מנחת העומר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מנחת העומר או עומר התנופה הוא קורבן מנחת ציבור שמביאים מראשית הקציר, למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח. מידת הנפח, הנקראת "עומר", מובאת לכהן, שתפקידו להניף את המנחה לפני ה'. העומר היה בא מן השעורים, למרות שבתורה לא מפורש מאיזה מין. קורבן זה נקרא גם "מנחת ביכורים" על שם שמביאים אותו מהתבואה שביכרה.

היום המדויק שבו יש לקיים את המצווה היווה מוקד לפולמוס מרכזי בין הכתות היהודיות בתקופת המקדש.

תאריך ההקרבה "ממחרת השבת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממחרת השבת

מקור המצווה הוא בספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק י':

כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן.

בתקופת בית שני התקיימה מחלוקת גדולה בין הפרושים לבין כתות אחרות בדבר תאריך הבאת העומר. למחלוקת זו השלכה לספירת העומר ולקביעת תאריך חג השבועות.

הפרושים ואחריהם ההלכה הרבנית פירשו את ה'שבת' שנזכרה בפסוק שיש להביא את העומר ממחרתו, שהוא יום טוב הראשון של פסח. לפי זה יש יום קבוע להקרבת העומר, שהוא יום ט”ז בניסן. גם במסורת ביתא ישראל פורשה המילה "שבת" כמתייחסת לחג הפסח, אולם הספירה החלה ממחרת שביעי של פסח, ולא ממחרת החג הראשון של פסח. אי לכך חל חג השבועות שישה ימים מאוחר יותר, בי"ב בסיוון ולא בו' בסיוון.[1] לעומתם, כיתות אחרות בזמן הבית, כגון הצדוקים, ואחריהם הקראים פירשו שבמילה 'שבת' הכוונה ל'שבת בראשית', היינו, היום השביעי מימי השבוע. הם פירשו שהכוונה לשבת שאחרי יום טוב הראשון של פסח. ולפי זה אין תאריך קבוע להקרבת העומר כל שנה, ותאריך חג השבועות נע בהתאם.

קציר העומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסור אפילו על היחידים לקצור תבואה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) לפני שקצרו את העומר (אף על פי שמנחת העומר באה רק משעורה). האיסור הוא כדי שקצירת העומר בידי שלוחי בית דין יהיה כפי שהוגדר בתורה: "ראשית קצירכם", שיהיה העומר ראשית לכל הנקצרים. הקוצר קודם לקצירת העומר, אינו לוקה והקציר מותר באכילה.[2]

לפי ההלכה,[3] הקציר הוא מצווה והוא אף דוחה את השבת. (קציר הוא אחד מל"ט אבות מלאכה שאסור לעשות בשבת מן התורה). המצווה היא לקצור "קמה" במיוחד בשביל הקורבן, אך אם הביאו עומרים קצורים, הקורבן כשר. העומר היה בא מן השעורים, למרות שבתורה לא מפורש מאיזה מין. התבואה צריכה להיות דווקא מארץ ישראל, ולכתחילה יש להביאה ממקום קרוב לבית המקדש[4].

מהלכות הקצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוחי בית דין היו יוצאים מערב יום טוב (י”ד בניסן), ועושים את התבואה כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. זמן הקציר הוא בט"ז בניסן בלילה, ואם קצרו ביום, הקורבן כשר. קוצרים שלוש סאים (מידת נפח) של שעורה, בשלושה אנשים, בשלושה מגלים, לתוך שלוש קופות. יש לקצור תבואה לחה ולא יבשה, אך גם יבשה כשרה.

במשנה מתואר טקס הקציר לפי ההלכה בזמן בית המקדש השני:

כיצד היו עושים?
שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחבר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור.
כל העיירות הסמוכות לשם (למקום הקצירה) מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.
כיון שחשכה, אומר להם: בא השמש? אומרים הין. בא השמש? אומרים הין.
מגל זו? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין.
בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים הין. שבת זו? אומרים הין.
אקצור? והם אומרים לו קצור! אקצור? והם אומרים לו קצור!
שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים, הין הין הין.
כל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.

ההקרבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מביאים את הקופות עם שלוש הסאים לבית המקדש, וחובטים את השעורים וזורים ובוררים אותם. לאחר מכן קולים את הגרעינים ושוטחים אותם בעזרה כדי שהרוח תנשב עליהם. אחר כך מכניסים אותם ל'ריחים של גרוסות' וטוחנים אותם, ומנפים את הקמח בשלוש עשרה נפות, ומוציאים לקורבן מתוך שלוש סאים של שעורים, עשירית האיפה של סולת מנופה, שהוא שיעור עומר. מה שנותר משלוש הסאים נפדה ויכול כל אדם לאוכלו.[5]

יום הנף[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום ט"ז בניסן נקרא יום הנף, על שם הנפת העומר. לאחר שהכהן בולל את עשירית האיפה של קמח השעורים בלוג שמן ונותן עליו קומץ לבונה, כשאר המנחות, היה מניף הכהן את המנחה במזרח המזבח, ומגיש אותה לקרן מערבית דרומית כשאר המנחות. כהן קומץ את המנחה לאחר שהוקרבו קורבן מוסף וכבש העולה, אך לפני שהוקרב קורבן תמיד של בין הערביים, ומקטיר את הקומץ. הנותר מן המנחה - שנחשב אחד מכ"ד מתנות כהונה - נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות.

איסור חדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איסור חדש

ישנו איסור לאכול מאכל מחמשת מיני דגן מהתבואה של השנה החדשה לפני הקרבת העומר. בזמן שבית המקדש היה קיים מעת שקרב העומר, מותר היה לאכול מהחדש מיד. הרחוקים מבית המקדש שלא יכלו לדעת בדיוק מתי קרב העומר, אכלו מחצות היום ולהלן, "שהם יודעים שאין בית דין (האחראים) מתעצלים בו"[6].

משחרב בית המקדש, מעיקר הדין היה מותר לאכול מהתבואה החדשה כבר מבוקר ט"ז בניסן, אבל מכמה סיבות[7] התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנף (הנפת העומר), כלומר יום ט"ז בניסן, כולו אסור. הרמב"ם פוסק כדעת רבי יהודה במשנה, שבזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה.

תבואה שהשרישה קודם העומר, מותרת החל מהקרבתו. אך אם השרישה אחר העומר, אסור לקוצרה (ראו לעיל) ולאוכלה עד שיוקרב העומר של השנה הבאה.

ספירת העומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספירת העומר

מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת 'עומר התנופה' (ט"ז בניסן). בלילה הראשון של הספירה נוהגים לומר לפני הספירה תפילה הנקראת "סדר קצירת העומר" בה מתארים את תהליכי הקצירה וההקרבה של העומר בזמן שהמקדש היה קיים.

לפי ההלכה יש לספור ימים ושבועות שכן בפסוק נאמר "וספרתם... שבע שבתות", ושבת היינו שבוע, ולאחר מכן נאמר "תספרו חמישים יום". המצווה מוטלת על כל ישראל. זמן הספירה הוא בלילה, שהוא תחילת היום לפי ההלכה. יש לברך לפני הספירה: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר".

יום החמישים לספירה הוא חג השבועות, שנקרא כן על שם שבעת השבועות שסופרים מיום הקרבת העומר.

חידוש המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריקוד הבאת העומר ברמת הכובש
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חג העומר

עם חידוש ההתיישבות החקלאית בישראל חודש גם מנהג קציר העומר. הטקס ברוב הקיבוצים שעורכים אותו מבוסס על הטקס שעיצבו מתתיהו שלם ולאה ברגשטיין ברמת יוחנן.[8]

תרגול העומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות מקיימים ארגוני המקדש תרגול של הקרבת העומר תוך הכנה של סולת השעורים כך שתהיה מוכנה להקרבה ברגע שיבנה המקדש

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ וולף לסלאו, Falasha Anthology. Yale Judaica Series, vol. 6. New Haven & London: Yale University Press., 1951, (ISBN 0-300-03927-1), עמוד xxxi
  2. ^ לאחר הקרבת העומר
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז', הלכה ה'
  4. ^ משנה, מסכת מנחות, פרק י', משנה ב'
  5. ^ משנה, מסכת מנחות, פרק י', משנה ד'
  6. ^ משנה, מסכת מנחות, פרק י', משנה ה'
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ח, עמוד ב'
  8. ^ טקס קציר העומר באתר חגים