לדלג לתוכן

פיקנטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פיקנטי הייתה חברה ומפעל עיבוד בשר ישראלי, בבעלות אריה שרגר ומשה בדש. החברה התמחתה בטכניקות פרסום אגרסיביות, ועשתה שימוש בין היתר בזמרירים חוזרים ונשנים ברדיו. החברה זכתה לפרסום גם בעקבות התמודדות של בדש בבחירות לכנסת.

מוצרים וחנויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבעלות החברה היו מפעלים שייצרו נקניקים, סוגי סלטים שונים ומוצרי מזון נוספים. החברה אף ייצרה ומכרה את החטיף "מקרנה", כתחליף ל"במבה" של חברת אׂסם.

בשיאה הפעילה החברה 12 חנויות בישראל, וחנויות נוספות הופעלו על ידי זכיינים. בשל העובדה שלחנויות ולמפעלים היו אותם בעלים, יכלה חברת פיקנטי להימנע מפערי תיווך ולכן מכרה את מוצריה במחירים זולים מהמקובל.

באמצע שנות התשעים פתחה רשת פיקנטי את רשתות ההסעדה "פיקנסין" למאכלים סיניים ו"פיקנסטייק" למאכלי בשר.

שיטות פרסום ושיווק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, עם גל העלייה מברית המועצות לשעבר, עסקה פיקנטי במכירת ציורי שמן של אמנים עולים לצד מוצרי הבשר, ופרסמה עצמה כ"מפעל קולט עלייה".

סיוע פרסומי נוסף בא לחברה מהספרים שכתב ושיווק בדש, בהם מתח ביקורת קשה כלפי מערכת המשפט ורשויות המס בישראל. הספר "העלוקות" (1989) היה טקסט ביקורתי על מס ההכנסה. בספר "חריש עמוק" (1991) הובעה ביקורת על היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש. הספר "השיטה" (1993) הציג את אריה דרעי כאדם ללא רבב ואת רשויות החוק כעברייניות. כל הספרים יצאו בהוצאת "עם אובד".

כחלק ממערכת הפרסום שלו, הריץ בדש בבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992 מפלגה בשם "פיקנטי" ושילב מודעות פרסום למוצרי בשר עם מודעות בחירות במשך חודש שלם – עד שוועדת הבחירות המרכזית אסרה שיטת פרסום זו. בבחירות לכנסת זכתה המפלגה בראשותו ב-3,750 קולות.

באמצע שנות התשעים הפסידה החברה בתביעה על מעבר על חוק איסור לשון הרע לטומי לפיד. לפיד תבע את החברה על שקראה לנקניקייה על שמו[1]. נקניקייה זו פורסמה כ"הנקניקייה טומי מסדרת הלפיד, נקניקייה גוצה, שמנה והונגרייה".

בשנת 1992 נרצח אריה שרגר במהלך שוד פדיון כספי החברה.[2][3] אלמנתו חנה שרגר הגישה אז תביעת פיצוי בסך עשרות מיליוני שקלים.[4][5]

בשנת 1997 פשטה החברה רגל ופיטרה את 1,064 עובדיה. לטענת בדש החברה קרסה כתוצאה מקרטל חרם סחורות שהוקם כנגדו על ידי אׂסם וכלל חברות המזון האחרות השולטות בשוק (קוקה קולה, תנובה ועוד), שמותג החטיף "מקרנה" של פיקנטי איים על מותג הדגל שלה הבמבה שהיה בזמנו (1997) 32% מכלל הרווחים. בדש שינה את שם החברה ל"ניצולת הקרטל" והגיש תביעות נגד אלו שלטענתו גרמו לפשיטת הרגל. התביעה, בסכום של 1.8 מיליארד ש"ח[6], נדחתה על ידי בית המשפט כיוון שבדש לא היה יכול לעמוד בתשלום האגרה הגבוה, ובדש חויב בתשלום הוצאות על סך 7,000 ש"ח לכל אחת מ-29 חברות המזון אותן תבע[7]. בספטמבר 2011 חידש משה בדש את תביעתו[8].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ יצחק דנון, ‏ביהמ"ש אישר את הפשרה בין טומי לפיד לבין פיקנטי, באתר גלובס, 22 במרץ 1998
  2. ^ בוקי נאה, מאיר תורג'מן, רצח בפיקנטי: גיסו של בדש לקח כסף לבנק ונורה בידי שני שודדים, חדשות, 27 ביולי 1992
  3. ^ זהבה דברת, ‏בכלל לא ענין פיקנטי, באתר גלובס, 24 בספטמבר 1997
  4. ^ מאת יצחק דנון, ‏אלמנת הנרצח בשוד פיקנטי הגישה תביעה מתוקנת ל-13.1 מיליון שקל, באתר גלובס, 17 באוגוסט 1999
  5. ^ מאת יצחק דנון, ‏אלמנת קורבן השוד בפיקנטי תובעת להורות למשטרה לחשוף את חומר החקירה, באתר גלובס, 22 במרץ 1998
  6. ^ כתב ynet, בדש תובע 1.8 מיליארד שקל מחברות מובילות במשק, באתר ynet, 21 בינואר 2004
  7. ^ בג"ץ 1439/08, ניצולת הקרטל בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים רשות, החלטה ניתנה ב-20 בנובמבר 2008
  8. ^ הילה רז, משה בדש מחדש את תביעתו בשל קריסת פיקנטי- וטוען שהריכוזיות בשוק המזון גרמה לקריסה, באתר TheMarker‏, 15 בספטמבר 2011