כוח 17

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כוח 17 הוא ארגון טרור פלסטיני המסונף לארגון הפת"ח, ומוגדר כיחידת העילית שלו. ייעודו המקורי של הארגון היה אבטחת אישים בצמרת פת"ח. כיום הארגון הוא חלק מהמשמר הנשיאותי של הרשות הפלסטינית.

מקור השם של הארגון הוא כנראה במספר שלוחת הטלפון שלו במפקדת הפת"ח בביירות בשנות ה-70.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון הוקם בשנת 1972 על ידי עלי חסן סלאמה, בהוראתו של מייסד הפת"ח ויו"ר אש"ף דאז, יאסר ערפאת. המטרה המקורית של הארגון הייתה אבטחת אישים, אולם בפועל עסק הארגון לכל אורך שנות קיומו במגוון רחב של פעולות, ובהן פעולות טרור נגד מטרות ישראליות, איסוף מודיעין, ושיטור באזורים שהיו בשליטת הפת"ח בלבנון ובירדן בשנות ה-70 וה-80.

ב־1979 חיסל המוסד את סלאמה. מחמוד אלנאטור, שומר ראשו של ערפאת, מונה להחליפו. אחרי גירוש מנהיגי הפת"ח מלבנון ב-1983 ירדה רמת פעילותו של הארגון במידה ניכרת, אולם ב-1984 התייצבו היחסים בין אש"ף לבין ירדן, התפתחות שאיפשרה לפעילים של הארגון להתמקם בשטח ממלכת ירדן ולתקוף את ישראל באמצעות פיגועים. הארגון שם לעצמו למטרה את חיזוק פעילות ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, שפעל עד אז נגד ישראל מטעם הפת"ח. פעולת הטרור המשמעותית ביותר שביצע הארגון לפני קום הרשות הפלסטינית הייתה הרג הימאים הישראלים בלרנקה, קפריסין, בספטמבר 1985.

הארגון התפרש גם באירופה, שם הקים תשתית לגיוס כספים וכלי נשק. ב-1984 איתרה המשטרה הרומנית מצבור גדול של כלי נשק בביתו של פעיל כוח 17, אבו סלים. במהלך ניסיונות של הארגון להחדיר נשק לישראל ולשטחים דרך הים, נתפסו סירות רבות על ידי צה"ל.

פתחלנד ומלחמת לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 קיים הפת"ח בדרום לבנון צבא של ממש, שכונה "אסעאפה". כחלק מתהליך ההתעצמות הזה היה אז גם כוח 17 בשיאו. ברישומים של הפת"ח נכתב שבהתקפות צה"ל על ביירות במהלך מלחמת לבנון הראשונה מנה הארגון 3600 לוחמים, מהם נהרגו 500. על פי אותם רישומים הורכב אז הארגון מתשעה גדודים, שלושה מהם לחמו בדרום-מערב לבנון, ושישה גדודים נוספים ניסו להגן על מפקדת הפת"ח בדרום ביירות. גורמים בישראל נוטים להטיל ספק במספרים האלה, ומעריכים שמספר אנשי הכוח היה קטן יותר.

בזמן מלחמת לבנון הראשונה (1982) חומשו אנשי הארגון ברובי סער מתקדמים ובנשק נגד טנקים[1]. כוח 17 היה בין הארגונים הפעילים באינתיפאדה הראשונה, ועמד מאחורי התקוממויות רבות בשטחים במהלך אותה אינתיפאדה.

ברשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת הרשות הפך הארגון לחלק ממנגנוני הביטחון בה. משימתו הרשמית של הארגון היא אבטחת האישים. בנוסף, עסק הארגון באבטחה של מעברי הגבול בין הרשות הפלסטינית לבין מצרים וירדן, אולם פעילות זו לא הייתה משמעותית, בשל שליטתם של צה"ל ומשמר הגבול הישראליים במעברי הגבול במשך רוב הזמן. ההיבט הזה בפעילותו של הארגון קיבל משמעות מהותית יותר אחרי נסיגת ישראל מציר פילדלפי, בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות. כוח 17 קיבל לידיו את מעבר רפיח.

בעקבות התמסדות הארגון הוא קיבל באופן רשמי את השם המשמר הנשיאותי. שם זה היה נהוג גם לפני הקמת הרשות, אולם באופן לא רשמי. בהיות הארגון חלק ממנגנוני הביטחון ברשות, קיבלו חיילי הארגון נשק ישראלי במסגרת הסכמי אוסלו.

האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך האינתיפאדה השנייה יזם הארגון התקפות על אזרחים ישראלים ועל חיילי צה"ל. פעולותיו התמקדו בעיקר בפיגועי ירי בשטחים נגד כלי רכב ישראליים, לרבות צבאיים. מאפיין נוסף של פעילות הארגון היה הטמנת מטעני חבלה בתוך הכפרים הפלסטיניים, שהופעלו עם הגעת כוחות צה"ל למקום. בנוסף יזם הארגון וארגן משלוחי נשק לארגוני טרור המסונפים לפת"ח, לצורך תקיפת ישראלים במהלך האינתיפאדה.

מבצע חומת מגן היווה נקודת מפנה מבחינת הארגון. מסמכים שנחשפו במוקטעה ברמאללה, בה ישב ערפאת, הוכיחו מעורבות חזקה מאוד של הארגון בביצוע פעולות טרור. בעקבות זאת הכריז צה"ל מלחמה עיקשת בפעילי הארגון ובמוסדותיו, ובשל כך נחלש הארגון באופן משמעותי בגדה המערבית. לאורך שנות האינתיפאדה עצר צה"ל או הרג רבים ממנהיגי הארגון.

אחרי ניצחון החמאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2006 ניצח חמאס את פת"ח בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. החמאס קיבל לידיו את רוב המושבים בפרלמנט, בעוד מחמוד עבאס (אבו מאזן), יושב ראש פת"ח, נותר בתפקיד יושב-ראש הרשות. מצב-דברים זה הביא למתיחות רבה בין תומכי פת"ח לבין תומכי חמאס, מתיחות שהגיעה לשיאה בחודש דצמבר 2006, אשר במהלכו הגיעה הרשות לסף מלחמת אזרחים.

מאז הבחירות משמש כוח 17 כמיליציה של ארגון הפת"ח במלחמותיו הפנימיות עם ארגוני החמאס. תפקיד דומה מבצעים ארגונים נוספים של הפת"ח, כמו התנזים וגדודי חללי אל אקצא. עם ההשתלטות המוחלטת של החמאס על רצועת עזה במאי 2007, גם היבט זה בפעילות הארגון ירד. כוח 17 נותר הארגון הדומיננטי בגדה המערבית, והוא מסייע בביסוס שלטון הפת"ח שם.

ב-23 בדצמבר 2006 נפגשו ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, ויושב ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. במהלך הפגישה הסכימה ישראל להעברתם של אלפי כלי נשק לידי כוח 17 מירדן וממצרים, ולהגדלתו של הארגון ב-3,000 לוחמים. בתום התהליך ימנה הארגון 10,000 לוחמים בסך הכל. הסכם זה אושר שנית במפגש בין עבאס לאולמרט באפריל 2007 [2].

הזיקה בין כוח 17 לבין הפת"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח 17 הוא אחד מכ־15 ארגוני טרור המסונפים לפת"ח, שהוקמו לאורך השנים. ריבוי הארגונים וביזור פעילות הטרור של הפת"ח הם חלק מאסטרטגיה של יאסר ערפאת, שמטרתה להסוות את הקשר שבין הטרור לבין הפת"ח בעל האספירציות המדיניות.

בשנים האחרונות פעלו מתוך הפת"ח שני ארגונים חמושים נוספים שעסקו בעיקר בפעילות טרור ולא נכנסו למסגרת מנגנוני הביטחון של הרשות. אלו הם גדודי חללי אל אקצא והתנזים. בנוסף לאלה פועלים ברחבי העולם הערבי שרידים של ארגונים נוספים שפעלו במסגרת הפת"ח. מבין כל הארגונים המסונפים לפת"ח, כוח 17 הוא המאורגן והיציב ביותר.

כוח 17 הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפראפרזה על "כוח 17" הפלסטיני כונו 17 חברי הכנסת שהצביעו בכנסת נגד הסכם חברון "כוח 17". הכינוי דבק באנשי חזית ארץ ישראל, שבהנהגת ח"כ מיכאל קליינר הציגו קו ימני אופוזיוני מיליטנטי, שהוביל בסופו של דבר לנפילת ממשלת נתניהו בשנת 1999.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]