אחמד ג'מאל פאשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "אחמד ג'מאל" מפנה לכאן. לערך העוסק בפסנתרן ג'אז, ראו אחמד ג'מאל (פסנתרן).
Ahmed Djemal - Project Gutenberg eText 10338.png
ג'מאל סוקר את הכוחות האוסטריים הנכנסים לירושלים במלחמת העולם הראשונה

אחמד ג'מאל פאשה (6 במאי 187221 ביולי 1922) (בטורקית: Ahmed Cemal Paşa) היה איש צבא ומדינאי טורקי, מתכנן רצח העם הארמני, שליט מחוז (וילאייט) סוריה[1] ומפקדו הצבאי בראש המחנה הרביעי, מטעם האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד עליית הטריאומווירט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחמד ג'מאל נולד בעיר מיטילנה שבאי לסבוס, לאב שהיה רופא צבאי. הוא למד באקדמיה צבאית.

לאחר שהוצב בשנת 1898 בארמייה השלישית שבסלוניקי הצטרף לתנועת הטורקים הצעירים, תנועה של קציני צבא, אנשי מינהל ומשכילים שהתארגנה במחצית השנייה של המאה ה-19 לפעול נגד שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני. בשנת 1908 מרדו הטורקים הצעירים בסולטאן והחלה שורה של הפיכות והפיכות-נגד שזעזעו את הממלכה ואף גרמו לקרע ולפילוג בתנועת הטורקים הצעירים. בשנים אלו שימש אחמד ג'מאל בשורה של תפקידי מטה ופיקוד, במטרה לדכא כל מרידה בשלטון החדש.

בשנת 1913 תפסה את השלטון בהפיכת חצר קבוצה של שלושה שליטים - שכונתה הטריאומווירט: אנוור פאשה, טלעת פאשה וג'מאל פאשה. מלבד היותו חלק מהשלישייה השלטת, בין תפקידיו מונה אחמד ג'מאל למפקד הארמייה הראשונה המוצבת באיסטנבול ולמושל העיר; עם עלייתו לשלטון החל לדכא את התנועות הליברליות. הטריאומווירט שלט באימפריה עד התמוטטותה.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה מונה ג'מאל‏[2] למושל צבאי של מחוז סוריה. א.פ. ויול, בספרו "מסעי מלחמה בארץ ישראל" כותב על תפקודו בכהונה זאת במילים: "היה שאפתן, אמביציוזי ובלתי מרוסן. כשרונו הצבאי לא היה רב, אך כאיש מנהלה גילה יכולת ומרץ". הצבא תחת פיקודו סבל ממחסור בקצינים מקצועיים, ממערך לוגיסטי לקוי, והחמור ביותר - ממורל נמוך וממגפת עריקות. בתוקף תפקידו הצבאי ניהל ג'מאל פשה שני מסעות צבאיים כושלים כנגד הצבא הבריטי במרחב תעלת סואץ במהלך המערכה על תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה; חרף הצלחת חייליו לצלוח את התעלה בניסיון הראשון בפברואר 1915, הם נהדפו לאחור לגדה המזרחית של התעלה - חצי האי סיני, ובניסיון השני באוגוסט 1916 כלל לא הגיעו לטווח איום על התעלה בארטילריה. בשלב הבא נלקחה היוזמה ההתקפית על ידי חיל המשלוח המצרי בפיקוד בריטי. ביוני 1917 עם החרפת המצב הצבאי בארץ ישראל נערך ארגון מחדש של שדרות הפיקוד העות'מאני העליון בזירת ארץ ישראל. פורק המחנה הרביעי בפיקודו של ג'מאל והוקמה קבוצת ארמיות 'ילדרים'. ג'מאל הוסט לתפקיד, יצוגי מעיקרו, 'המפקד הכללי של צבאות סוריה וערביה'. במהלך 1918 נלקח ממנו גם תפקיד זה והועבר תחת אחריותה של 'ילדרים'. המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה הסתיימה בתבוסה עות'מאנית, איבוד שטחי ארץ ישראל, לבנון, סוריה, מסופוטמיה וחצי האי ערב, חידלונה של האימפריה העות'מאנית, כניעה בהסכם סוור (1920) והסכם לוזאן (1923) וכינונה של הרפובליקה הטורקית בגבולותיה המודרניים.

יחסו ליישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שלטונו הצהיר ג'מאל כי הוא מתנגד רק לציונים, ואינו שונא יהודים, והמשיך במדיניות רדיפת הציונים שהייתה נקוטה עוד קודם לכן, מבלי להתאנות לכלל היישוב היהודי. אל היהודים הוא פנה כאל כלל תושבי האזור "לגלות נאמנות לשלטון במאבקו למען ניצחון האור על החושך וניצחון האנושיות האשלאמית"‏[3]. ג'מאל העריך את הכוחות המקצועיים וההשכלה של היהודים, כרופאים, מהנדסים ואגרונומים. הוא הסתייע בשירותיו של האגרונום אהרון אהרנסון (לאחר מכן איש ניל"י) במאבק נגד מכת הארבה. בענייני אספקת מזון הוא נועץ בד"ר ארתור רופין ובמומחים יהודים אחרים. את ארגון הנטיעות בנגב הטיל על אליהו קראוזה מנהל מקווה ישראל ותלמידיו. מהנדס יהודי בשם נחום וילבושביץ' (אף הוא היה איש ניל"י בהמשך) נתמנה להיות מהנדס ראשי במטהו.

אולם בשנת 1915, לכשהגיעו הידיעות על הקמת גדוד נהגי הפרדות ועל השתתפותו בקרב גליפולי, ולאחר מכן על דבר הקמת הגדודים העבריים על ידי זאב ז'בוטינסקי, שינה ג'מאל את יחסו ליהודים והחל לדכאם ולרודפם. תוך כדי כך, ובמשך יתר תקופת מלחמת העולם הראשונה, דיכא ג'מאל באכזריות כל פעילות לאומית, יהודית כערבית, בתחום שלטונו. יחסו ליישוב הפך לעוין ביותר, והוא הטיל על היישוב גזירות קשות כגון גיוס כפוי לצבא הטורקי, חובת התעתמנות (קבלת האזרחות העות'מאנית), ביטול הקפיטולציות (זכויות היתר של יהודים אזרחי חוץ), הוצאות להורג של מרגלים ועריקים, פינוי מקומות ישוב יהודיים עם התקרבות החזית (לרבות גירוש תל אביב), וגירושים מן הארץ, לרבות גירושם מן הארץ ב-1915 של דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי.

במידת מה, השלטון העות'מאני התייחס ליהודים טוב יותר מאשר לערבים, בזכות קציני המטה הגרמנים שביקשו למנוע אווירה אנטי-גרמנית (גרמניה הייתה בעלת בריתה של האימפריה העות'מאנית) בקרב יהודי אירופה.

יחסו למיעוטים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם יתר הקבוצות הלאומיות תחת שלטונו סבלו קשות: הגיוסים ההמוניים לצבא והחרמות המזון המיטו רעב כבד בסוריה ובלבנון, ואינטלקטואלים ולאומנים ערבים ניתלו בדמשק. שבויי מלחמה בדווים מן המרד הגדול במדבר נטבחו ללא רחמים.

פשע המלחמה החמור ביותר שביצע אחמד ג'מאל היה השמדת האוכלוסייה הארמנית בסוריה במסגרת רצח העם הארמני. בתוקף תפקידו כמושל צבאי הורה ג'מאל לגרש ולהשמיד קהילות ארמניות שלמות בתחום שליטתו. באמצע 1915 רוכזו הארמנים במחנות הסגר בהם גוועו ברעב החלשים, בעוד החזקים נלקחו לעבודה בתנאים תת-אנושיים בפרויקטים שאפתניים, כגון מסילת הברזל לבגדד דרך האזורים ההרריים של כורדיסטן. תחת אחריותו של ג'מאל אירעו מעשי הטבח המוניים ברקקה, בראס אל אין ובדיר א-זור.

אחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שביתת הנשק בשנת 1918 נמלט ג'מאל לברלין, ומשם לשווייץ ולרוסיה. בעזרת הבולשביקים הוא הגיע לאפגניסטן מתוך כוונה להמשיך במלחמה נגד הבריטים. במקביל, הוא ושותפיו לטריאומווירט נידונו למוות שלא בפניהם באשמת פשע מלחמה - רצח העם הארמני, בבית דין צבאי שכינסו מדינות ההסכמה לאחר המלחמה.

במסגרת "מבצע נמסיס" של הנוקמים הארמנים‏[4], נרצח ג'מאל פאשה בשנת 1922 על ידי שני מתנקשים ארמנים בטביליסי, בירת גאורגיה. באותה שנה התפרסם ספרו "זכרונותיו של מדינאי טורקי 1913–1919".

נקבר בעיר ארזורום שבטורקיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המחוז כלל את ארץ ישראל והחג'אז ומה שלימים נודע כשטחן של לבנון ועבר הירדן
  2. ^ להבדיל מג'מאל פאשה מפקדה של הארמייה השמינית הטורקית שלחמה בגזרת ארץ ישראל תחת פיקודו של ג'מאל פחה מפקד המחנה הרביעי
  3. ^ ג'מאל פשהמנשר לאנשי סוריה!, הצבי, 24 בדצמבר 1914
  4. ^ אתר מבצע נמסיס