ישראל ברטל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

ישראל ברטל (נולד ב-1946) הוא היסטוריון ישראלי, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ולשעבר דקאן הפקולטה למדעי הרוח. משנת 2016 הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. תחומי מחקרו: תולדות עם ישראל בארצות מזרח אירופה במאות הי"ח והי"ט; השלטון העצמי היהודי במרחב התרבות האשכנזית; תנועת ההשכלה היהודית; זרמים דתיים ותרבותיים ביהדות מזרח אירופה; צמיחת האורתודוקסיה במזרח אירופה; "מבשרי הציונות"; הלאומיות היהודית המודרנית וראשית הציונות; היישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית; צמיחת התרבות העברית החדשה בארץ ישראל; ספרות והיסטוריה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל ברטל גדל בשכונת בורוכוב בגבעתיים, והיה מדריך בתנועת הנוער "התנועה המאוחדת". הוא שירת בנח"ל בצה"ל. בשנות השישים החל את לימודיו בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. שם עבודת הדוקטור שלו שהוגשה בתשמ"א 1980 הוא: "הלא-יהודים וחברתם בספרות עברית ויידיש במזרח אירופה בין השנים 1856-1914". ‬

ברטל הוא תלמידם של ההיסטוריונים שמואל אטינגר ויעקב כ"ץ, והכיר מקרוב את חבר המלומדים של האסכולה הירושלמית אשר התפתח בין כתלי המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית בירושלים.
הוא היה מראשוני סגל האוניברסיטה הפתוחה ומכותבי הקורסים במדעי היהדות בה. הוא מראשוני החוקרים שפעלו ביד יצחק בן צבי. נמנה עם מייסדי כתב העת קתדרה, רבעון לחקר תולדות ארץ ישראל ויישובה (1976) והיה אחד מעורכיו משך שנים רבות.

בשנים 1995 -2003, שימש ברטל יושב ראש "ועדת התוכנית" בהיסטוריה מטעם משרד החינוך לחטיבה העליונה של החינוך הממלכתי ("ועדת ברטל") שחיברה את תוכנית הלימודים המשמשת כיום בבתי-הספר התיכוניים בישראל. תוכנית זו הותקפה מחד על ידי גורמים המזוהים עם הימין (כגון ד"ר יורם חזוני) אשר טענו כי היא מטשטשת את תפקידה ואת חשיבותה של הציונות;[1] ומאידך על ידי גורמים מחוגי השמאל הבלתי-ציוני שקבלו על היותה 'ציונית' מדי. בתשובה לביקורות טען ברטל כי מקצוע ההיסטוריה, מעצם טיבו ומהותו, מרגיז את כולם - אך במיוחד הוא מאיים על שלמות תפיסת עולמם החד-ממדית של כל האוחזים באידאולוגיות טוטליטריות.[2]

ברטל התפלמס ארוכות עם מסכת הטענות שהציג שלמה זנד בספרו מתי ואיך הומצא העם היהודי? (2008). זנד טען כי עם ישראל הוא "המצאה", שכן הוא מורכב מקבוצות אתניות שונות שהסתפחו זו אל זו במרוצת הדורות. ברטל חלק על טענותיו וייחס אותן לתפיסה פוליטית.[3]

בשנים 20062010 כיהן בתפקיד דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. היה יושב ראש החברה ההיסטורית הישראלית (2007–2015). בשנים 2016-2015 לימד היסטוריה של ארץ-ישראל במכללה האקדמית תל-חי.

בסוף שנת 2016 צורף לאקדמיה הלאומית למדעים[4].

נשוי לנירה, נכדתו של חוקר הפולקלור הישראלי יום-טוב לוינסקי.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברטל זכה בפרס לנדאו למדעים ולמחקר מטעם מפעל הפיס לשנת 2009, על חקר תולדות ארץ-ישראל בעת החדשה.[5]

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברטל עוסק בתולדות ארץ-ישראל ויישובה היהודי ובנושאים בהיסטוריה יהודית מודרנית (ובהם חקר האוטונומיה היהודית; תולדות תנועת ההשכלה היהודית; צמיחתה של תרבות יהודית מודרנית במזרח אירופה והופעתה של האורתודוקסיה היהודית). עבודתו בנושאים הקשורים בתולדות ארץ ישראל שלובה בהקשרים הרחבים של ההיסטוריה היהודית במרכז אירופה ובמזרחה. הוא מגדיר את הקהילות ההיסטוריות בארץ ישראל כ'גלות בארץ': קהילות שהווייתן התרבותית, ארגונן החברתי ופעילותן הכלכלית ניתנים להבנה מלאה בעיקר כסניפים של קהילות המוצא בארצות מרכז וממזרח אירופה ובאגן הים התיכון.

תולדות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברטל עסק מראשית דרכו באקדמיה במחקר ההיסטורי של ארץ ישראל והיישוב היהודי בה מן המאה השבע עשרה ועד ראשית המאה העשרים. עבודותיו המדעיות מתמקדות בעיקר בתמורות החברתיות והכלכליות שחלו בקהילות היהודים בארץ בשלהי התקופה העות'מאנית (1800-1914); בקשרים ובזיקות שבין קהילות אלו לתפוצות השונות מהן הגיעו היהודים; במפגש טעון המתחים בין היישוב הישן הטרום ציוני לעולים שהגיעו לארץ ישראל בין השנים 1882-1914; בשלבים הראשונים של התגבשות חברה יהודית חדשה ותרבות עברית בתקופת העלייה ה'ראשונה' והעלייה ה'שנייה' ובביקורת הכתיבה ההיסטורית על תולדות היהודים בארץ בתקופה העות'מאנית המאוחרת.

מאמרו המדעי הראשון בתחום, שראה אור בשנת 1976, פתח כיוון חדש בחקר היישוב המכונה 'ישן' ובישר מגמה ביקורתית שאומצה לימים על ידי מרבית הכותבים האקדמיים בתחום. ברטל ביקש ל'שחרר' את הכתיבה ההיסטורית על היישוב הישן בארץ הן מן המגמה לראות בו מעין מבשר של מפעל ההתיישבות הציוני המאוחר בזמן, והן מן הסטיגמות השליליות דבקו בו בשל הביקורת המשכילית שטבעה אף היא חותמה במחקר. זאת עשה על יסוד קריאה ביקורתית של המקורות הראשוניים (וגם תוך תוספת חומר ארכיוני שלא נחקר קודם); חשיפת המגמות ההיסטוריוגרפיות שעיצבו כיווני מחקר קודמים; הצלבת חומרים ממקורות יהודיים, אירופאיים ומקומיים והצבת שאלות מחקר חדשות. כמה מעבודותיו הוקדשו למקומה של הפילנטרופיה היהודית בעיצוב היישוב, והוא היה אחד הראשונים שעמד על מורכבות מניעיו ומעשיו של הנדבן היהודי הבריטי משה מונטיפיורי בזיקתם ליישוב בין השנים 18271875.

חידוש אחר העולה מעבודותיו של ברטל הוא הקשר של מה שהתרחש במחצית השנייה של המאה התשע עשרה בערי ארץ ישראל עם התגבשות האורתודוקסיה היהודית באירופה. הוא הצביע על הזיקה בין התמורות הדתיות והחברתיות שהולידו תופעה דתית חדשה זו, לבין דפוסי ההתנהגות של הקהילות האשכנזיות בארץ ישראל לפני 1881. עבודותיו המדעיות של ישראל ברטל בתחום זכו להשפעה גדולה בשיח המדעי ההיסטורי בארץ ובעולם. הן מצוטטות בעשרות חיבורים מדעיים שראו אור בשלושת העשורים האחרונים, מעוררות דיון ביקורתי ער ונלמדות באוניברסיטאות העולם. פולמוס אקדמי אחד בו נטל חלק (סביב התאוריה של ד"ר אריה מורגנשטרן על הרקע והנסיבות של עליית תלמידי הגאון מווילנה לארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה) הוליד סדרת מאמרים וגם נכתבו עליו עבודות מחקר בישראל ובארצות הברית. מבחר מאמריו המדעיים על היישוב הישן ראה אור במהדורה מעודכנת בספרו גלות בארץ (1994); מבחר ממחקריו על ראשית היישוב החדש ראה אור בספרו קוזק ובדווי (2006). באנציקלופדיה Jews in Eastern Europe (Yale University Press, 2008) ראה אור מאמר רחב-היקף שלו על יהודי מזרח אירופה וארץ ישראל, בו סיכום מעודכן של שיטתו בחקר היישוב במאה התשע עשרה.

לתקן עם: נאורות ולאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שיטתו בחקר התנועה הלאומית היהודית הציג ברטל בספר לתקן עם. פרקי הספר מביאים סיפוריהם של זרמים רעיוניים, ארגונים פוליטיים ותופעות חברתיות ששינו את פניה של החברה היהודית בעת החדשה והשפעתם ניכרת עד ימינו. הספר עוסק בעימותים בין מסורת לחדשנות, סגירות ופתיחות, בנייה ופירוק הנמשכים והולכים מאז ראשית תנועת ההשכלה בארצות מרכז אירופה ומזרחה, לפני יותר ממאתיים שנה, ועד לחברה הרב-תרבותית בישראל של היום. מאז שלהי העת העתיקה היו היהודים 'אומה' (nation) טרום-מודרנית. אומה זו קיימה רשת בין-יבשתית של קהילות בעלות מוסדות שלטון עצמי, לשונות מיוחדות, תרבויות מובחנות וזהות ברורה. ערב העת החדשה שכנה ה'אומה' היהודית, רובה ככולה, באימפריות רב-לאומיות גדולות ששלטו במרכז אירופה ומזרחה. העם עתיק היומין שעבר גלגולים רבים ושינה את שמותיו, לשונותיו ומלבושיו נחשף מאז המאה השמונה עשרה לתמורות שחוללה המודרניזציה.

הספר עוקב אחר דרכי ההתמודדות של יהודי מזרח אירופה עם אתגרי העת החדשה ומצביע על שורת זהויות חלופיות שבאו למלא את מקומה של הישות הקהילתית הטרום-מודרנית שחלפה מן העולם. זהויות אלו התגלגלו בסופו של דבר אל הלאומיות המודרנית. הלאומיות נוצרה בתוך הקבוצה האתנית ובה בעת 'הלאימה' אותה. כתנועה מודרניסטית מובהקת הציעה הלאומיות קריאה חדשה של העבר, הבנה מהפכנית של המורשת התרבותית (ובתוכה הדת) ותמורה ביחס לזמן ולמקום.

ספריו (מבחר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברטל פרסם ספרים ומאמרים בעברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית ופולנית.

ספרים מפרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Poles and Jews: a Failed Brotherhood, Brandeis University/ New England University Press, Hannover, NH 1992
  • The Jews of Eastern Europe, 1772-1881, University of Pennsylvania Press, Philadelphia 2005, 2006.
  • Geschichte der Juden im östlichen Europa, 1772-1881 ,Aus dem Englischen von Liliane Granierer. Mit einem Vorwort von Dan Diner, Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 2010

ספרים בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יומן מסע ואגרות ארץ ישראל בשנות השלושים למאה הי"ט, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשל"ד‬ 1974.
  • יעקב צור, דיוקנה של התפוצה, ירושלים: הוצאת כתר, 1975.
  • (עם יהושע בן אריה), הכרך על שלהי התקופה העות'מאנית בסדרה ההיסטוריה של ארץ ישראל, ירושלים: הוצאת כתר.
  • משה בדורו, על משה מונטיפיורי ופעליו, אסופת מאמרים, מירושלים: שגב ירושלים - המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח, תשמ"ז 1987. ‬
  • (עם שמואל אטינגר ומיכאל גרץ), ישן מול חדש: פעולותיהם של ארגונים יהודיים עולמיים בארץ-ישראל, במאה הי"ט ובימי המנדט, ירושלים: מרכז שזר, תש"ן-1990.
  • (עם חוה טורניאנסקי ועזרא מנדלסון), כמנהג אשכנז ופולין: ספר יובל לחנא שמרוק, קובץ מחקרים בתרבות יהודית, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ג 1993. ‬
  • (עם יונתן פרנקל), בין פולין לרוסיה, מחקרים בתולדות יהודי מזרח אירופה, ספר זיכרון לשמואל אטינגר, ירושלים: מרכז שזר, ירושלים תשנ"ה 1994.
  • (עם ישראל גוטמן), קיום ושבר, יהודי פולין לדורותיהם, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ז 1997-תשס"א 2001.‬
  • (עם יהושע קניאל וזאב צחור), העלייה השנייה, א-ג, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, תשנ"ח 1997.
  • (עם ישעיהו גפני), ארוס, אירוסין ואיסורים, מיניות ומשפחה בהיסטוריה, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשנ"ח 1998.
  • הקריאה לנביא, מחקרי היסטוריה וספרות, מאת חנא שמרוק, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תש"ס 1999
  • (עם יוסי בן ארצי ואלחנן ריינר), ‬נוף מולדתו: מחקרים בגאוגרפיה של ארץ ישראל ובתולדותיה מוגשים ליהושע בן אריה, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ס 1999.
  • (עם דוד אסף), מווילנה לירושלים: מחקרים בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי מזרח אירופה מוגשים לפרופסור שמואל ורסס, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ב 2002.
  • העגלה המלאה: מאה ועשרים שנות תרבות בישראל, ירושלים: הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, תשס"ב 2002.
  • (עם רחל אליאור וחנא שמרוק) צדיקים ואנשי מעשה מחקרים בחסידות פולין, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ד 1994‬.
  • (עם שמואל פיינר), ההשכלה לגווניה: עיונים חדשים בתולדות ההשכלה ובספרותה, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, תשס"ה 2005.
  • (עם שמואל פיינר), היסטוריוגרפיה במבחן: עיון מחודש במשנתו של יעקב כ"ץ, ירושלים: מרכז שזר, תשס"ח 2007.
  • (עם חיים גורן), ספר ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית (1917-1800), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ע 2010.
  • (עם אברהם גרינבוים ודן חרוב), ספרא וסייפא: שמעון דובנוב - היסטוריון ואיש ציבור, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשע"א 2010

ברטל הוא העורך הראשי של הסדרה: תולדות יהודי רוסיה, הפורשת את ההיסטוריה של יהודי רוסיה מן העת העתיקה ועד לעידן הפוסט-סובייטי. בסדרה שלושה כרכים (שראו אור במקביל בעברית וברוסית) בעריכת פרופ' אלכסנדר קוליק, ד"ר איליה לוריא וד"ר מיכאל בייזר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]