לדלג לתוכן

קציר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ציור משנת 1889 המתאר את הפעילות בתקופת הקציר
חודש יוני בשעת קציר בחרמש. אחד מדפי לוח השנה כפי שמופיע בספר השעות "השעות העשירות מאוד של דוכס ברי"

קָצִיר הוא כריתת יבולי התבואה בשדות. עיקר מועד הקציר נקבע ביחס לתהליך הגידול של הצמח ולהבשלת הגרגרים. הכלי העיקרי לקציר בימי קדם היה המגל, ובימי הביניים הוחלף בחרמש. בעידן המודרני הומצאו המקצרה והקומביין, לצד כלים נוספים המפשטים את העבודה.

שֶׁלֶף הוא שדה שעבר קציר, אך עדיין לא נחרש לפני הזריעה, ובו נמצאים עדיין חלקי הקנים של השיבולים הקצורים, שגם הם נקראים שלפים[1][2]. שִׁלְפֵי קָצִיר הוא הזמן שאחרי הקציר.

פעולות וכלי הקציר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי קדם היו החקלאים קוצרים את יבולם צבתים-צבתים באמצעות מגל או חרמש ומקבצים אותם לאלומות. האלומות הושענו האחת כלפי השנייה, עם השיבולת כלפי מעלה, ונערמו לגדיש במטרה לייבש את גרגרי התבואה. לאחר שיבשו הגרגרים נאספו אלומות התבואה מן השדה ונדושו בגורן. התבואה אז נזרתה ברוח במטרה להפריד את הבר מן המוץ והתבן.

בשנת 1826 הומצאה המקצרה, מכונה הקוצרת תבואה או עשבים ומשאירה אותם מפוזרים בשדה. בתחילה נרתמה המקצרה לבהמות משא, ובתקופות מאוחרות יותר הפכה לממונעת. שלב נוסף בהתפתחות מיכון הקציר היה המערמת, מכונה הקוצרת את התבואה ועורמת אותה על פני השדה לערמות. בשנת 1872 הומצאה המאלמת, אשר קושרת את התבואה לאלומות תוך כדי קצירה.

הקומביין, אשר משלב בין הקציר לדישה ולזרייה, פותח במקביל בשנת 1834, ומשמש עד היום ככלי המרכזי לקציר בעולם המפותח. המיכשור המודרני (כגון הקומביין) מאפשר להשאיר בשדה את הקש, היינו החלקים הבלתי נחוצים (למאכל אדם), ואילו הגרגרים נאספים בו במקום. אם הקציר הוא לצורך מזון גס, אז כל חלקי הצמח נקצרים, ואם הקציר הוא למאכל אדם, אז נשאר בשדה הקש. לאחר מכן, באמצעות מגובב (אנ'), הקש מגובב לשורות וואלים, נכבש (אנ') לחבילות (בָּאלות) ונמכר למטרת שונות, כגון: מספוא בעל איכות נמוכה, רפד לבעלי חיים ולצרכים שונים[3].

הקציר בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

”הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.” (ספר תהילים, פרק קכ"ו, פסוק ה')

גלריית תמונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]