן]]" (Kaftanjuden) ל"יהודים עם עניבות" (Krawattenjuden), שכן האחרונים אימצו לבוש רגיל והראשונים הוסיפו לדבוק בחזות של אבותיהם. הרתיעה והחשש מיהודי מזרח אירופה רווחו בעיקר בקרב יהודי גרמניה, שקרבתם הגאוגרפית לאזור הנידון הביאה אותם במגע מתמיד עם יושביה: תחושות אלה התמזגו עם הדימוי הנפוץ בתודעה הגרמנית של אזורים אלה כפרימיטיביים. דעות שליליות, מהסתייגות ועד תיעוב וסלידה, הובעו מצדם כלפי יהודי מזרח-אירופה מראשית ימיה של השכלת ברלין. המתח נותר בבסיס היחסים בין שתי התפוצות והחריף במיוחד כשמאות אלפי [[צבא הקיסרות הגרמנית|חיילים גרמנים]] נחשפו באופן בלתי-אמצעי להמון היהודי במזרח בעת [[מלחמת העולם הראשונה]], ועם ההגירה הגדולה משם מערבה אחרי הלחימה. תחושות דומות הובעו גם על ידי יתר יהודי מרכז היבשת עד הונגריה, בה צף הפחד משטפון של אוסטיודן סביב החלת [[חוקי מאי]] ברוסיה ו[[עלילת טיסאסלר]]. האסטרטגיה שאומצה לרוב הייתה עידוד מעבר של המהגרים לאמריקה ומאמץ גדול לאקלם את הנשארים במהירות ככל האפשר.
-עם זאת, בעיקר בדור שלפניה, הוא נשא גם משמעות חיובית: קבוצה גדולה מקרב הצעירים ביהדות גרמניה, לרוב דור שלישי או רביעי לאמנציפציה, ייחסו שורשיות ואותנטיות לאחיהם בפולין וברוסיה שנותרו לדעתם מחויבים לזהותם היהודית. תופעה זו, שנודעה כ"פולחן יהודי המזרח" (Ostjudenkult), חפפה תופעות כמו עליית ה[[ציונות]]; דעות זהות, על רקע אחר, הובעו בידי מייסדי [[אגודת ישראל]] דוגמת [[יצחק ברויאר]], שסלדו מהחברה ה[[יהדות אורתודוקסית|אורתודוקסית]] שבה גדלו ומעיגונה בתרבות הגרמנית, וכמהו לחקות את הדתיים המסורתיים. הסנטימנט התבטא בין היתר באיסוף [[סיפורי חסידים|סיפורי החסידים]] על ידי [[מרטין בובר]], שהציג אותם לראשונה כ[[רומנטיקה|רומנטיים]] וערכיים אחרי יותר ממאה שנה שבה הייתה החסידות לסמל לפרימיטיביות בגרמניה. עם זאת רגשות אלה היו מוגבלים בהיקפם: מרבית יהודי גרמניה חששו מ"בעיית האוסטיודן", שאיימה להגביר את האנטישמיות ולפגוע במעמדם האזרחי, שהיה איתן למדי מראשית ההשכלה ועד עליית הנאצים. האיום שבהגירה מהמזרח הביא לבחינת אפשרויות שונות: רבים ראו בציונות [[פילנטרופ]]ית ובפיתוח פלשתינה אמצעי להסיט את שטף הבאים, ואחרים תמכו בתמיכה כספית ברוסיה, ולאחר מכן בברית המועצות, כדי שתיישב את האוסטיודן בסיביר ותביא לפתרון בעיית העוני והצפיפות במקומות מגוריהם.{{הערה|אשהיים, עמ' 48.}}
+עם זאת, בעיקר בראשית המאה ה-20, הקיטוב נשא גם משמעות חיובית: קבוצה גדולה מקרב הצעירים ביהדות גרמניה, לרוב דור שלישי או רביעי לאמנציפציה, ייחסו שורשיות ואותנטיות לאחיהם בפולין וברוסיה שנותרו לדעתם מחויבים לזהותם היהודית. תופעה זו, שנודעה כ"פולחן יהודי המזרח" (Ostjudenkult), חפפה תופעות כמו עליית ה[[ציונות]]; דעות זהות, על רקע אחר, הובעו בידי מייסדי [[אגודת ישראל]] דוגמת [[יצחק ברויאר]], שסלדו מהחברה ה[[יהדות אורתודוקסית|אורתודוקסית]] שבה גדלו ומעיגונה בתרבות הגרמנית, וכמהו לחקות את הדתיים המסורתיים. הסנטימנט התבטא בין היתר באיסוף [[סיפורי חסידים|סיפורי החסידים]] על ידי [[מרטין בובר]], שהציג אותם לראשונה כ[[רומנטיקה|רומנטיים]] וערכיים אחרי יותר ממאה שנה שבה הייתה החסידות לסמל לפרימיטיביות במרכז אירופה. רגשות כאלה היו מוגבלים בהיקפם: הרוב, בעיקר בגרמניה, חששו מ"בעיית האוסטיודן" שאיימה להגביר את האנטישמיות ולפגוע במעמדם האזרחי, שהיה איתן למדי מראשית ההשכלה ועד עליית הנאצים. האיום שבהגירה מהמזרח הביא לבחינת אפשרויות שונות: רבים ראו בציונות [[פילנטרופ]]ית ובפיתוח פלשתינה אמצעי להסיט את שטף הבאים, ואחרים הציעו להעניק תמיכה כספית לרוסיה, ולאחר מכן לברית המועצות, כדי שתיישב את האוסטיודן בסיביר ותביא לפתרון בעיית העוני והצפיפות במקומות מגוריהם.{{הערה|אשהיים, עמ' 48.}}
 הניכור היה הדדי, ורוב המזרחיים פיתחו יחסים מורכבים עם בני דתם שהתגוררו בארצות בהן ניתן שוויון זכויות. ברוסיה, בפולין וביתר המרחב התקיים קיבוץ יהודי גדול וצפוף, שהאפליה החוקית נגדו שימרה מאפיינים אתניים משותפים גם בתקופה שבה רבים זנחו את הדת – כך, לדוגמה, פרחה שם תרבות יידיש חילונית תוססת בעוד שאפילו באזוריה הנחשלים של הונגריה בקושי התפרסמו עיתונים בשפה.{{הערה|Judith R. Baskin (עורכת), '''The Cambridge Dictionary of Judaism and Jewish Culture.''' Cambridge University Press, 2011. עמ' 334-335.}} אחידות זו עשתה את האוכלוסייה נכונה לקלוט רעיונות כמו [[הבונד]]יזם והציונות (שהנימה הלאומית-אורגנית שנשזרה בה שאבה רבות ממוצאם של רוב הוגיה ופעיליה במזרח אירופה), שצברו תמיכה רבה. זאת בעוד שיהודי המערב,  ולו רק אלה מביניהם שייחסו לכך חשיבות, הגדירו עצמם בראש ובראשונה כזרם דתי. קרוביהם במזרח, בעוד ששאפו לחקות אותם מבחינות רבות, הסתייגו ממה שתפשו כהתבוללות ותלישות בקרב כל אגפי החברה היהודית. כש[[חיים ויצמן]] בן התשע-עשרה, שכבר היה ציוני, הגיע ללמד בפנימיה האורתודוקסית היוקרתית בפְּפוּנְגְשטאדט שבגרמניה, הוא התקשה לעכל את מה שראה כסתירה: {{ציטוטון|המנהל היה ד"ר בארנס, אדם שלפי כל דרכיו היה תמוה בעיני יותר מן הגרמנים עצמם. הוא היה אדוק קיצוני, כלומר שמר את המסורת הנוקשה, הפורמלית של אדוקי פרנקפורט. בית הספר התנהל בכשרות: היה שם משגיח קבוע, ממונה על המזון, שיהא כשר על־פי כל הדיקדוקים. בשבת לא היו לימודים! אסור היה לכתוב באותו יום! התפילות נערכו שלוש פעמים ביום... ד"ר בארנס היה מתבולל גמור, וכינה עצמו 'גרמני בן דת משה'. הוא הבין את יהדותו כך שמכל הבחינות, לבד ממנהגי הדת, גרמני הוא ככל צאצא של ה[[כרוסקים]].}}{{הערה| Michael Stanislawski, '''Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky''', University of California Press, 2001. עמ' 4-9. הנוסח העברי של הציטוט הוא מתוך: חיים ויצמן, '''מסה ומעש: זכרונות חייו של נשיא ישראל''', הוצאת שוקן, 1951. עמ' 35.}}
-הכינוי "אוסטיודן" צבר [[קונוטציה|קונוטציות]] שליליות ושימש כתווית [[גזענות|גזענית]] כלפי נשואיו, הן מצד ה"יקים" והן מצד האנטישמיים בגרמניה. אלה השתמשו בו בהדרגה כדי להכליל את כל היהודים, כשלטענתם כולם היו בבסיסם "אוסטיודן". הוא התגלגל לשיח הפנים-[[יהדות ארצות הברית|יהודי]] ב[[ארצות הברית]], שם היה המתח העדתי בין יוצאי מרכז אירופה ל[[הגירה לארצות הברית|מהגרים]] העניים והחדשים ממזרחה למרכיב קבוע של החברה היהודית משלהי המאה ה-19 ועד אחרי מלחמת העולם השנייה. בימי [[העלייה החמישית]] צץ יחס דומה אך הפוך מצד הוותיקים יוצאי המזרח ב[[ארץ ישראל]] לפליטים היהודיים מגרמניה: המקומיים זכרו את היחס שספגו הוריהם, והפגינו לעתים שמחה לאיד, במקביל לבוז ולהאשמות בהסתגרות ובהתנשאות כלפי החדשים. לאחר [[מלחמת העולם השנייה]], בגלל הקונוטציות שנקשרו אליו, הפך הביטוי להיות לא [[תקין פוליטית]].
+הכינוי "אוסטיודן" צבר [[קונוטציה|קונוטציות]] שליליות ושימש כתווית [[גזענות|גזענית]] כלפי נשואיו, הן מצד ה"יקים" והן מצד האנטישמיים בגרמניה. בפוגרום שנערך ברובע שויננפירטל בברלין בנובמבר 1923, זעקו המפגינים: "אוסטיודן החוצה." האנטישמים השתמשו בו בהדרגה כדי להכליל את כל היהודים, כשלטענתם כולם היו בבסיסם "אוסטיודן". הוא התגלגל לשיח הפנים-[[יהדות ארצות הברית|יהודי]] ב[[ארצות הברית]], שם היה המתח האתני בין יוצאי מרכז אירופה ל[[הגירה לארצות הברית|מהגרים]] העניים והחדשים ממזרחה למרכיב קבוע של החברה היהודית משלהי המאה ה-19 ועד אחרי מלחמת העולם השנייה. בימי [[העלייה החמישית]] צץ יחס דומה אך הפוך מצד הוותיקים יוצאי המזרח ב[[ארץ ישראל]] לפליטים היהודיים מגרמניה: המקומיים זכרו את היחס שספגו הוריהם, והפגינו לעתים שמחה לאיד, במקביל לבוז ולהאשמות בהסתגרות ובהתנשאות כלפי החדשים. לאחר [[מלחמת העולם השנייה]], בגלל הקונוטציות שנקשרו אליו, הפך הביטוי להיות לא [[תקין פוליטית]]. הוא צף מחדש עקב ההגירה הגדולה של יהודים מברית המועצות לשעבר לגרמניה בשנות ה-90, והוחייה על ידי הימין הקיצוני.{{הערה|D[https://brightsblog.files.wordpress.com/2008/11/broschuere_0209_bedeutung_antisem.pdf Die Bedeutung des Antisemitismus im aktuellen  deutschen Rechtsextremismus], Bundesamt für Verfassungsschutz
+Presse- und Öffentlichkeitsarbeit, 2002. עמ' 15.}}
 ==לקריאה נוספת==