אלתר לוין

אלתר לוין

לידה	4 בינואר 1883 מינסק, האימפריה הרוסית
פטירה	4 באוקטובר 1933 (בגיל 50) ירושלים, פלשתינה (א"י)
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
שפות היצירה	עברית

אלתר לוין בלבוש מערבי

המילים 'אסף הלוי תרפ"ג' בפתח ביתו ברוממה

פרסומת לביטוח חיים ולביטוחים אחרים בעיתון דואר היום 1919

אלתר לוין (כ"ה בטבת תרמ"ג, 4 בינואר 1883 – י"ד בתשרי תרצ"ד, 4 באוקטובר 1933), שנודע גם בכינויו הספרותי אסף הלוי, היה איש עסקים בינלאומי, מרגל ומקימה של רשת ריגול חשובה, משורר ירושלמי ומחלוצי ענף הביטוח בארץ ישראל. לוין התגלה, נרדף ולבסוף נתפס, יחד עם מורו וידידו ח'ליל א-סכאכיני שנתן לו מחסה, על ידי השלטונות העותמאניים, בחשד לריגול. לוין ידע שפות רבות, היה חובב ספר ואמנות, ואיש העולם הגדול.

ביוגרפיה

לוין נולד במינסק שברוסיה הלבנה (אז באימפריה הרוסית). אביו, משה בנדיט, היה מנהל אחוזות שדאג להביא מורים פרטיים מצוינים לבנו. בהיותו בן שנתיים עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בירושלים. בירושלים למד בישיבת עץ חיים אצל הרב חיים יהושע קסובסקי, והשתלם באופן פרטי בשפות ובמדעים. בתקופת ילדותו היה אביו שד"ר בארצות הברית לטובת ישיבת עץ חיים ובית החולים ביקור חולים.

לוין היה מיודד עם בניו של ישראל דב פרומקין, עורך "חבצלת", ואף החל לעבוד בעיתון וגם לפרסם שם שירים תחת שם העט "אסף הלוי איש ירושלים". בבגרותו החל להשתלם בעסקים והפך לראש הסניף הירושלמי של חברת מכונות התפירה "זינגר", וכן חברת מכונות הכתיבה "אנדרווד".

לוין נודע בעיקר בתור "סוכן הביטוח הראשון בישראל", לאחר שפתח משרד ל"אחריות החיים", כפי שהגדירו בפרסומיו, וייצג חברות אמריקאיות וצרפתיות (הבולטת שבהן: נסיונל דה פארי). משרדו היה בבנין סנסור ברחוב יפו, בעיתונות בשנות ה-20 פורסם שזהו אחד המשרדים המפוארים במזרח התיכון. הוא העסיק כ-7 עובדים ועשרות סוכנים. נכדו, מרדכי מונין, הקים מחדש^{[דרוש מקור]} את העסק בשם אל-עד סוכנות לביטוח בע"מ, אשר קיים עד היום בירושלים.

במקביל לפעילותו העסקית המשיך לפרסם שירים, בעיתונים "חבצלת", "הפועל הצעיר", "הארץ" ו"בוסתנאי". ב-1905 הוא הוציא לאור קובץ שירים בשם "מגלת קדם".

פעילותו במהלך מלחמת העולם הראשונה

ב-1991, כשישים שנה לאחר מותו, מצא פרופ' אליעזר טאובר ספר נשכח, שהתגלה כיומנו של ראש המודיעין הטורקי של הארמייה הרביעית העות'מאנית, עזיז ביי. מהיומן התברר כי לוין שימש כמרגל החשוב ביותר נגד הטורקים, שסייע לבריטים בכיבוש ארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא הפעיל רשת של סוכנים בכל רחבי ארץ ישראל, ועל פי עזיז ביי היה מהגורמים המרכזיים שהובילו לנפילתה של האימפריה. ואולם למידע זה הקושר את לוין לריגול אין אישור ממקורות אחרים.

על פי עזיז ביי, עם הגעתו לארץ ישראל של אחמד ג'מאל פאשה, מפקד הארמייה העות'מאנית הרביעית והמושל הצבאי של סוריה, לבנון וארץ ישראל במהלך המלחמה, הציג לוין תרומה גדולה של תרופות לצבא העות'מאני, ובכך רכש את אמונו של ג'מאל פאשה והפך לידידו. אך לפי עזיז ביי, היה לוין למעשה סוכן כפול, שהזין את הטורקים במידע שניתן לו על ידי הבריטים.

עזיז ביי מתאר בזיכרונותיו את הרשת של לוין כ"חזקה ברשתות הריגול הבריטי-ציוני בארץ ישראל", כיוון שהשפעתו של לוין אצל ג'מאל פאשא העניקה לו ולסוכניו חסינות מפני כל חשד בהם, וכך יכול היה להפעיל את אנשיו מבלי שיחשוד בהם איש. הוא מונה כמה הישגים חשובים של לוין במהלך המלחמה, כשהראשון היה העברת תוכניות מסע המלחמה הטורקי הראשון לסואץ לידי הבריטים, "שידעו את כל האמצעים שנקטו הטורקים כאשר תקפו בתעלת סואץ", ומידע זה הוא שגרם לכישלון המערכה. עזיז ביי טוען כי הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין אישר בזיכרונותיו כי לוין נכח בטקס סקירת הכוחות הנעים לסואץ "והשקיף על ענייניהם". פון קרסנשטיין האשים את הטורקים בכך שנתנו אמון בלוין. בספרו של קרס פון קרסנשטיין (שתורגם לעברית על ידי מיכאל גוגנהיימר ונערך על ידי פרופ' יגאל שפי) אין לדברים האלה – או למצער לשמו של לוין – זכר.

ההצלחה בהכשלת המסע הראשון לסואץ הגבירה את נחישותם של לוין ומפעיליו במודיעין הבריטי, והוא הציע לג'מאל פאשא את שירותיו בהכנות למערכת סואץ השנייה. הגנרל הטורקי היה מעוניין בהשתקת מסע התעמולה שניהלו נגדו עיתוני מצרים, והוא החליט למנות את לוין, שאזרחותו האמריקאית אפשרה לו לבקר שם בחופשיות, למטרה זו. חודש ימים שהה לוין במצרים וחזר ממנה ב"מומחיות מרובה" – לדברי הפאשא, תוך שהצליח להפסיק לזמן מה את התעמולה המצרית נגדו, ולספק מידע מן המפקדה הבריטית על הכנותיהם-כביכול. לדברי עזיז ביי, לוין גרם לפאשא להאמין שהוא העסיק במצרים מרגלים האוספים עבורו ידיעות-אמת, ביניהן התוכנית הבריטית לניתוקה של סוריה מהאימפריה באמצעות הצתת מרד באלכסנדרטה; זה יביא לכיבוש סוריה דרך הים, משם ימשיכו לנוע קדימה לעבר חלב. מטרת ההונאה הזו הייתה להעביר את תשומת הלב של הצבא העות'מאני מן הדרום לגבולה של סוריה, ובכך לדחות את מסעם לסואץ ולאפשר פתיחתה של מתקפת נגד בריטית אל תוך סיני. שבוע לאחר העברת הידיעות הכוזבות הפגיזו הבריטים את חופי סוריה, וכך שכנעו את הטורקים באמיתות הידיעות. על פעילות זו, מבכה עזיז ביי, זכה לוין לתמורה של 2500 לירות זהב מהעות'מאנים עצמם.

הישג נוסף שמייחס עזיז ביי לרשת הריגול של לוין הוא הסבת תשומת הלב של ג'מאל פאשא למרידות פנימיות בסוריה, עיראק ואנטוליה, על-מנת לאפשר לבריטים לקדם את תוכניותיהם השונות, בראשן הצתת המרד הערבי בהנהגת האמיר חוסיין במכה. עזיז ביי מספר כי ידיעות שהעביר לוין חשפו את תוכנית המרד של עבד אלכרים אלח'ליל ורדא אלצלח באזור צידון, והם שהביאו להוצאתו להורג של אלכרים אלח'ליל באוגוסט 1915. בגרסתו הקודמת של הספר מ-1932, וכן ממקורות נוספים, עולה כי ההלשנה אכן הגיעה מאיש מסתורי בשם אחמד סעיד אלעאמלי, שזהותו לא אומתה מעולם. עזיז ביי טוען כי הידיעות שמסר לוין אומתו עם מידע שמסר הנציג השיעי בפרלמנט הלבנוני, כאמל בכ אלאסעד, מידע שתרם למהימנותו של לוין בפני ג'מאל פאשא. עוד מאשים עזיז ביי כי ידיעות נוספות שמסר המרגל על מרד צפוי בעיראק ועל מרד הארמנים באורפה שהחל בפברואר 1915, נועדו להסיט כוחות טורקיים נוספים מהחזית הבריטית אל פנים האימפריה העות'מאנית.

חודשים ספורים לאחר מכן, עקב חשד כי העומדים מאחורי הניסיונות להצית מרד בלבנט הם הצרפתים, החליטו השלטונות לעצור את פיליפ זלזל, המתווך המרוני של הקונסוליה הצרפתית בבירות. בחששו מהצפוי לו, הציע זלזל, תמורת שחרורו, לגלות לעות'מאנים את המקום בו החביא הקונסול הצרפתי פרנסואה ז'ורז' פיקו את מסמכי הקונסוליה, טרם עזיבתו את בירות בפרוץ המלחמה והעברת החסות על הקונסוליה לאמריקאים. ג'מאל פאשא הסכים להצעה, וביקש לערוך את החיפוש בנוכחותם של נציגים זרים (קונסול ארצות הברית, שווייץ, הולנד וספרד), וידידו אלתר לוין ביניהם. עזיז ביי מתאר בספרו, כיצד התעניין לוין בזהותו של האיש שהוביל לחשיפת המסמכים במחבוא הסודי, אך בשל טשטוש זהותו של זלזל, לא עלה הדבר בידו. עם זאת, עזיז ביי טוען שלוין הצליח לשים ידו על תוכן המסמכים ולהעבירם לבריטים, שהתאמצו לשווא לפעול למען הסוכנים הערבים ולמנוע את הוצאתם להורג.

על פי עזיז ביי, במהלך המלחמה הועלו חשדות כלפי לוין על כך שהוא סוכן כפול אך לא ניתן היה לפעול כנגדו בזכות ידידותו עם ג'מאל פאשה, ומעצרו של לוין התאפשר רק עם עזיבתו של ג'מאל פאשה את ירושלים. לכידתו של לוין, על פי יומניו של עזיז ביי, ארעה לאחר פעולת "עוקץ" שבה נערכה פשיטה על בית בושת שבו נפגשו קצינים טורקיים בכירים עם מאהבות יהודיות, ודרכו זלגו ידיעות אל הבריטים. "היהודייה היפהפייה" (כהגדרת עזיז ביי) ששימשה כמרגלת, לידיה מרדכי סימונביץ, הודתה בחקירתה שהיא סוכנת של אלתר לוין.

על קשריו עם הטורקים והאנגלים

מחקר בארכיונים הבריטים מצביע על כך שאלתר לוין לא היה קשור מעולם למודיעין הבריטי או לכל גוף בריטי רשמי אחר, לא לפני המלחמה ולא במהלכה. ההיסטוריה הרשמית של שירות המודיעין החשאי הבריטי (SiS), כמו גם מסמכי שירות המודיעין המסכל והמודיעין הצבאי הבריטיים במזרח התיכון בתקופת המלחמה (הפתוחים לעיון הציבור), מעידים בבירור כי עד שנת 1918 לא היה לבריטים בארץ אף סוכן יהודי נוסף על אנשי ניל"י, קל וחומר סוכן – יהודי, ערבי או אחר – ברמתו כביכול של לוין. להמחשת העניין: שעה שלוין ביקש בתום המלחמה לסדר אישור תנועה עבור מכרו, הוא פנה במכתב תחינה לאלכסנדר אהרונסון, איש ניל"י, ששירת אז כקצין בריטי, כדי שזה יפעיל את קשריו ויתווך בין אותו מכר לבין הממשל הצבאי הבריטי.

לדברי עזיז ביי, בביתו של לוין נמצא משדר לתקשורת חשאית עם הבריטים. במציאות הבריטים לא הפעילו תקשורת רדיו עם סוכניהם במזרח התיכון בכל תקופת המלחמה. הניסיון לקשור את אלתר לוין כמי שהביא ידיעות שגרמו לעיכוב בהגעת כוחות מקבוצת הארמיות הטורקית "ילדרים" לחזית ארץ ישראל בפעילות מבצעית בריטית, לא זה מה שהתרחש בפועל: אי הגעת הכוחות נבעה ממאבקי כוחות ומחילוקי דעות פנימיים בקרב הצמרת הצבאית הטורקו-גרמנית באשר לאסטרטגיה הנחוצה להמשך המלחמה. לבריטים לא היה כל קשר לכך. אומנם למודיעין הבריטי הגיע מידע על אודות "ילדרים" ותנועת כוחותיה לחזית ארץ ישראל, אולם מקורו היה במודיעין תקשורת (קומינט) ובחקירת שבויים ועריקים (יומינט).

המעצר וההגליה לדמשק

עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, עזב הקונסול האמריקאי, ד"ר אוטיס אלן גלייזברוק את ארץ ישראל והוּצא צו גירוש כנגד כל בעלי האזרחות האמריקאית. לוין, בעל האזרחות האמריקאית, ירד למחתרת והסתתר מפני השלטונות. בהזדמנות אחת נעצר, אך התחמק ממאסר באמצעות מתן שוחד. לבסוף מצא מקלט אצל ידידו הערבי ח'ליל א-סכאכיני. היכרותם של סכאכיני ולוין החלה ככל הנראה משיעורים פרטיים בערבית, אותם נתן סכאכיני ללוין. ביומנו של סכאכיני 'כזה אני רבותי' ישנו תיאור מפורט של המשך הפרשה. על פי סכאכיני הוא ובני משפחתו השביעו את לוין לבל ייצא החוצה מביתם כדי שלא ייתפס. לוין, שהיה יהודי שומר מצוות ולא אכל את מזונם של בני משפחת סכאכיני, ביקש מיהודי שעבר ברחוב למסור את כתובת מחבואו למכריו שישלחו לו מזון. הטורקים עינו את הזקנה שהביאה ללוין מזון וכך גילו את מקום מחבואו. א-סכאכיני ולוין נאסרו והטורקים נערכו להעמידם למשפט ולהוציאם להורג, אך זה לא קרה משום שכעבור ימים נסוג הצבא הטורקי מפני צבא הכיבוש הבריטי. במהלך הנסיגה הוצאו לוין וסכאכיני מהכלא והובלו, אזוקים זה לזה, ברגל עד לרבת עמון ומשם ברכבת לכלא בדמשק. סכאכיני היה הראשון ששוחרר מהכלא, ולאחר שחרורו פעל לעזור ללוין. נגד לוין התנהלו הליכים משפטיים והוא נידון למוות. בקשתו האחרונה לפני הוצאתו להורג הייתה "סיגריה", שאותה אכן קיבל, אך מספר ימים לפני הוצאתו להורג הומתק גזר דינו, בזכות שוחד גדול שניתן לשופט, והוא נשלח לגלות באנטליה. בהגיעו לחלב, תמורת תשלום שוחד נוסף, הצליח לוין להישאר בעיר. עם כיבוש סוריה בידי הצרפתים שוחרר לוין וכשנה לאחר מאסרו חזר לירושלים.

תקופת המנדט הבריטי

עם חזרתו של לוין לירושלים מצא את בנות משפחתו במצב בריאותי קשה מאוד בעקבות העינויים שספגו מהטורקים וכן בשל הלחץ הנפשי שבו היו נתונות בתקופת מעצרו. לוין שלח את אשתו ושלוש בנותיו להבראה במוסדות באירופה, שם נפטרה בתו הבכורה, רבקה דבורה בת ה-22. בארץ ישראל חזר לעשות חיל בעסקים, ובעיקר בעסקי הביטוח. על פי אורי קיסרי, אלתר לוין נהג להציג את עצמו בתור "מלך החיים והמוות". עם הקמת שכונת רוממה, הקים בה בית מפואר. בין היתר מסופר שלוין היה פטרון גדול של אמנות, ובבית זה היה אוסף של למעלה מ-200 יצירות אמנות. לוין היה חבר בתקופה זו בחוג בית אותו ארגן גד פרומקין, שהפגיש אישי ציבור יהודים וערביים, ובו השתתף גם סכאכיני. כמו כן המשיך לוין לפרסם שירים בעיתוני התקופה ואף עבד על פרסום קובץ שני של שירים מפרי עטו.

מותו

סופו של לוין היה פתאומי וטראגי: בערב חג סוכות תרצ"ד (1933) הוא נמצא תלוי על עץ דקל בחצר ביתו בשכונת רוממה בירושלים, מבלי שנמצא כל מכתב והסברים. תעלומת מותו לא נפתרה מעולם. היו שטענו כי התאבד בגלל שברון לב על מותה של בתו הבכירה עשר שנים לפני כן; לפי גרסה אחרת נקלע לחובות כספיים עקב הימורים או השקעות גרועות, אך טענות אלו לא הוכחו מעולם.

ספריו

• מגלת קדם: שירים ראשונים, ירושלים, תר"ף.
• שירי עם, ירושלים, תר"ף.

לקריאה נוספת

• רות גיל, מרגל יהודי באימפריה העותמאנית: אלתר לוין, 1914–1918, מוסד ביאליק, 2017
• תום שגב, "ימי הכלניות" ארץ ישראל בתקופת המנדט, כתר הוצאה לאור, 1999
• עזיז בכּ, "מודיעין וריגול בסוריה לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם [1918-1913]" תרגם וההדיר אליעזר טאובר, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1991
• הלל ברזל, שירת חיבת ציון, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ח 1987, פרק 12: חותמי התקופה: אהרן קמינקא, אהרן ליבושיצקי, נח פינס, י.ל. ברוך (ברוכוביץ), אלתר יצחק לוין – "אסף הלוי איש ירושלים", עמ' 359–395.
• שמעון אביבי, "סוכן הביטוח שהיה לסוכן כפול", מבט מל"מ, גיליון 64 פברואר 2013, עמ' 12–14

קישורים חיצוניים

• דוד תדהר (עורך), "אלתר יצחק לוין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 920
• כתבי אסף הלוי איש ירושלים (אלתר לוין) בפרויקט בן-יהודה
• פנחס גרייבסקי, ציון למר אלתר לוין ז"ל, באתר היברובוקס
• אלתר לוין באתר "סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850"
• אושי דרמן, אלתר לוין: משורר, סוכן ביטוח – אבל בעיקר מרגל, בלוג מוזיאון העם היהודי - בית התפוצות, מאי 2019