מקדש פראה ויהאר
 | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידע כללי | |||||
| סוג |
מקדש קמרי, אתר ארכאולוגי, חבל ארץ במחלוקת  | ||||
| מיקום |
מחוז פראה ויהאר | ||||
| מדינה |
קמבודיה | ||||
| מייסדים |
יאסוורמן הראשון | ||||
| הקמה ובנייה | |||||
| תקופת הבנייה | ?–893 | ||||
| תאריך פתיחה רשמי |
893 | ||||
| מידות | |||||
| שטח |
154.7 הקטאר | ||||
| קואורדינטות | 14°23′26″N 104°40′49″E / 14.390555555556°N 104.68027777778°E | ||||
|
(למפת קמבודיה רגילה) | |||||
  | |||||
מקדש פּרֶאַהּ וִיהֶאַר (בקמרית: ប្រាសាទព្រះវិហារ) הוא מקדש קְמֶרִי הנמצא בראש המצוק פֵאי טָדִי, בהרי דאנג'רֶק (Dângrêk) בצפון קמבודיה, בגבולה עם תאילנד. ממקומו בראש המצוק, בגובה 525 מטרים, צופה המקדש דרומה על מישוריה הצפוניים של קמבודיה. המבנה המפואר היה אבן פינה בחיים הדתיים של האימפריה הקמרית, ועבר כמה שיפוצים והרחבות במשך הדורות, ובשל כך מצויים במבנה אלמנטים מכמה סגנונות אדריכליים. המקדש שונה מרוב המקדשים החמריים בכיוונו: רוב המקדשים בנויים בציר מזרח–מערב, ואילו מקדש פראה ויהאר בנוי בציר צפון–דרום. על שמו של המקדש נקרא גם המחוז בו הוא נמצא – מחוז פראה ויהאר. גם הפארק הלאומי קהאו פהראה וויהאן (Khao Phra Wihan) הנמצא במחוז סיסאקט (Sisaket) בתאילנד, שממנו נוח יותר להגיע אל המקדש, נקרא על שם המקום.
המקדש מרוחק כ-300 ק"מ מבירת קמבודיה, פנום פן, ובמרחק כ-280 ק"מ מאנגקור ואט. בשנת 1962, לאחר סכסוך בין תאילנד וקמבודיה בדבר הבעלות על המקדש, פסק בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג שהמקדש שייך לקמבודיה. ב-7 ביולי 2008 הוכרז המקדש כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
שם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשפה התאית מתורגם השם "פראה ויהאר" כפראסאט פהרה ויהאן (Prasat Phra Viharn) או פראסאט קהאו פהרה ויהאן (Prasat Khao Phra Viharn). פראסאט הוא "טירה" ולעיתים מקדש בשתי השפות, קמרית ותאית, וקהאו פירושו "גבעה", או "הר" בתאית; בלשון הקמרית הר הוא "פנום" (phnom), ולפיכך המקדש נקרא בקמרית לעיתים פנום פראה ויהאר, ובתאית קהאו פהרא ויהאן. המילים "פראה" ו"פהרה" משמען "מקודש", והמילים "ויהאר" או "ויהאן" משמען "מקדש", שהכוונה היא לחלק המקודש ביותר במבנה. בכינויו התאי של המקדש הושמטה בשנה האחרונה המילה "קהאו", כדי ליצור בִּידוּל בין המקדש לבין ההר. נראה שהשינוי הולך ותופס מקום בשיח התאילנדי. לשמות השונים של המקדש בשתי השפות יש משמעויות פוליטיות ולאומיות, כפי שיפורט להלן.
הקמת המקדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקדש הראשון באתר הוקם בתחילת המאה התשיעית לספירה. עם הקמתו הוקדש המקום לאל שיווה, בהתגשמותו כאלים ההרריים סיקהארֶסוָוארה (Sikharesvara) ובהָאדרֶסוָוארה (Bhadresvara). עם זאת, החלקים המוקדמים ביותר המצויים כיום במקדש הם מן המאה העשירית, מתקופת קוֹהּ קֶר; באותה תקופה שכנה בירת האימפריה הקמרית בעיר בעלת שם זה[1]. באתר ניתן לראות כיום שרידים בסגנון באנטאי סרֵיי מסוף המאה העשירית, אם כי רוב המקדש הקיים כיום נבנה בזמן שלטונם של המלכים סוּריָאוָארָאמן הראשון (1002–1050) וסוּריָאוָארָאמן השני (1113–1150). כתובת שנמצאה במקדש מספרת על המלך סוּריָאוָארָאמן השני, שעסק בלימוד פולחנים מקודשים, חגג חגים דתיים, והעניק מתנות (ובהן שמשיות לבנות, קערות זהב ופילים) ליועצו הרוחני הברהמן דיוָאקאראפאנדיטה. הכתובת מספרת שגם הברהמן עצמו הביע עניין במקדש, ותרם לו פסל מוזהב של שיווה הרוקד.
תיאור המקדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורכו של המתחם כ-800 מטרים, והוא בנוי מצפון לדרום. בכניסה למתחם גרם מדרגות ארוך, המתחיל בצפון ומוביל את הבאים לאתר במעלה ההר אל המקדש, הנמצא בדרום. אורכו של גרם המדרגות הוא 54 מטרים ובו 159 מדרגות. המקדש עצמו גבוה ב-120 מטרים מבסיס המדרגות; גובהו 525 מטרים מעל מישורי קמבודיה המשתרעים לדרומו, ו-625 מטרים מעל גובה פני הים. אף על פי שמבנהו של המקדש בפראה והאר שונה מהמקדשים הקמריים באנגקור, הרי שהרעיון המונח בבסיסם משותף: המקדש מייצג את הר מֵרו, ההר המיתולוגי בהינדואיזם, משכן האלים.
בדרך אל המקדש ישנן חמש גופורות (גופורה ביחיד), מבנים שבהם נכנסים למקדשים. הגופורות הם מוטיב ברוב המקדשים הקמריים, וגם בפראה ויהאר מצויות גופורות לאורך שביל הכניסה למקדש. הן נספרות מהמקדש אל הכניסה, כך שהגופורה החמישית נמצאת ליד מדרגות הכניסה, והראשונה ליד המקדש עצמו. כברוב הגופורות, עומדים על הגופורות בפראה ויהאר מגדלים מקושטים בפיתוחים שהם חלק מהמונומנטים של המקדש. העולה אל המתחם המקודש עולה במדרגות אל כל גופורה, כדי להדגיש את גובהה; הגופורה גם מסתירה את המשך הדרך, ורק לאחר שיוצאים בצידה השני של הגופורה ניתן לראות את ההמשך. כך, אין שום נקודה בה ניתן לראות את כל המתחם בבת אחת. הגופורה החמישית[2] בנויה בסגנון הישן ביותר, סגנון קוה קר, ומשמרת עדיין חלק מן הצבע האדום המקורי בה הייתה צבועה. גג הרעפים שכיסה את הגופורה בעבר נעלם. הגופורה השנייה מאוחרת יותר, ובנויה בסגנון מקדשי קהלאנג ובאופון[3] מן המאה האחת עשרה. הגופורה השלישית היא הגדולה בין החמש, ומשני צידיה שני מבנים מוארכים בצורת פרסה ושני מבנים המכונים "ארמונות", אך למעשה שימשו את הנזירים. אל המקדש עצמו מגיעים דרך שתי חצרות, שבחיצונה מהן ניצבת ה"ספרייה"; זהו מבנה הנמצא ברבים מן המקדשים הקמריים, בחצרות הכניסה. מטרתם המדויקת של מבנים אלה אינה ידועה, אך נראה שכללו מקום ללימוד טקסטים מקודשים, בצד מקום למרכיב כלשהו של הפולחן הדתי. משני צדדיו של המקדש שני אולמות הבנויים בצורת קלויסטר.
הוויכוח בדבר הבעלות על המקדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1863 הפכה קמבודיה למעשה לארץ חסות של צרפת. העניין בעתיקותיה של קמבודיה החל להתעורר במערב, והחל מחקר משמעותי באתרים השונים. בשנת 1904 הוקמה ועדה משותפת לשלטונות הקולוניאליים הצרפתיים של קמבודיה ולסיאם, כדי לקבוע את הגבול המשותף. באזור המקדש הונחתה הוועדה, על ידי ממשלות שני הצדדים, לקבוע את הגבול לפי קו פרשת המים. קביעה כזו הייתה מותירה את המקדש בצידו התאילנדי של הגבול. למרות זאת, בגבול שנקבע בשנת 1907 נותר המקדש בצד הקמבודי של הגבול.
עם סיום השלטון הקולוניאלי הצרפתי בשנת 1954, השתלט הצבא התאילנדי על המקדש. קמבודיה מחתה על הכיבוש, וב-1959 ביקשה מבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג להכריע בסוגיה ולקבוע שהמקדש נמצא בשטחה של קמבודיה. המתח סביב השאלה עלה מאוד, היחסים הדיפלומטיים בין שתי הארצות נותקו ואף הושמעו משני הצדדים איומים לשימוש בכוח. בית הדין הבינלאומי לא דן בשאלות של שייכות תרבותית או היסטורית, אלא בשאלה הפורמלית של סימון הגבול בתחילת המאה. מי שייצג את קמבודיה בית הדין היה דין אצ'יסון, לשעבר מזכיר המדינה של ארצות הברית. תאילנד טענה שהמפה אינה תקפה, מכיוון שהפרה את העיקרון שאמור היה להנחות את מכיניה. בית הדין דחה טענה זו, ופסק שמכיוון שתאילנד לא ערערה על המפה במשך חמישה עשורים, ואף נהנתה משיבושים אחרים במפה שהיו לטובתה, הרי שבכך הוכיחה שקיבלה את קו הגבול. החלטת בית הדין התקבלה ב-15 ביוני 1962, ברוב של תשעה מול שלושה. בית הדין גם פסק, ברוב של שבעה מול חמישה, שעל תאילנד להחזיר את כל העתיקות והשרידים שנלקחו מהמקדש.
תאילנד הגיבה על ההחלטה בזעם, וטענה שההחלטה נבעה מהעדפה של ארצות הברית את קמבודיה. ממשלת תאילנד איימה להחרים את ישיבות SEATO[4], והמונים יצאו בהפגנות ענק נגד ההחלטה. ואולם, למרות הזעם הרב נסוגה תאילנד בסופו של דבר ממחאתה, ובינואר 1963 קיבלה קמבודיה לידיה את המקדש. העברת השליטה התקיימה בטקס צבעוני בו נכחו כאלף איש, שעלו למקדש מצידו הקמבודי התלול של המקדש. נורדום סיהאנוק, מלך קמבודיה אז, הביע בטקס נימה מפייסת כלפי תאילנד, והבטיח שמבקרים תאילנדים יוכלו להיכנס למקדש ללא אשרה, וויתר על הדרישה להשיב חפצים ושרידים שנלקחו על ידי תאילנד.
מלחמת האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-70 של המאה העשרים הדרדרה קמבודיה למלחמת אזרחים. מיקומו הטופוגרפי של המקדש הפך אותו למבצר קשה לכיבוש מכיוון קמבודיה. חייליו של לון נול החזיקו במקום מול כמה התקפות של הקמר רוז', וגם לאחר שהמישורים לרגלי הצוק נפלו בידי הקמר רוז' עדיין החזיקו חייליו של לון נול במקדש. גם לאחר כיבוש פנום פן בידי הקמר רוז' ונפילת ממשלתם, עדיין נותר המקדש כמעוז האחרון; מקום נכבש רק ב-22 במאי 1975, כאשר חיילי הקמר רוז' הפגיזו את המקום וטיפסו על המצוק בדרך אל המקדש.
בדצמבר 1978 פלש הצבא הווייטנאמי לקמבודיה, כדי להפיל את משטר הקמר רוז'. בינואר 1979 נמסר על קרבות באזור המקדש; אלפי פליטים נמלטו לשטח תאילנד וגורשו חזרה על ידי הממשלה התאית, באזור פראה ויהאר. בשל קרבות הגרילה שהתנהלו במדינה בשנות ה-80 הייתה הגישה למקדש קשה; ב-1992 נפתח המקדש לציבור לזמן קצר, אך נסגר בשנה לאחר מכן לאחר שנכבש שוב בידי לוחמי הקמר רוז'. בדצמבר 1998 נכנעו במקום מאות אנשי קמר רוז' לממשלת קמבודיה, כנראה הכוח המאורגן האחרון של הקמר רוז'.
הכרזה כאתר מורשת עולמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]גם ההכרזה על המקדש כאתר מורשת עולמית לוותה בוויכוח בין תאילנד לקמבודיה. תאילנד תבעה שההכרזה על המקדש תהיה משותפת לשתי המדינות, ולפיכך החליטה אונסקו ב-2007 לדחות את הדיון בשנה. בתחילה הושגה הסכמה בין שתי המדינות שקמבודיה תציג את הבקשה להכיר במקדש כאתר מורשת עולמית "בעל חשיבות אוניברסלית ייחודית", בתקווה שהאתר יוכר באונסקו בישיבה ה-32 בשנת 2008; תאילנד הסכימה לתמוך בבקשה באופן פעיל. ואולם, האופוזיציה בתאילנד התנגדה למהלך; סביב המקדש עדיין ישנם 4.2 קילומטרים רבועים שהם שטח מריבה בין קמבודיה לבין תאילנד, והאופוזיציה טענה שההכרזה תפגע בזכויותיה של תאילנד על שטח זה. בעקבות הלחץ האופוזיציוני נסוגה תאילנד מתמיכתה בהכרזה, ואף הביעה את התנגדותה לכך. למרות התנגדות זו הוכרז המקדש כאתר מורשת עולמית ב-7 ביולי 2008. עקב ההכרזה עלה מאוד המתח בין שתי המדינות, ואף הושמעו איומים הדדיים וכוחות צבאיים של שתי המדינות נשלחו לאזור. נעשים מאמצים למצוא פתרון דיפלומטי, ובמהלך אוגוסט 2008 נסוגו חלק מן הכוחות מן האזורים הסמוכים לגבול.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תצפית 360° על המקדש וסביבתו (הקישור אינו פעיל)
- פראה ויהאר בויקיטיול
- אתר קמבודי על המקדש
- אתר העוסק בסכסוך הגבול בין קמבודיה ותאילנד (מנקודת מבט קמבודית)
- פסיקת בית הדין הבינלאומי
- סוכנויות הידיעות, תאילנד וקמבודיה פרסו מאות חיילים בגבול ביניהן עקב סכסוך על מקדש, באתר הארץ, 17 ביולי 2008
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ קוה קר נמצאת כ-100 ק"מ מצפון לאנגקור, האזור בו שכנו רוב הבירות הקמריות. הבירה הקמרית שכנה בקוה קר בשנים 928 עד 944, תחת שלטון המלכים ג'איווארמאן הרביעי וחשוָאראמן השני. אחריהם חזרה הבירה לאנגקור, למאות השנים הבאות.
- ^ זוהי הגופורה הראשונה בדרך אל המקדש, והיא נקראת הגופורה החמישית, משום שהיא המרוחקת ביותר ממנו.
- ^ ראו בערך אנגקור.
- ^ SEATO (Southeast Asia Treaty Organization) הייתה ברית הגנה שנחתמה בשנת 1954 בין אוסטרליה, צרפת, בריטניה, ניו זילנד, פקיסטן, הפיליפינים, תאילנד וארצות הברית, כדי לבלום התפשטות קומוניסטית עתידית בדרום-מזרח אסיה.
