עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
שורה 2: שורה 2:
{{מלחמה|[[מדיה:Example.ogg]]
{{מלחמה|[[מדיה:Example.ogg]]
שם המלחמה= השתלטות [[חמאס]] על רצועת עזה
שם המלחמה= השתלטות [[חמאס]] על רצועת עזה
|תאריך=[[12 יוני]] [[2007]] - [[14 יוני]] [[2007]]
|תאריך=[[12 ביוני]] [[2007]] - [[14 ביוני]] [[2007]]
|המקום=[[רצועת עזה]] (עיקר העימות) ו[[יהודה ושומרון]]
|המקום=[[רצועת עזה]] (עיקר העימות) ו[[יהודה ושומרון]]
|תמונה=
|תמונה=
שורה 21: שורה 21:


==רקע==
==רקע==
שורשיו של העימות בין פתח וחמאס היו בתחרות ארוכת שנים על ההגמוניה הלאומית הפלסטינית. תחרות זו, בין הפתח (שייצג את הזרם הלאומי) לבין חמאס (שייצגה את הזרם האסלאמי), התפרצה ב2006-2007 לאור מות ערפאת, נסיגתה של ישראל מהרצועה, ותוצאות הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית.
שורשיו של העימות בין פתח וחמאס היו בתחרות ארוכת שנים על ההגמוניה הלאומית הפלסטינית. תחרות זו, בין הפתח (שייצג את הזרם הלאומי) לבין חמאס (שייצגה את הזרם האסלאמי), התפרצה ב-[[2006]]-[[2007]] לאור מות ערפאת, נסיגתה של ישראל מהרצועה, ותוצאות הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית.


===הקמת חמאס===
===הקמת חמאס===
טרם הקמת חמאס, ההגמוניה במוסדות הפלסטיניים הלאומיים ובקבלת ההחלטות הלאומית הייתה של ארגון הפתח, שנתפס כמייצגה של התנועה הלאומית הפלסטינית. פתח נהנה משליטה רבה מאוד על הארגון לשחרור פלסטין, והנהגת פתח (וערפאת אישית) נתפסה בקרב הקהילה הבינלאומית, מדינות ערב וישראל נתפסה כהנהגת העם הפלסטיני.
טרם הקמת חמאס, ההגמוניה במוסדות הפלסטיניים הלאומיים ובקבלת ההחלטות הלאומית הייתה של ארגון הפתח, שנתפס כמייצגה של התנועה הלאומית הפלסטינית. פתח נהנה משליטה רבה מאוד על הארגון לשחרור פלסטין, והנהגת פתח (וערפאת אישית) נתפסה בקרב הקהילה הבינלאומית, מדינות ערב וישראל נתפסה כהנהגת העם הפלסטיני.


הקמת חמאס, תנועה החותרת לשינוי פני החברה הפלסטינית, היוותה קריאת תגר אידיאולוגית על פתח ועל הזרם הלאומי ככלל. הן בשאלת פני החברה הפלסטינית (חברה דתית אדוקה לעומת גישה ניטראלית השואפת למדינה מודרנית), הן בשאלת היעדים הלאומיים הפלסטיניים (חתירה לסילוק ישראל והקמת מדינה מהירדן עד הים לעומת נכונות להסתפק בגבולות 67'), והן בשאלת האמצעים להשגתם (התנגדות מזוינת לישראל או שילוב בין מאבק מזוין למשא ומתן מדיני).
הקמת חמאס, תנועה החותרת לשינוי פני החברה הפלסטינית, היוותה קריאת תגר אידיאולוגית על פתח ועל הזרם הלאומי ככלל. הן בשאלת פני החברה הפלסטינית (חברה דתית אדוקה לעומת גישה ניטראלית השואפת למדינה מודרנית), הן בשאלת היעדים הלאומיים הפלסטיניים (חתירה לסילוק ישראל והקמת מדינה מהירדן עד הים לעומת נכונות להסתפק בגבולות 67), והן בשאלת האמצעים להשגתם (התנגדות מזוינת לישראל או שילוב בין מאבק מזוין למשא ומתן מדיני).


על אף שמציאות ששררה בעת הקמת חמאס (האינתיפאדה הראשונה, שליכדה את החברה הפלסטינית נגד ישראל) הייתה גורם מאחד ומקרב בין התנועה לבין פתח – כבר בשנים הראשונות נקלעו התנועות לשורת עימותים מתוקשרים, לרבות התנגשויות מזוינות בין פעיליהן. עימותים אלו, שאמנם הביאו למספר נפגעים מצומצם, לא הביאו לפגיעה בעמדה העקרונית של שתי התנועות שראו זו בזו שותפות במאבק מול ישראל .
על אף שמציאות ששררה בעת הקמת חמאס (האינתיפאדה הראשונה, שליכדה את החברה הפלסטינית נגד ישראל) הייתה גורם מאחד ומקרב בין התנועה לבין פתח – כבר בשנים הראשונות נקלעו התנועות לשורת עימותים מתוקשרים, לרבות התנגשויות מזוינות בין פעיליהן. עימותים אלו, שאמנם הביאו למספר נפגעים מצומצם, לא הביאו לפגיעה בעמדה העקרונית של שתי התנועות שראו זו בזו שותפות במאבק מול ישראל .
שורה 32: שורה 32:
===הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית===
===הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית===
[[הסכם אוסלו]] והקמת הרשות הפלסטינית בעקבותיו הביאו להחרפה במתח בין התנועות, לאחר שחמאס סירבה להכיר בהסכם ונמנעה להשתלב במוסדות הרשות הפלסטינית. השימוש של חמאס בפיגועי ההתאבדות, והלחצים החיצוניים שפיגועים אלו יצרו עבור הנהגת הרשות, הביאו לאימוץ הולך וגובר של מדיניות כוחנית מצד הרשות לריסון חמאס. מדיניות זו נשענה בהתחלה על סיכול נקודתי של טרור מול ישראל ומעצרים ספוראדיים של פעילי התנועה, אך התגברה יותר ויותר ככל שפיגועי ההתאבדות של חמאס איימו לפגוע באינטרסים של הרשות.
[[הסכם אוסלו]] והקמת הרשות הפלסטינית בעקבותיו הביאו להחרפה במתח בין התנועות, לאחר שחמאס סירבה להכיר בהסכם ונמנעה להשתלב במוסדות הרשות הפלסטינית. השימוש של חמאס בפיגועי ההתאבדות, והלחצים החיצוניים שפיגועים אלו יצרו עבור הנהגת הרשות, הביאו לאימוץ הולך וגובר של מדיניות כוחנית מצד הרשות לריסון חמאס. מדיניות זו נשענה בהתחלה על סיכול נקודתי של טרור מול ישראל ומעצרים ספוראדיים של פעילי התנועה, אך התגברה יותר ויותר ככל שפיגועי ההתאבדות של חמאס איימו לפגוע באינטרסים של הרשות.
בשנים הראשונות של הרשות הפלסטינית בלטו שני אירועים מרכזיים כשיא המתח בין הרשות לחמאס: אירועי "מסגד פלסטין" ב1994, בהם דיכוי הפגנות של חמאס מצד הרשות הביא לכעשרה הרוגים של חמאס, ופעילות רחבה שיזמה הרשות באפריל 1996 לפגיעה בחמאס לאחר שורת פיגועי התאבדות בישראל. פעילות זו כללה מעצרים המוניים של אלפים מפעילי התנועה, סגירה ממושכת של מוסדות הצדקה שלה, וכן עינוי והשפלה פומביים של בכירים בתנועה (לרבות גזיזת זקנים). אירועים אלו, שלא הצליחו למנוע את העלייה בפופולאריות של חמאס לאורך זמן, נחרטו עמוק בזיכרונם של בכירי חמאס, שאף שבו והתייחסו אליהם כעבור שנים בתור "בגידה" מצד הרשות.
בשנים הראשונות של הרשות הפלסטינית בלטו שני אירועים מרכזיים כשיא המתח בין הרשות לחמאס: אירועי "מסגד פלסטין" ב-[[1994]], בהם דיכוי הפגנות של חמאס מצד הרשות הביא לכעשרה הרוגים של חמאס, ופעילות רחבה שיזמה הרשות ב[[אפריל]] [[1996]] לפגיעה בחמאס לאחר שורת פיגועי התאבדות בישראל. פעילות זו כללה מעצרים המוניים של אלפים מפעילי התנועה, סגירה ממושכת של מוסדות הצדקה שלה, וכן עינוי והשפלה פומביים של בכירים בתנועה (לרבות גזיזת זקנים). אירועים אלו, שלא הצליחו למנוע את העלייה בפופולאריות של חמאס לאורך זמן, נחרטו עמוק בזיכרונם של בכירי חמאס, שאף שבו והתייחסו אליהם כעבור שנים בתור "בגידה" מצד הרשות.


בשנים שלאחר "אירועי 1996" ועד לפרוץ אינתיפאדת אלאקצא, ניהלו חמאס והרשות הפלסטינית מערכת יחסים רגועה יותר. חמאס אמנם נמנעה מלהכיר באוסלו וברשות הפלסטינית, אך מיתנה את הביקורת על הרשות, ואף הקימה "מפלגת חזית", אשר ייצגה את התנועה בזירה הפוליטית . הרשות מיתנה את פעילותה כנגד חמאס, על אף שהמשיכה לפרקים בפעילות שנועדה לסכל טרור שאיים על האינטרסים של הרשות.
בשנים שלאחר "אירועי 1996" ועד לפרוץ אינתיפאדת אלאקצא, ניהלו חמאס והרשות הפלסטינית מערכת יחסים רגועה יותר. חמאס אמנם נמנעה מלהכיר באוסלו וברשות הפלסטינית, אך מיתנה את הביקורת על הרשות, ואף הקימה "מפלגת חזית", אשר ייצגה את התנועה בזירה הפוליטית . הרשות מיתנה את פעילותה כנגד חמאס, על אף שהמשיכה לפרקים בפעילות שנועדה לסכל טרור שאיים על האינטרסים של הרשות.


===אינתיפאדת אלאקצא===
===אינתיפאדת אלאקצא===
אינתיפאדת אל אקצה הביאה לשינוי ביחסי הכוחות שבין חמאס ופתח. כשלון המגעים המדיניים היווה הוכחה לצדקת הדרך האידיאולוגית של חמאס, ששללה הסדרים עם ישראל. הצורך של הרשות בשיתוף פעולה עם חמאס (בפרט בשנתיים הראשונות לאינתיפאדה) הביא להתרת רסן מצד הרשות, להפסקת הפיקוח על מוסדות חמאס, לשחרור פעיליה שהיו אסורים בידי הרשות ולהרחבת חופש הפעולה שלה. מנגד - מעורבות הרשות בטרור (בתחילת האינתיפאדה באופן כמעט בלעדי) הביאה לשחיקה מצד התמיכה הבינלאומית ברשות ולמהלכים צבאיים מצד ישראל שפגעו באופן רב במוסדותיה וביכולות מערך הביטחון הפלסטיני. חמאס, שלאחר מבצע חומת מגן הובילה את טרור המתאבדים נגד ישראל, זכתה לעלייה משמעותית בפופולאריות הציבורית שלה בעקבות ההקצנה ברחוב הפלסטיני ופעילותה במישור החברתי והכלכלי, נתפסה החל מהאינתיפאדה כגורם מרכזי במפה הפוליטית הפלסטינית שלא ניתן להתעלפ ממנו בקבלת ההחלטות הלאומית. כך, למשל, כבר בקידום הפסקת האש של יוני 2003 (ה[[הדנא]]), נדרש אבו מאזן להגיע להסכמה עם חמאס בדבר מועד הפסקת האש.
אינתיפאדת אל אקצה הביאה לשינוי ביחסי הכוחות שבין חמאס ופתח. כשלון המגעים המדיניים היווה הוכחה לצדקת הדרך האידיאולוגית של חמאס, ששללה הסדרים עם ישראל. הצורך של הרשות בשיתוף פעולה עם חמאס (בפרט בשנתיים הראשונות לאינתיפאדה) הביא להתרת רסן מצד הרשות, להפסקת הפיקוח על מוסדות חמאס, לשחרור פעיליה שהיו אסורים בידי הרשות ולהרחבת חופש הפעולה שלה. מנגד - מעורבות הרשות בטרור (בתחילת האינתיפאדה באופן כמעט בלעדי) הביאה לשחיקה מצד התמיכה הבינלאומית ברשות ולמהלכים צבאיים מצד ישראל שפגעו באופן רב במוסדותיה וביכולות מערך הביטחון הפלסטיני. חמאס, שלאחר מבצע חומת מגן הובילה את טרור המתאבדים נגד ישראל, זכתה לעלייה משמעותית בפופולאריות הציבורית שלה בעקבות ההקצנה ברחוב הפלסטיני ופעילותה במישור החברתי והכלכלי, נתפסה החל מהאינתיפאדה כגורם מרכזי במפה הפוליטית הפלסטינית שלא ניתן להתעלפ ממנו בקבלת ההחלטות הלאומית. כך, למשל, כבר בקידום הפסקת האש של [[יוני]] [[2003]] (ה[[הדנא]]), נדרש אבו מאזן להגיע להסכמה עם חמאס בדבר מועד הפסקת האש.
פעילות צה"ל לאורך האינתיפאדה הביאה בהדרגה גם למגמת בידול משמעותי בין יהודה ושמרון לעומת רצועת עזה. צה"ל נמנע מכיבוש מחדש של הרצועה, וניהל מדיניות שונה כלפי כל אחד מהאזורים (מגמת הבידול הגיעה לביטוי מלא בתכנית ההתנתקות, ראה בהמשך). הבידול השפיע באופן משמעותי גם על יחסי הכוחות שבין חמאס לפתח – בעוד ברצועה יכלה חמאס להביא לידי ביטוי את הפופולאריות הציבורית שלה ולהתעצם מבחינה צבאית ופוליטית, היא נבלמה ביהודה ושומרון על ידי הרשות הפלסטינית וישראל.
פעילות צה"ל לאורך האינתיפאדה הביאה בהדרגה גם למגמת בידול משמעותי בין יהודה ושמרון לעומת רצועת עזה. צה"ל נמנע מכיבוש מחדש של הרצועה, וניהל מדיניות שונה כלפי כל אחד מהאזורים (מגמת הבידול הגיעה לביטוי מלא בתכנית ההתנתקות, ראה בהמשך). הבידול השפיע באופן משמעותי גם על יחסי הכוחות שבין חמאס לפתח – בעוד ברצועה יכלה חמאס להביא לידי ביטוי את הפופולאריות הציבורית שלה ולהתעצם מבחינה צבאית ופוליטית, היא נבלמה ביהודה ושומרון על ידי הרשות הפלסטינית וישראל.
===לאחר מות ערפאת===
===לאחר מות ערפאת===
[[יאסר ערפאת]] היה חסם משמעותי במתח שבין חמאס ופתח. זאת, עקב ההילה הציבורית שנהנה ממנה כמנהיג היסטורי של העם הפלסטיני, יכולותיו לתמרן בין גורמי הכוח השונים, ובעיקר בשל התעקשותו לשמר מסגרת שיתוף פעולה בין הרשות לבין חמאס והאופוזיציה ככלל. מותו הביא לנכונות גוברת מצד חמאס לקרוא תיגר על מעמד הרשות, ולעלייה עקבית ומתמשכת במתח שבין חמאס ופתח.
[[יאסר ערפאת]] היה חסם משמעותי במתח שבין חמאס ופתח. זאת, עקב ההילה הציבורית שנהנה ממנה כמנהיג היסטורי של העם הפלסטיני, יכולותיו לתמרן בין גורמי הכוח השונים, ובעיקר בשל התעקשותו לשמר מסגרת שיתוף פעולה בין הרשות לבין חמאס והאופוזיציה ככלל. מותו הביא לנכונות גוברת מצד חמאס לקרוא תיגר על מעמד הרשות, ולעלייה עקבית ומתמשכת במתח שבין חמאס ופתח.
מחמוד עבאס (אבו מאזן), שנבחר לאחר ערפאת לנשיאות הרשות הפלסטינית וליו"ר הוועד הפועל של אש"פ, אמנם הסתייג מהשימוש בטרור ככלי להשגת היעדים הפלסטיניים, אך בחר בשנותיו הראשונות לנשיאות לנסות לשתף פעולה עם חמאס, ולגרום לתנועה להפוך מתנועת טרור למפלגה פוליטית. ב-17 במרץ 2005, הגיעו חמאס, פתח ועשרה פלגים פלסטינים נוספים להסכם קהיר – אשר במסגרתו הוסכם על השתתפות חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית והשתלבות מצידה באש"פ (ההשתלבות באשפ מעולם לא מומשה). הסכם קהיר, לצד הציפייה לנסיגת ישראל מהרצועה, מיתן באופן זמני את המתיחות בין חמאס לפתח, על אף שזו התפרצה באופן אלים לפרקים.
מחמוד עבאס (אבו מאזן), שנבחר לאחר ערפאת לנשיאות הרשות הפלסטינית וליו"ר הוועד הפועל של אש"פ, אמנם הסתייג מהשימוש בטרור ככלי להשגת היעדים הפלסטיניים, אך בחר בשנותיו הראשונות לנשיאות לנסות לשתף פעולה עם חמאס, ולגרום לתנועה להפוך מתנועת טרור למפלגה פוליטית. ב-[[17 במרץ]] [[2005]], הגיעו חמאס, פתח ועשרה פלגים פלסטינים נוספים להסכם קהיר – אשר במסגרתו הוסכם על השתתפות חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית והשתלבות מצידה באש"פ (ההשתלבות באשפ מעולם לא מומשה). הסכם קהיר, לצד הציפייה לנסיגת ישראל מהרצועה, מיתן באופן זמני את המתיחות בין חמאס לפתח, על אף שזו התפרצה באופן אלים לפרקים.


==העימותים בין פתח וחמאס עד להפיכה==
==העימותים בין פתח וחמאס עד להפיכה==
ניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (בינואר 2006) הציב את פתח וחמאס במצב חדש. לראשונה הרשות הפלסטינית, שמאז הקמתה נשלטה בדומיננטיות פתחאווית, הובלה על ידי ממשלה בעלת רוב בפרלמנט מטעם חמאס. עד לאותן בחירות חמאס נתפסה בתור אחד האיומים המרכזיים ליציבות הרשות, שתפקיד מנגנוני הביטחון שלה הוא למנוע את עליית חמאס.
ניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (ב[[ינואר]] [[2006]]) הציב את פתח וחמאס במצב חדש. לראשונה הרשות הפלסטינית, שמאז הקמתה נשלטה בדומיננטיות פתחאווית, הובלה על ידי ממשלה בעלת רוב בפרלמנט מטעם חמאס. עד לאותן בחירות חמאס נתפסה בתור אחד האיומים המרכזיים ליציבות הרשות, שתפקיד מנגנוני הביטחון שלה הוא למנוע את עליית חמאס.
פתח אמנם הכירה רשמית בתוצאות הבחירות ואבו מאזן מינה את [[אסמאעיל הניה]] לראשות הממשלה, אך פעלה להכשלת חמאס וממשלתה באמצעות מנגנוני הביטחון (שלמעשה המשיכו להיות כפופים לפתח) , איגודים מקצועיים (באמצעות שביתות) ובשטח.
פתח אמנם הכירה רשמית בתוצאות הבחירות ואבו מאזן מינה את [[אסמאעיל הניה]] לראשות הממשלה, אך פעלה להכשלת חמאס וממשלתה באמצעות מנגנוני הביטחון (שלמעשה המשיכו להיות כפופים לפתח) , איגודים מקצועיים (באמצעות שביתות) ובשטח.
זמן קצר לאחר הקמת הממשלה מטעם חמאס נקלעו התנועות לעימות מתמשך סביב שורת סוגיות: השליטה במנגנוני הביטחון,מאבקי סמכויות בין הנשיאות (שנשלטה על ידי פתח) לבין הממשלה (שנשלטה על ידי חמאס), היעדר תשלום המשכורות לעובדי הרשות (שרובם היו מזוהים בשלב זה עם פתח), והיחסים בין הרשות לגורמים חיצוניים. הויכוחים במישור הפוליטי החלו בהדרגה להידרדר לעימותים בין פעילי התנועות בשטח, והביאו בהדרגה לסדרת מהלכים שכל צד נקט בניסיון לכבוש לעצמו נתח שלטוני רב יותר. בתקופה זו, המהלך הבולט ביותר היה הקמת הכוח המבצע על ידי חמאס – מנגנון ביטחוני עצמאי שנאמן לשורות התנועה. הכוח המבצע (שפורק לאחר השתלטות חמאס על הרצועה). ההרוגים הראשונים בעימות בין התנועות היו במאי 2006 בניסיון התנקשות בסלימאן אבו-מטלק (אחד ממפקדי הביטחון המסכל ברצועה באותה תקופה), ועד לחטיפת [[גלעד שליט]] ומבצע [[גשמי קיץ]], נהרגו עשרות אנשים משני התנועות בעימותים מקומיים, בניסיונות התנקשות ובמהומות המוניות.
זמן קצר לאחר הקמת הממשלה מטעם חמאס נקלעו התנועות לעימות מתמשך סביב שורת סוגיות: השליטה במנגנוני הביטחון,מאבקי סמכויות בין הנשיאות (שנשלטה על ידי פתח) לבין הממשלה (שנשלטה על ידי חמאס), היעדר תשלום המשכורות לעובדי הרשות (שרובם היו מזוהים בשלב זה עם פתח), והיחסים בין הרשות לגורמים חיצוניים. הויכוחים במישור הפוליטי החלו בהדרגה להידרדר לעימותים בין פעילי התנועות בשטח, והביאו בהדרגה לסדרת מהלכים שכל צד נקט בניסיון לכבוש לעצמו נתח שלטוני רב יותר. בתקופה זו, המהלך הבולט ביותר היה הקמת הכוח המבצע על ידי חמאס – מנגנון ביטחוני עצמאי שנאמן לשורות התנועה. הכוח המבצע (שפורק לאחר השתלטות חמאס על הרצועה). ההרוגים הראשונים בעימות בין התנועות היו ב[[מאי]] 2006 בניסיון התנקשות בסלימאן אבו-מטלק (אחד ממפקדי הביטחון המסכל ברצועה באותה תקופה), ועד לחטיפת [[גלעד שליט]] ומבצע [[גשמי קיץ]], נהרגו עשרות אנשים משני התנועות בעימותים מקומיים, בניסיונות התנקשות ובמהומות המוניות.
בין יוני לספטמבר 2006 פחת משמעותית מספר העימותים בין פתח וחמאס, וזאת לאור העימות בין חמאס לישראל. במקביל, החלו מאמצים רבים לגישור בין התנועות. באותה תקופה נחתם על ידי אסירי התנועות בכלא הישראלי [[מסמך האסירים]], שהיה הבסיס ל[[מסמך ההסכמה הלאומי]]. שני המסמכים קראו לאחדות שורה פלסטינית ולהקמת ממשלת אחדות.
בין [[יוני]] ל[[ספטמבר]] 2006 פחת משמעותית מספר העימותים בין פתח וחמאס, וזאת לאור העימות בין חמאס לישראל. במקביל, החלו מאמצים רבים לגישור בין התנועות. באותה תקופה נחתם על ידי אסירי התנועות בכלא הישראלי [[מסמך האסירים]], שהיה הבסיס ל[[מסמך ההסכמה הלאומי]]. שני המסמכים קראו לאחדות שורה פלסטינית ולהקמת ממשלת אחדות.


==לאחר מבצעי גשמי קיץ==
==לאחר מבצעי גשמי קיץ==
לאחר סיום מבצע גשמי קיץ העימותים בין חמאס לפת"ח החריפו, מאבקי סמכויות בין הנשיאות לממשלה, כשלון במגעים על הקמת ממשלת אחדות, וריבי חמולות מקומיים ברצועת עזה. חודש ספטמבר, שאמנם התקיימו בו מעט אירועים אלימים יחסית, לווה בשביתה שהובילו האיגודים המקצועיים הפלסטינים (שרובם מזוהים עם פתח) וזאת במחאה על אי תשלום משכורות מאז השבעת ממשלת חמאס. העימות בין פתח לחמאס אמנם גבה פחות קורבנות אלימים בשלב זה, אך לווה בקמפיינים מתריסים ומתסיסים רבים מאוד של התנועות אחת כנגד השנייה.
לאחר סיום מבצע גשמי קיץ העימותים בין חמאס לפת"ח החריפו, מאבקי סמכויות בין הנשיאות לממשלה, כשלון במגעים על הקמת ממשלת אחדות, וריבי חמולות מקומיים ברצועת עזה. חודש ספטמבר, שאמנם התקיימו בו מעט אירועים אלימים יחסית, לווה בשביתה שהובילו האיגודים המקצועיים הפלסטינים (שרובם מזוהים עם פתח) וזאת במחאה על אי תשלום משכורות מאז השבעת ממשלת חמאס. העימות בין פתח לחמאס אמנם גבה פחות קורבנות אלימים בשלב זה, אך לווה בקמפיינים מתריסים ומתסיסים רבים מאוד של התנועות אחת כנגד השנייה.


עלייה משמעותית ברף האירועים החלה בדצמבר 2006, עם רצח שלושת ילדיו של בהאא' בעלושה, קצין בכיר במודיעין הכללי הפלסטיני, שורת נסיונות התנקשות בבכירים משני הצדדים (לרבות [[מחמוד עבאס|אבו מאזן]], [[מוחמד דחלאן]], [[אסמאעיל הניה]] ו[[סעיד ציאם]]), והצטרפות [[צבא האסלאם]] וחמולת דע'מש למאבק נגד [[חמאס]] (בעקבות אירוע מקומי). סבב עימותים זה, שהחל לדעוך בהדרגה בתחילת חודש ינואר, ולווה בניסיון גישור אישיים בין אבו מאזן לח'אלד משעל, שאף נפגשו בסופו של סבב העימותים בדמשק (ללא הצלחה להגיע להסכמות).
עלייה משמעותית ברף האירועים החלה ב[[דצמבר]] 2006, עם רצח שלושת ילדיו של בהאא' בעלושה, קצין בכיר במודיעין הכללי הפלסטיני, שורת נסיונות התנקשות בבכירים משני הצדדים (לרבות [[מחמוד עבאס|אבו מאזן]], [[מוחמד דחלאן]], [[אסמאעיל הניה]] ו[[סעיד ציאם]]), והצטרפות [[צבא האסלאם]] וחמולת דע'מש למאבק נגד [[חמאס]] (בעקבות אירוע מקומי). סבב עימותים זה, שהחל לדעוך בהדרגה בתחילת חודש ינואר, ולווה בניסיון גישור אישיים בין אבו מאזן לח'אלד משעל, שאף נפגשו בסופו של סבב העימותים בדמשק (ללא הצלחה להגיע להסכמות).


סבב עימותים נוסף החל בסוף ינואר, והגיעו לשיאו ב[[27 בינואר]], כאשר נהרגו 24 פלסטינים בחילופי האש. סבב זה כלל לראשונה פריצות ופוגרומים מתוקשרים מצד שני הכוחות במוסדות ציבוריים שמזוהים עם הצד השני - כך, למשל, מנגנוני הביטחון המזוהים עם פתח פרצו באופן מתוזמן לאוניברסיטה האסלאמית שמזוהה עם חמאס, תוך טענה כי היא משמשת לצרכים צבאיים. גל שני של האירועים החל ביוזמת חמאס בתחילת פברואר, וכלל שורה של פגיעות בבסיסי של מנגנוני הביטחון של פתח ברצועה. בסך הכל, נהרגו רק באותו שבוע של עימותים למעלה מ-90 פלסטינים, רובם פעילי חמאס או פתח, אך ביניהם גם לפחות 20 אזרחים לא מעורבים.
סבב עימותים נוסף החל בסוף ינואר, והגיעו לשיאו ב[[27 בינואר]], כאשר נהרגו 24 פלסטינים בחילופי האש. סבב זה כלל לראשונה פריצות ופוגרומים מתוקשרים מצד שני הכוחות במוסדות ציבוריים שמזוהים עם הצד השני - כך, למשל, מנגנוני הביטחון המזוהים עם פתח פרצו באופן מתוזמן לאוניברסיטה האסלאמית שמזוהה עם חמאס, תוך טענה כי היא משמשת לצרכים צבאיים. גל שני של האירועים החל ביוזמת חמאס בתחילת פברואר, וכלל שורה של פגיעות בבסיסי של מנגנוני הביטחון של פתח ברצועה. בסך הכל, נהרגו רק באותו שבוע של עימותים למעלה מ-90 פלסטינים, רובם פעילי חמאס או פתח, אך ביניהם גם לפחות 20 אזרחים לא מעורבים.
שורה 78: שורה 78:
=== ההכרעה השנייה ===
=== ההכרעה השנייה ===
במהלך השתלטות חמאס על הרצועה, נמנעו כוחות התנועה מעימות עם חלק מגורמי הכוח שהיו מזוהים עם פתח, בדגש על חמולת ח'לס, שאחד מראשיה, אחמד ח'לס, היה יריב מר של מחמד דחלאן ולכן נמנע מלסייע למנגנוני הביטחון בעת ההפיכה.
במהלך השתלטות חמאס על הרצועה, נמנעו כוחות התנועה מעימות עם חלק מגורמי הכוח שהיו מזוהים עם פתח, בדגש על חמולת ח'לס, שאחד מראשיה, אחמד ח'לס, היה יריב מר של מחמד דחלאן ולכן נמנע מלסייע למנגנוני הביטחון בעת ההפיכה.
ב-[[25 ביולי]] [[2008]] אירע פיצוץ ב[[רצועת עזה]] בו נהרגו 5 בכירים ב[[חמאס]] וילדה פלסטינית. חמאס האשים את [[פת"ח]] וספציפית את חמולות ח'לס בתקרית, סגר רבים ממוסדות פתח שנותרו ברצועה ועצר לתקופה ארוכה עשרות מפעילי הארגון. במקביל, הטילה חמאס מצור על שכונת סג'אעיה, ששימשה למעשה כמעין מתחם מבוצר על חמולת ח'לס. ב-1 באוגוסט פרצה חמאס למתחם במטרה לעצור מבוקשים מהחמולה וב-[[2 באוגוסט]] בערב נמלטו מהרצועה כ-180 אנשים מהחמולה לישראל, דרך מעבר ארז. צה"ל אישר את כניסתם לישראל והעברתם לשטחי [[יהודה ושומרון]] ממניעים הומניים. כמה מהפעילים נעצרו על ידי ישראל מיד לאחר בריחתם ‏‏<ref>‏[http://news.walla.co.il/?w=//1323277 וואלה], ה-2 באוגוסט 2008.‏</ref>
ב-[[25 ביולי]] [[2008]] אירע פיצוץ ב[[רצועת עזה]] בו נהרגו 5 בכירים ב[[חמאס]] וילדה פלסטינית. חמאס האשים את [[פת"ח]] וספציפית את חמולות ח'לס בתקרית, סגר רבים ממוסדות פתח שנותרו ברצועה ועצר לתקופה ארוכה עשרות מפעילי הארגון. במקביל, הטילה חמאס מצור על שכונת סג'אעיה, ששימשה למעשה כמעין מתחם מבוצר על חמולת ח'לס. ב-1 באוגוסט פרצה חמאס למתחם במטרה לעצור מבוקשים מהחמולה וב-[[2 באוגוסט]] בערב נמלטו מהרצועה כ-180 אנשים מהחמולה לישראל, דרך מעבר ארז. צה"ל אישר את כניסתם לישראל והעברתם לשטחי [[יהודה ושומרון]] ממניעים הומניים. כמה מהפעילים נעצרו על ידי ישראל מיד לאחר בריחתם ‏‏<ref>‏[http://news.walla.co.il/?w=//1323277 וואלה], ה-[[2 באוגוסט]] 2008.‏</ref>


שני ימי העימות בין חמולת ח'לס למשטר חמאס ברצועה זכו לכינוי ההכרעה השנייה, וזאת משום שנתפסו על ידי רבים כהשלמה של מהלך ההשתלטות על הרצועה.
שני ימי העימות בין חמולת ח'לס למשטר חמאס ברצועה זכו לכינוי ההכרעה השנייה, וזאת משום שנתפסו על ידי רבים כהשלמה של מהלך ההשתלטות על הרצועה.
שורה 85: שורה 85:
ההשתלטות הביאה להתגברות משמעותית של אתגר ירי הרקטות מרצועת עזה לעבר ישראל. השתלטות חמאס על ציר פילדלפי ויכולתו לפעול בחופשיות (ללא בעיות מבית), הביאה בהדרגה לשדרוג של יכולותיה הצבאיות של התנועה, שהתבטאו גם בירי לעבר יישובים רחוקים יותר מהרצועה.
ההשתלטות הביאה להתגברות משמעותית של אתגר ירי הרקטות מרצועת עזה לעבר ישראל. השתלטות חמאס על ציר פילדלפי ויכולתו לפעול בחופשיות (ללא בעיות מבית), הביאה בהדרגה לשדרוג של יכולותיה הצבאיות של התנועה, שהתבטאו גם בירי לעבר יישובים רחוקים יותר מהרצועה.


השתלטות חמאס על הרצועה העמיקה באופן רב את הבידול בין רצועת עזה ליהו"ש. בעוד שמשטר חמאס המשיך לנהל עימות עם ישראל בעצימות משתנה (שיאו ב[[מבצע עופרת יצוקה]]), הקמת ממשלת החירום על ידי סלאם פיאצ' והתנערותו של אבו מאזן מהדיאלוג עם חמאס הביאו לחידוש של התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. בנובמבר 2007, נערכה ועידת אנאפוליס, שבעקבותה סוכם על חידוש הדיונים על הסכם הקבע במקביל ליישום השלב הראשון של מפת הדרכים. תהליך זה הביא לשיתוף פעולה רב יותר בין ישראל לרשות, אך דעך לאור הבחירות בישראל ו[[מבצע עופרת יצוקה]].
השתלטות חמאס על הרצועה העמיקה באופן רב את הבידול בין רצועת עזה ליהו"ש. בעוד שמשטר חמאס המשיך לנהל עימות עם ישראל בעצימות משתנה (שיאו ב[[מבצע עופרת יצוקה]]), הקמת ממשלת החירום על ידי סלאם פיאצ' והתנערותו של אבו מאזן מהדיאלוג עם חמאס הביאו לחידוש של התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. ב[[נובמבר]] 2007, נערכה ועידת אנאפוליס, שבעקבותה סוכם על חידוש הדיונים על הסכם הקבע במקביל ליישום השלב הראשון של מפת הדרכים. תהליך זה הביא לשיתוף פעולה רב יותר בין ישראל לרשות, אך דעך לאור הבחירות בישראל ו[[מבצע עופרת יצוקה]].


בעולם הערבי והאסלאמי, נתפסה ההשתלטות כהמשך נוסף למאבק בין המחנה הרדיקלי למחנה המתון. כך, בעוד ירדן, מצרים וסעודיה גינו את חמאס לנוכח ההשתלטות על הרצועה, נמנעו איראן וסוריה מלגנות את חמאס ישירות, ואף הביעו לאחר תקופה תמיכה במשטר התנועה ברצועה.
בעולם הערבי והאסלאמי, נתפסה ההשתלטות כהמשך נוסף למאבק בין המחנה הרדיקלי למחנה המתון. כך, בעוד ירדן, מצרים וסעודיה גינו את חמאס לנוכח ההשתלטות על הרצועה, נמנעו איראן וסוריה מלגנות את חמאס ישירות, ואף הביעו לאחר תקופה תמיכה במשטר התנועה ברצועה.

גרסה מ־14:03, 26 ביוני 2009
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
שיחה
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

תבנית:מלחמה

השתלטות חמאס על רצועת עזה (או "ההפיכה", כפי שמכונה בקרב תומכי פתח) אירעה במהלך 12 עד 14 ביוני 2007. במהלכה, השתלטה חמאס באמצעות עז אלדין אלקסאם והכוח המבצע על השליטה ברצועת עזה, וברחו רבים מבכירי פתח מהרצועה. להשתלטות קדמו שורת עימותים אלימים בין פתח לחמאס לאורך 2006-2007, במהלכם חמאס התחזקה מעימות לעימות.

רקע

שורשיו של העימות בין פתח וחמאס היו בתחרות ארוכת שנים על ההגמוניה הלאומית הפלסטינית. תחרות זו, בין הפתח (שייצג את הזרם הלאומי) לבין חמאס (שייצגה את הזרם האסלאמי), התפרצה ב-2006-2007 לאור מות ערפאת, נסיגתה של ישראל מהרצועה, ותוצאות הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית.

הקמת חמאס

טרם הקמת חמאס, ההגמוניה במוסדות הפלסטיניים הלאומיים ובקבלת ההחלטות הלאומית הייתה של ארגון הפתח, שנתפס כמייצגה של התנועה הלאומית הפלסטינית. פתח נהנה משליטה רבה מאוד על הארגון לשחרור פלסטין, והנהגת פתח (וערפאת אישית) נתפסה בקרב הקהילה הבינלאומית, מדינות ערב וישראל נתפסה כהנהגת העם הפלסטיני.

הקמת חמאס, תנועה החותרת לשינוי פני החברה הפלסטינית, היוותה קריאת תגר אידיאולוגית על פתח ועל הזרם הלאומי ככלל. הן בשאלת פני החברה הפלסטינית (חברה דתית אדוקה לעומת גישה ניטראלית השואפת למדינה מודרנית), הן בשאלת היעדים הלאומיים הפלסטיניים (חתירה לסילוק ישראל והקמת מדינה מהירדן עד הים לעומת נכונות להסתפק בגבולות 67), והן בשאלת האמצעים להשגתם (התנגדות מזוינת לישראל או שילוב בין מאבק מזוין למשא ומתן מדיני).

על אף שמציאות ששררה בעת הקמת חמאס (האינתיפאדה הראשונה, שליכדה את החברה הפלסטינית נגד ישראל) הייתה גורם מאחד ומקרב בין התנועה לבין פתח – כבר בשנים הראשונות נקלעו התנועות לשורת עימותים מתוקשרים, לרבות התנגשויות מזוינות בין פעיליהן. עימותים אלו, שאמנם הביאו למספר נפגעים מצומצם, לא הביאו לפגיעה בעמדה העקרונית של שתי התנועות שראו זו בזו שותפות במאבק מול ישראל .

הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית

הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית בעקבותיו הביאו להחרפה במתח בין התנועות, לאחר שחמאס סירבה להכיר בהסכם ונמנעה להשתלב במוסדות הרשות הפלסטינית. השימוש של חמאס בפיגועי ההתאבדות, והלחצים החיצוניים שפיגועים אלו יצרו עבור הנהגת הרשות, הביאו לאימוץ הולך וגובר של מדיניות כוחנית מצד הרשות לריסון חמאס. מדיניות זו נשענה בהתחלה על סיכול נקודתי של טרור מול ישראל ומעצרים ספוראדיים של פעילי התנועה, אך התגברה יותר ויותר ככל שפיגועי ההתאבדות של חמאס איימו לפגוע באינטרסים של הרשות. בשנים הראשונות של הרשות הפלסטינית בלטו שני אירועים מרכזיים כשיא המתח בין הרשות לחמאס: אירועי "מסגד פלסטין" ב-1994, בהם דיכוי הפגנות של חמאס מצד הרשות הביא לכעשרה הרוגים של חמאס, ופעילות רחבה שיזמה הרשות באפריל 1996 לפגיעה בחמאס לאחר שורת פיגועי התאבדות בישראל. פעילות זו כללה מעצרים המוניים של אלפים מפעילי התנועה, סגירה ממושכת של מוסדות הצדקה שלה, וכן עינוי והשפלה פומביים של בכירים בתנועה (לרבות גזיזת זקנים). אירועים אלו, שלא הצליחו למנוע את העלייה בפופולאריות של חמאס לאורך זמן, נחרטו עמוק בזיכרונם של בכירי חמאס, שאף שבו והתייחסו אליהם כעבור שנים בתור "בגידה" מצד הרשות.

בשנים שלאחר "אירועי 1996" ועד לפרוץ אינתיפאדת אלאקצא, ניהלו חמאס והרשות הפלסטינית מערכת יחסים רגועה יותר. חמאס אמנם נמנעה מלהכיר באוסלו וברשות הפלסטינית, אך מיתנה את הביקורת על הרשות, ואף הקימה "מפלגת חזית", אשר ייצגה את התנועה בזירה הפוליטית . הרשות מיתנה את פעילותה כנגד חמאס, על אף שהמשיכה לפרקים בפעילות שנועדה לסכל טרור שאיים על האינטרסים של הרשות.

אינתיפאדת אלאקצא

אינתיפאדת אל אקצה הביאה לשינוי ביחסי הכוחות שבין חמאס ופתח. כשלון המגעים המדיניים היווה הוכחה לצדקת הדרך האידיאולוגית של חמאס, ששללה הסדרים עם ישראל. הצורך של הרשות בשיתוף פעולה עם חמאס (בפרט בשנתיים הראשונות לאינתיפאדה) הביא להתרת רסן מצד הרשות, להפסקת הפיקוח על מוסדות חמאס, לשחרור פעיליה שהיו אסורים בידי הרשות ולהרחבת חופש הפעולה שלה. מנגד - מעורבות הרשות בטרור (בתחילת האינתיפאדה באופן כמעט בלעדי) הביאה לשחיקה מצד התמיכה הבינלאומית ברשות ולמהלכים צבאיים מצד ישראל שפגעו באופן רב במוסדותיה וביכולות מערך הביטחון הפלסטיני. חמאס, שלאחר מבצע חומת מגן הובילה את טרור המתאבדים נגד ישראל, זכתה לעלייה משמעותית בפופולאריות הציבורית שלה בעקבות ההקצנה ברחוב הפלסטיני ופעילותה במישור החברתי והכלכלי, נתפסה החל מהאינתיפאדה כגורם מרכזי במפה הפוליטית הפלסטינית שלא ניתן להתעלפ ממנו בקבלת ההחלטות הלאומית. כך, למשל, כבר בקידום הפסקת האש של יוני 2003 (ההדנא), נדרש אבו מאזן להגיע להסכמה עם חמאס בדבר מועד הפסקת האש. פעילות צה"ל לאורך האינתיפאדה הביאה בהדרגה גם למגמת בידול משמעותי בין יהודה ושמרון לעומת רצועת עזה. צה"ל נמנע מכיבוש מחדש של הרצועה, וניהל מדיניות שונה כלפי כל אחד מהאזורים (מגמת הבידול הגיעה לביטוי מלא בתכנית ההתנתקות, ראה בהמשך). הבידול השפיע באופן משמעותי גם על יחסי הכוחות שבין חמאס לפתח – בעוד ברצועה יכלה חמאס להביא לידי ביטוי את הפופולאריות הציבורית שלה ולהתעצם מבחינה צבאית ופוליטית, היא נבלמה ביהודה ושומרון על ידי הרשות הפלסטינית וישראל.

לאחר מות ערפאת

יאסר ערפאת היה חסם משמעותי במתח שבין חמאס ופתח. זאת, עקב ההילה הציבורית שנהנה ממנה כמנהיג היסטורי של העם הפלסטיני, יכולותיו לתמרן בין גורמי הכוח השונים, ובעיקר בשל התעקשותו לשמר מסגרת שיתוף פעולה בין הרשות לבין חמאס והאופוזיציה ככלל. מותו הביא לנכונות גוברת מצד חמאס לקרוא תיגר על מעמד הרשות, ולעלייה עקבית ומתמשכת במתח שבין חמאס ופתח. מחמוד עבאס (אבו מאזן), שנבחר לאחר ערפאת לנשיאות הרשות הפלסטינית וליו"ר הוועד הפועל של אש"פ, אמנם הסתייג מהשימוש בטרור ככלי להשגת היעדים הפלסטיניים, אך בחר בשנותיו הראשונות לנשיאות לנסות לשתף פעולה עם חמאס, ולגרום לתנועה להפוך מתנועת טרור למפלגה פוליטית. ב-17 במרץ 2005, הגיעו חמאס, פתח ועשרה פלגים פלסטינים נוספים להסכם קהיר – אשר במסגרתו הוסכם על השתתפות חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית והשתלבות מצידה באש"פ (ההשתלבות באשפ מעולם לא מומשה). הסכם קהיר, לצד הציפייה לנסיגת ישראל מהרצועה, מיתן באופן זמני את המתיחות בין חמאס לפתח, על אף שזו התפרצה באופן אלים לפרקים.

העימותים בין פתח וחמאס עד להפיכה

ניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (בינואר 2006) הציב את פתח וחמאס במצב חדש. לראשונה הרשות הפלסטינית, שמאז הקמתה נשלטה בדומיננטיות פתחאווית, הובלה על ידי ממשלה בעלת רוב בפרלמנט מטעם חמאס. עד לאותן בחירות חמאס נתפסה בתור אחד האיומים המרכזיים ליציבות הרשות, שתפקיד מנגנוני הביטחון שלה הוא למנוע את עליית חמאס. פתח אמנם הכירה רשמית בתוצאות הבחירות ואבו מאזן מינה את אסמאעיל הניה לראשות הממשלה, אך פעלה להכשלת חמאס וממשלתה באמצעות מנגנוני הביטחון (שלמעשה המשיכו להיות כפופים לפתח) , איגודים מקצועיים (באמצעות שביתות) ובשטח. זמן קצר לאחר הקמת הממשלה מטעם חמאס נקלעו התנועות לעימות מתמשך סביב שורת סוגיות: השליטה במנגנוני הביטחון,מאבקי סמכויות בין הנשיאות (שנשלטה על ידי פתח) לבין הממשלה (שנשלטה על ידי חמאס), היעדר תשלום המשכורות לעובדי הרשות (שרובם היו מזוהים בשלב זה עם פתח), והיחסים בין הרשות לגורמים חיצוניים. הויכוחים במישור הפוליטי החלו בהדרגה להידרדר לעימותים בין פעילי התנועות בשטח, והביאו בהדרגה לסדרת מהלכים שכל צד נקט בניסיון לכבוש לעצמו נתח שלטוני רב יותר. בתקופה זו, המהלך הבולט ביותר היה הקמת הכוח המבצע על ידי חמאס – מנגנון ביטחוני עצמאי שנאמן לשורות התנועה. הכוח המבצע (שפורק לאחר השתלטות חמאס על הרצועה). ההרוגים הראשונים בעימות בין התנועות היו במאי 2006 בניסיון התנקשות בסלימאן אבו-מטלק (אחד ממפקדי הביטחון המסכל ברצועה באותה תקופה), ועד לחטיפת גלעד שליט ומבצע גשמי קיץ, נהרגו עשרות אנשים משני התנועות בעימותים מקומיים, בניסיונות התנקשות ובמהומות המוניות. בין יוני לספטמבר 2006 פחת משמעותית מספר העימותים בין פתח וחמאס, וזאת לאור העימות בין חמאס לישראל. במקביל, החלו מאמצים רבים לגישור בין התנועות. באותה תקופה נחתם על ידי אסירי התנועות בכלא הישראלי מסמך האסירים, שהיה הבסיס למסמך ההסכמה הלאומי. שני המסמכים קראו לאחדות שורה פלסטינית ולהקמת ממשלת אחדות.

לאחר מבצעי גשמי קיץ

לאחר סיום מבצע גשמי קיץ העימותים בין חמאס לפת"ח החריפו, מאבקי סמכויות בין הנשיאות לממשלה, כשלון במגעים על הקמת ממשלת אחדות, וריבי חמולות מקומיים ברצועת עזה. חודש ספטמבר, שאמנם התקיימו בו מעט אירועים אלימים יחסית, לווה בשביתה שהובילו האיגודים המקצועיים הפלסטינים (שרובם מזוהים עם פתח) וזאת במחאה על אי תשלום משכורות מאז השבעת ממשלת חמאס. העימות בין פתח לחמאס אמנם גבה פחות קורבנות אלימים בשלב זה, אך לווה בקמפיינים מתריסים ומתסיסים רבים מאוד של התנועות אחת כנגד השנייה.

עלייה משמעותית ברף האירועים החלה בדצמבר 2006, עם רצח שלושת ילדיו של בהאא' בעלושה, קצין בכיר במודיעין הכללי הפלסטיני, שורת נסיונות התנקשות בבכירים משני הצדדים (לרבות אבו מאזן, מוחמד דחלאן, אסמאעיל הניה וסעיד ציאם), והצטרפות צבא האסלאם וחמולת דע'מש למאבק נגד חמאס (בעקבות אירוע מקומי). סבב עימותים זה, שהחל לדעוך בהדרגה בתחילת חודש ינואר, ולווה בניסיון גישור אישיים בין אבו מאזן לח'אלד משעל, שאף נפגשו בסופו של סבב העימותים בדמשק (ללא הצלחה להגיע להסכמות).

סבב עימותים נוסף החל בסוף ינואר, והגיעו לשיאו ב27 בינואר, כאשר נהרגו 24 פלסטינים בחילופי האש. סבב זה כלל לראשונה פריצות ופוגרומים מתוקשרים מצד שני הכוחות במוסדות ציבוריים שמזוהים עם הצד השני - כך, למשל, מנגנוני הביטחון המזוהים עם פתח פרצו באופן מתוזמן לאוניברסיטה האסלאמית שמזוהה עם חמאס, תוך טענה כי היא משמשת לצרכים צבאיים. גל שני של האירועים החל ביוזמת חמאס בתחילת פברואר, וכלל שורה של פגיעות בבסיסי של מנגנוני הביטחון של פתח ברצועה. בסך הכל, נהרגו רק באותו שבוע של עימותים למעלה מ-90 פלסטינים, רובם פעילי חמאס או פתח, אך ביניהם גם לפחות 20 אזרחים לא מעורבים.

הסכם מכה והקמת ממשלת האחדות

ב-8 בפברואר הוכרז על סיומם הרשמי של העימותים האלימים, בוועידת פסגה במכה בהשתתפות המלך עבדאללה הסעודי, אבו מאזן וחאלד משעל. בפגישה הוסכם על הקמת ממשלת אחדות פלסטינית. [1]. ממשלת האחדות הושבעה בפועל ב-17 במרץ 2007. בראשותה עומד אסמאעיל הניה מהחמאס והיא כוללת נציגים ממרבית המפלגות הפלסטיניות. למרות זאת, המשיכו העימותים, ברמת עצימות נמוכה יותר. [2]

במקביל ב־12 במרץ נחטף ברצועת עזה הכתב ה־BBC אלן ג'ונסטון על ידי חמושים בלתי ידועים[3], דבר שהביא לעזיבת מרבית הכתבים הזרים. עובדה זו, בצירוף הרס שיטתי של בתי קפה אינטרנט ברצועת עזה על ידי קבוצות איסלאמיות[4] (החמאס, הג'יהאד ואחרים) הביאה להקטנה דרסטית ברמת האינפורמציה הזורמת מהרצועה החוצה.

כלי תקשורת המזוהים עם פתח דיווחו כי זמן קצר לאחר הסכם מכה החל פילוג פנימי קשה בתוך חמאס בין אישים בתנועה שתמכו בהסכם מכה ובמהלך הפיוס (בדגש על אסמאעיל הניה, שנתפס כמתון יותר משאר אנשי התנועה) לבין בכירים קיצוניים יותר בהנהגת התנועה ובזרוע הצבאית שהתנגדו להסכם מכה והחלו במהלכים להכשלתו. ההסכם (והממשלה שהוקמה בעקבותיו) אף זכו לביקורת מצד פעילי חמאס, לרבות מחמוד אלזהאר שביקר באופן פומבי את קווי היסוד שהסכימה עליהם ממשלת האחדות.

התחדשות העימותים והירי על שדרות

החל מה-11 במאי התחדשו העימותים וב-15 במאי 2007 למעלה מ-37 פלסטינים, רובם אנשי פת"ח, נהרגו בחילופי אש בין פת"ח לחמאס. [5] בלילה שבין ה-15 במאי וה-16 במאי ירו מחבלי חמאס כ-19 רקטות קסאם לעבר שדרות כדי לנסות ולהסיט את תשומת הלב מהעימותים הפנימיים. [6] ב-16 במאי נורו למעלה מ-25 רקטות קסאם אל עבר שדרות וגרמו לפצועים. ב-19 במאי נורו 16 רקטות, וקצב דומה נשמר גם בימים שלאחר מכן. מירי הרקטות נהרגו 3 אזרחים. מאות מתושבי שדרות, שהביעו מחאה על חוסר תגובה מצד הממשלה, עזבו ל"התאווררות" במימונו של ארקדי גאידמק ומאוחר יותר של משרד הביטחון [7] . בעקבות הירי הכבד החליטה הממשלה לשבור את מדיניות ההבלגה ולחזור לתקיפות אוויריות וסיכולים ממוקדים. חיל האוויר הישראלי תקף מבני חמאס, מכוניות קסאם וחוליות שיגור. לטענת צה"ל, בתקיפות האוויריות נהרגו 40 מחבלים מהחמאס [8] ו-4 מחבלים בכירים מהג'יהאד האסלאמי. בליל ה-23 במאי-24 במאי עצרו כוחות צה"ל והשב"כ 33 מחבלים בכירים מהחמאס ביהודה ושומרון. לפי דובר צה"ל, מאז ה-17 במאי נורו למעלה מ-200 רקטות אל עבר ישראל. [9] ב-1 ביוני חיסלו מסוקי קרב של צה"ל את דובר הג'יהאד האסלאמי. [10]

התגברות העימותים וכיבוש רצועת עזה על ידי החמאס

החל מתחילת חודש יוני, החלה בהדרגה לדעוך ההסלמה בין חמאס לישראל. במקביל, חלה הדרדרות רבה בעימותים הפנימיים בין פתח לחמאס ברצועת עזה. במהלך יוני נתרבו דיווחים על עימותים מקומיים בין התנועות ברפיח, וב-10 ביוני - בעיר עזה. ב-11 ביוני הקרבות בין פת"ח לחמאס הביאו ל-18 הרוגים (בהם ג'מאל אבו-ג'דיאן, עד אז אחד מפעילי השטח הבולטים של פתח בצפון הרצועה). ראש הממשלה מטעם חמאס, איסמעיל הניה ניצל מניסיון התנקשות. [11] , [12] ב-12 ביוני הציבה חמאס אולטימאטום לכלל פעילי מנגנוני הביטחון למסור את נשקם ולפנות את המטות המשמשים אותם. במקביל, נהרגו עוד 20 פלסטינים כאשר חמאס כבש מפקדה של הביטחון הלאומי. ב-13 ביוני נהרגו 23 פלסטינים בקרבות, בהם 2 עובדי או"ם, כאשר חמאס כבש את צפון הרצועה. [13] בצהריי ה-14 ביוני כבש חמאס את מפקדת הביטחון המסכל, אחד ממעוזיו האחרונים של אבו מאזן וכוחות פת"ח ברצועה, ואיים להוציא להורג בכירים בפת"ח. אחר הצהריים ביצעו פעילי חמאס לינץ' בסמיח מדהון, בכיר בגדודי חללי אל-אקצא של הפת"ח ואחר כך ירו בו צרור מטווח קצר. [14] עד ערב השתלט חמאס על רוב רצועת עזה, ציר פילדלפי, וחלק ניכר ממפקדות מנגנוני הביטחון הפלסטינים (כולל "תל אל-אהווה" של המודיעין המסכל ו"הספינה" של המודיעין הכללי). [15] ב-15 ביוני השתלט חמאס גם על ציר פילדלפי ומעבר רפיח. [16] ב-16 ביוני בזזו עשרות פלסטינים תומכי חמאס את ביתו של יאסר ערפאת ואת צידו הפלסטיני של מעבר ארז. [17]

בעקבות האירועים צבאו מאות פלסטינים על מעבר ארז בניסיון להימלט לתוך ישראל. ועדות ההתנגדות העממית תקפו בירי את המעבר ובאירוע נהרגו 1-4 פלסטינים ונפצעו למעלה מ-7. ישראל סירבה להכניס את הפלסטינים שצבאו על המעבר לתוך שטחה, למעט מקרים הומניטריים כגון פצועים וחולים שזקוקים לטיפול. בשמאל קראו לתת לפלסטינים לעבור דרך ישראל לשטחי יהודה ושומרון. [18] ב-21 ביוני הועברו 100 פלסטינים למצרים ואילו 300 פעילי פת"ח יעברו לאיו"ש דרך ירדן. [19]

פירוק ממשלת האחדות ותגובת הפת"ח להפיכה

ביהודה ושומרון, שם ידו של פת"ח עדיין על העליונה, עצרו פעילי פת"ח ומנגנוני הביטחון הנאמנים לאבו מאזן מאות אנשי חמאס, שרפו את הבתים של חלקם ואף רצחו מספר פעילי חמאס [20].

ב-15 ביוני הכריז אבו מאזן על פירוק ממשלת האחדות הפלסטינית, על פיטורי ראש הממשלה איסמעיל הניה ועל מצב חירום כללי. חמאס טען בתגובה שהחלטות אבו מאזן אינן מקובלות. [21] ואילו הקהילה הבינלאומית קיבלה את הממשלה החדשה.[22] במקום הניה מינה אבו מאזן את סלאם פיאד, לשעבר שר האוצר בממשלת האחדות, שנחשב למתון ומקובל על ידי ישראל וארצות הברית.[23] ב-17 ביוני הושבעה הממשלה בראשות פיאד, למרות שלא זכתה להכרה בפרלמנט הפלסטיני. במקביל, הוציא אבו מאזן את הזרוע הצבאית של חמאס (הן "גדודי עז-א-דין אל קסאם" והן "הכוח המבצע") מחוץ לחוק. [24]

ההכרעה השנייה

במהלך השתלטות חמאס על הרצועה, נמנעו כוחות התנועה מעימות עם חלק מגורמי הכוח שהיו מזוהים עם פתח, בדגש על חמולת ח'לס, שאחד מראשיה, אחמד ח'לס, היה יריב מר של מחמד דחלאן ולכן נמנע מלסייע למנגנוני הביטחון בעת ההפיכה. ב-25 ביולי 2008 אירע פיצוץ ברצועת עזה בו נהרגו 5 בכירים בחמאס וילדה פלסטינית. חמאס האשים את פת"ח וספציפית את חמולות ח'לס בתקרית, סגר רבים ממוסדות פתח שנותרו ברצועה ועצר לתקופה ארוכה עשרות מפעילי הארגון. במקביל, הטילה חמאס מצור על שכונת סג'אעיה, ששימשה למעשה כמעין מתחם מבוצר על חמולת ח'לס. ב-1 באוגוסט פרצה חמאס למתחם במטרה לעצור מבוקשים מהחמולה וב-2 באוגוסט בערב נמלטו מהרצועה כ-180 אנשים מהחמולה לישראל, דרך מעבר ארז. צה"ל אישר את כניסתם לישראל והעברתם לשטחי יהודה ושומרון ממניעים הומניים. כמה מהפעילים נעצרו על ידי ישראל מיד לאחר בריחתם ‏‏[25]

שני ימי העימות בין חמולת ח'לס למשטר חמאס ברצועה זכו לכינוי ההכרעה השנייה, וזאת משום שנתפסו על ידי רבים כהשלמה של מהלך ההשתלטות על הרצועה.

תוצאות ההשתלטות

ההשתלטות הביאה להתגברות משמעותית של אתגר ירי הרקטות מרצועת עזה לעבר ישראל. השתלטות חמאס על ציר פילדלפי ויכולתו לפעול בחופשיות (ללא בעיות מבית), הביאה בהדרגה לשדרוג של יכולותיה הצבאיות של התנועה, שהתבטאו גם בירי לעבר יישובים רחוקים יותר מהרצועה.

השתלטות חמאס על הרצועה העמיקה באופן רב את הבידול בין רצועת עזה ליהו"ש. בעוד שמשטר חמאס המשיך לנהל עימות עם ישראל בעצימות משתנה (שיאו במבצע עופרת יצוקה), הקמת ממשלת החירום על ידי סלאם פיאצ' והתנערותו של אבו מאזן מהדיאלוג עם חמאס הביאו לחידוש של התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. בנובמבר 2007, נערכה ועידת אנאפוליס, שבעקבותה סוכם על חידוש הדיונים על הסכם הקבע במקביל ליישום השלב הראשון של מפת הדרכים. תהליך זה הביא לשיתוף פעולה רב יותר בין ישראל לרשות, אך דעך לאור הבחירות בישראל ומבצע עופרת יצוקה.

בעולם הערבי והאסלאמי, נתפסה ההשתלטות כהמשך נוסף למאבק בין המחנה הרדיקלי למחנה המתון. כך, בעוד ירדן, מצרים וסעודיה גינו את חמאס לנוכח ההשתלטות על הרצועה, נמנעו איראן וסוריה מלגנות את חמאס ישירות, ואף הביעו לאחר תקופה תמיכה במשטר התנועה ברצועה.


ראו גם

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל המזרח התיכון

הערות שוליים

  1. ^ הפלגים סיכמו: יכובדו הסכמים עם ישראל, nrg, ה-9 בפברואר 2007
  2. ^ רצועת עזה: פעילי חמאס הרגו בכיר בחללי אל-אקצה, ynet, ה-21 במרץ 2007
  3. ^ כתב ה-BBC נחטף בעזה - דיווח מיום 12.03.07 ב־ynet
  4. ^ עזה: הם יורים גם בבתי קפה-אינטרנט דיווח ב־ynet ב־06.03.07
  5. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         הפסקת אש רביעית בעזה ב-4 ימים, אך הירי נמשך, באתר הארץ, 16 במאי 2007
  6. ^ מטח רקטות על שדרות: פצועה בינוני ו-3 פצועים קל; הלימודים בעיר בוטלו, הארץ, ה-15 במאי 2007
  7. ^ משרד הביטחון מפנה תושבים משדרות, nrg, ה-17 במאי 2007
  8. ^ צה"ל: הרגנו עשרות מחבלים של החמאס, nrg, ה-19 במאי 2007
  9. ^ צה"ל ושב"כ עצרו הלילה ביהודה ושומרון 33 חברי ארגון הטרור חמאס, דובר צה"ל, ה-24 במאי 2007
  10. ^ צה"ל חיסל בכיר ג'יהאד איסלאמי בחאן יונס, nrg, ה-2 ביוני 2007
  11. ^ חמאס שולט כמעט לחלוטין ברצועת עזה; לפחות 24 הרוגים, מרביתם אנשי פתח, הארץ, ה-13 ביוני 2007
  12. ^ חמאס: הנייה ניצל מניסיון התנקשות, ynet, ה-12 ביוני 2007
  13. ^ 23 נהרגו ברצועה משעות הבוקר, nrg, ה-13 ביוני 2007
  14. ^ תיעוד מצמרר: הוצאה להורג במרכז עזה, nrg, ה-15 ביוני 2007
  15. ^ חדשות 2, ה-14 ביוני 2007
  16. ^ חמאס: שליטה מלאה במעבר רפיח, ערוץ 7, ה-15 ביוני 2007
  17. ^ עזה: ביתו של ערפאת נבזז, nrg, ה-16 ביוני 2007
  18. ^ שר הביטחון ברק: לסייע לפליטים במעבר ארז, nrg, ה-20 ביוני 2007
  19. ^ יציאת עזה: פליטי ארז פונו הלילה למצרים, nrg, ה-21 ביוני 2007
  20. ^ מנגנוני הביטחון עצרו 120מאנשי חמאס בגדה, maan, ה-20 ביוני 2007
  21. ^ אבו מאזן החליט: מפרק את ממשלת האחדות, nrg, ה-15 ביולי 2007
  22. ^ הצהרת הקוורטט מה-16 ביוני 2007, ראו כאן הטקסט המלא.
  23. ^ ממשלת חירום פלסטינית בראשות פיאד, NFC ה-15 ביוני 2007.
  24. ^ הושבעה ממשלת פיאד; אבו מאזן הוציא את הזרוע הצבאית של חמאס מחוץ לחוק, הארץ, ה-17 ביוני 2007
  25. ^ ‏וואלה, ה-2 באוגוסט 2008.‏

תבנית:אינתיפאדת אל אקצה

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עימות_חמאס–פת%22ח_ברצועת_עזה&oldid=7153782"