מתנות עניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

על פי ההלכה, מתנות עניים הם חיובים להשאיר חלק מהיבול לעניים או למוסרו לעניים. רוב החיובים במתנות עניים חלים על בעלי השדות.

יש הכוללים במתנות עניים גם את מעשר עני וצדקה, ויש המצמצמים את הביטוי רק למצוות הנוגעות להשארת יבול בשדה. לדיון ב"מעשר עני" ו"צדקה" ראו ערכים אלה.

הפסוקים בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתנות עניים מוזכרות בתורה בשלושה מקומות:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם:
לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.
וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט -
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם

  • בפרשת אמור באמצע תיאור המועדים:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם:
לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

  • בפרשת כי תצא - דיני ההתחשבות בחלשים בארץ ישראל:

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה:
לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ - לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.
לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.

כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ: לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ - לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.
כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ: לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ - לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם -
עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.

המקורות בדברי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוט הדינים של מתנות עניים מופיע במשנה במסכת פאה. במשנה תורה לרמב"ם מופיעות הלכות מתנות עניים בספר זרעים ובשולחן ערוך מופיעות ההלכות בחלק יורה דעה.

פירוט מתנות העניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פאת השדה

פאה או פאת השדה היא כמות של תבואה בסוף השדה אשר בעל השדה צריך להשאיר לעניים ולא לקצור. אין חובה מהתורה לגבי כמות התבואה שיש להשאיר בסוף השדה, אולם חז"ל תקנו להשאיר אחד משישים.

חל על עשיר איסור לשמור פאה עבור עני מסוים אלא עני הקודם לקחת זוכה בפאה. אין באפשרותו של עני הרוצה בכך לשמור לעצמו על ידי פריסת בגד על הפאה וסימון הפאה כפאה "שלו" ואם עשה כן מותר לעני אחר ליטול ממנו.

פירוט דיני פאה מובא במסכת פאה בארבעת הפרקים הראשונים.

לקט ופרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים מלקטות בשיבולים. "המלקטות" של ז'אן-פרנסואה מילה (1857), מוצג במוזיאון ד'אורסה בפריז

לקט מתייחס לכמות קטנה של שיבולים הנופלת מיד הקוצר בעת הקצירה. לפי ההלכה, שיבולת אחת או שתיים שנופלות על בעל השדה להשאיר לעניים, אך אם נפלו שלוש שיבולים ומעלה אין על השיבולים דין לקט, ומותר לבעל השדה לקחת את השיבולים שנפלו. אם בעל השדה עבר על האיסור לקחת את הלקט ולקחו וטחנו ואפילו אפה אותו, הוא מחויב לתת אותו לעניים.

במגילות רות מסופר כיצד רות הלכה ללקט שיבולים בשדה של בעז: "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבולים". בעז דואג שרות תוכל ללקוט כמות גדולה ומצווה על נעריו להפיל שיבולים בכוונה: "ויצו בעז את נעריו לאמר גם בין העומרים תלקט ולא תכלימוה. וגם שול תשולו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה".

פירוט דיני לקט מובא במסכת פאה פרקים ד'-ה'.

פרט - בדומה ללקט, רק הלקט תקף לגבי תבואה ואילו פרט תקף לגבי ענבים בכרם.

שכחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכחה היא תוצרת חקלאית שנשכחה במקום גידולה אשר התורה מצווה להשאירה לעניים. על פי ההלכה, השכחה מתייחסת לעד שתי אלומות (או שאר אוספים של גידולים) אשר נשכחו בשדה ולא היו נמצאות על ידי בעל השדה אלא אם בעל השדה היה מבצע סריקה מיוחדת לצורך כך. על כן, כל אלומה מיוחדת אשר מקומה, צורתה או תוכנה היו מזכירים לבעל השדה את השכחה אינם נחשבים לשכחה ובעל הבית לא חייב להשאירם לעניים. פירוט דיני שכחה מופיעים במסכת פאה מסוף פרק ה' עד התחלת פרק ז'.

עוללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עוללות

העוללות הם ענבים אשר גדלו ללא אשכול, ואף אותם חובה להשאיר לעניים.
פירוט דיני עוללות מובא במסכת פאה בפרקים ז-ח.

העוללות בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר גדעון מבקש לרצות את בני אפרים הוא אומר להם: "הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר"[1], כלומר: מה שאפרים לא טורחים לבצור יותר טוב ממה שמשפחת אביעזר בוצרים. בנבואת עובדיה מוזכרות העוללות כענבים אשר הבוצרים משאירים ואינם לוקחים: "אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת"[2] גם בנבואת ישעיהו אומר הנביא כי לאחר הפורענות יישארו מעם ישראל רק מעטים – כמו עוללות: "וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר, אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה"[3]

עקרונות משותפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשותף לרוב מתנות העניים, למעט מעשר עני וצדקה הוא התועלת השולית של התוצרת לבעל השדה, ביחד עם הדרישה מהעני לפעול באופן אקטיבי ליטול את המתנות. כך יוצא שההפסד לבעל השדה הוא שולי ואפילו זניח, בעוד לעני מדובר על עזרה ממשית. בנוסף, העני נדרש לעמול כדי לאסוף את מתנות העניים וכך נמנע מצב בו העני מפתח תלות סובייקטיבית בסובבים אותו.

הלקט מתייחס לשיבולת או שניים שנפלו בעת הקצירה ולא כדאי לקוצר להתכופף כדי לאוספם. בדומה לכך הפרט בענבים והפאר בזיתים הם שאריות פרי שלא כדאי להשקיע בקטיפתם. שכחה מתייחסת לאלומה אחת או שניים שבעל השדה שכח ואין סיכוי שימצא אותם אלא אם יעשה סריקה נוספת בזבזנית מבחינת כח אדם. העוללות הם ענבים אשר לא שייכים לאשכול וקשה לבוצרם כאחת. ייתכן שגם הפאה ניתנת להסבר בהתייחס לכך שבסוף הקציר הפועלים עייפים ולא תמיד כדאי להשקיע בקצירה עד השיבולת האחרונה.

לעומת זאת, בכל המתנות האלו העניים נדרשים להשקיע מאמץ על מנת לאסוף את מתנות העניים. לבעל השדה אסור להתערב בדרך בהם מתנות העניים נלקטות בשדה ורק במקרים של סכנת נפשות (בענבי דלית גבוהים ובדקל) מותר לבעל הבית לעזור בחלוקה. אפילו במעשר עני, נדרשים העניים להגיע אל השדה בעת החלוקה. במעשר עני המחולק בשדה, בניגוד לשאר תרומות ומעשרות אין טובת ההנאה לבעלים, כלומר בעל השדה חייב לתת לכל עני שמבקש והוא אינו רשאי להעדיף עני אחד על פני חבירו. רק אם נשאר מעשר עני בשדה, ובעל השדה מוביל את התוצרת לביתו, מותר לבעל השדה להחליט למי יחלק את המעשר.

הרשאים ליטול[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק מי שמוגדר כעני רשאי ליטול מתנות עניים. המשנה קובעת שאדם שיש לו מספיק כסף לפרנסה לשנה (200 זוז) אינו רשאי ליטול מתנות עניים. כך גם, מי שיש לו 50 זוז והוא סוחר בהם אינו רשאי ליטול מתנות עניים. רק סכומים פנויים נחשבים בבדיקה האם אדם רשאי ליטול. כך למשל, אדם שיש לו כסף אך הוא משועבד לכתובת אשתו רשאי ליטול מתנות עניים. הטור קובע שהסכומים הללו היו נכונים לזמן התלמוד ובכל דור מעריכים את הסכומים לפי מינימום הקיום באותו זמן.

מתנות עניים בזמן הזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם על פי המשניות במסכת פאה, רושם את המצוות התלויות בארץ, מציין שקיומן הוא על פי האמור בתורה, ובחו"ל המצוות הן מדרבנן.

בתלמוד הבבלי[4] רב ששת קבע שאין להשאיר מתנות לאביונים, מכיוון שנכרים לוקחים את התבואה. הרמ"א פסק שמתנות עניים אינן נוהגות כלל בימינו, על פי ההבנה שהדברים הללו נאמרו באופן כללי, ולא רק בבבל, מקומו של רב ששת. הוא הוסיף שהדבר מהווה טורח לעניים יהודים, אשר קל להם הרבה יותר לקבץ נדבות כסף. רבים חלקו על הרמ"א - אך דעתו נתקבלה להלכה ובחו"ל לא נהגו להשאיר מתנות לאביונים בשדה.

עם שיבת ציון הרב טיקוצינסקי ביקש לחדש את החובה להשאיר מתנות לאביונים בשדה, ובתנאי שבעל השדה יודיע לעניים על כך[5]. באופן זה פעלו בקיבוצים ובמושבים הדתיים, וכך נוהגים גם במשקים הדתיים ביהודה ובשומרון. אולם אין הקפדה על מצוות אלו בהכשרים.

קיימת גם מחלוקת לגבי סוגי הפירות והירקות עליהם חלה המצווה. ישנם הקובעים שהמצווה חלה רק על שדות חיטה ושעורה ('דגן') כרמי גפנים ('תירוש') ומטעי זיתים ('יצהר'). אחרים טוענים שהמצוות חלות על כל סוגי הגידולים. בין אלו המחייבים מתנות אביונים על כל סוגי הגידולים יש מחלוקת נוספת אם זו חובה על פי התורה (מדאורייתא) או על פי חכמים (מדרבנן)[6].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שופטים, פרק ח', פסוק ב'
  2. ^ ספר עובדיה, פרק א', פסוק ה'
  3. ^ ספר ישעיהו, פרק י"ז, פסוק ו'
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ד, עמוד ב'
  5. ^ ספר ארץ ישראל, לרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, ה'תשט"ו
  6. ^ ר' סקירה מורחבת של מתנות עניים בזמן הזה על ידי הרב שמואל דוד באתר דעת 'מכון התורה והארץ'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.