שארל אנדרלן
 | |
| לידה |
2 באוקטובר 1945 (בן 78) פריז, צרפת  |
|---|---|
| שם לידה |
Alphonse Fernand Charles Enderlin |
| מדינה |
צרפת, ישראל |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת לורן, ליצאום אנרי פואנקרה |
| שפות היצירה |
צרפתית, עברית |
| תקופת הפעילות |
1971–2015 (כ־44 שנים) |
| בן או בת זוג |
דניאל קריגל |
| פרסים והוקרה |
אביר בלגיון הכבוד |
  | |
שארל אנדרלן (Charles Enderlin; נולד ב-2 באוקטובר 1945 בפריז) הוא סופר וכתב-קורספונדנט צרפתי-ישראלי המסקר את ישראל והמזרח התיכון עבור ערוץ הטלוויזיה הצרפתי פראנס 2. התפרסם בעיקר בעקבות כתבותיו וספרו על פרשת מוחמד א-דורה, בהם צידד בטענת הפלסטינים, לפיה חיילי צה"ל הם שהרגו את הילד.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנדרלן גדל במץ אצל אמו הגרושה והוריה שנמלטו מאוסטריה לאחר האנשלוס. במהלך מרד הסטודנטים במאי 1968 הצטרף כחבר בוועדת השביתה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ננסי. בדצמבר אותה שנה עבר לחיות בקיבוץ לאחר שנלהב מרעיונותיו של תיאודור הרצל, וקיבל אזרחות ישראלית. לימים יגדיר את עצמו כ"ציוני עד הקו הירוק".[1]
ב-1971 החל לעבוד עבור תחנת הרדיו הממלכתית קול ישראל. מ-1973 עבד גם ברדיו מונטה קרלו (Monte Carlo Doualiya). ב-1981 מונה לכתב בירושלים של אנטנה 2 (לימים פראנס 2) וכעבור עשור מונה לראש המשרד המזרח-תיכוני של הערוץ. ב-2005 החל לשמש כסגן נשיא של התאחדות כתבי החוץ בירושלים. בשנת 2009 קיבל את אות לגיון הכבוד בירושלים.
העבודה החשובה ביותר שלו היא סרט תיעודי בן ארבע שעות המתעד את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים בועידת קמפ דייוויד השנייה. אנדרלן קיבל גישה ישירה לרוב משתתפי הועידה משני הצדדים, צילם את פגישותיהם וערך להם ראיונות מפורטים. החומר שצילם פורסם רק לאחר תבוסתו של אהוד ברק בבחירות 2001. הסרט שודר פעם לאורך כמה ערבי שידור ופעם בבת אחת.
הסרט התיעודי "השלום ושברו" המבוסס על ספרו של אנדרלן ושודר בערוץ 2, זיכה את יוצרי הסרט בפרס פיבודי לעיתונות משודרת לשנת 2003.[2]
ב-30 בספטמבר 2000, זמן מה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, היה מעורב בפרשת מוחמד א-דורה, לאחר ששידר כתבה שבה טען כי נער פלסטיני בן 12 נהרג מירי של חיילי צה"ל. צה"ל מיהר להתנצל אך מאוחר יותר קבע תחקיר של צה"ל כי א-דורה לא נהרג מאש צה"ל אלא מאש פלסטינית. משקיפים אחדים האשימו את אנדרלן בהשתתפות בביום הכתבה ואף בזיופה, האשמה שבעקבותיה הגיש הערוץ וזכה (בערעור) ב-2013 בתביעה משפטית על הוצאת דיבה כנגד אחד המאשימים, פיליפ קרסנטי. ב-19 במאי 2013, פרסמה ממשלת ישראל דו”ח מאת ועדת בדיקה ממשלתית הקובע כי ההאשמה של אנדרלן היא חסרת בסיס,[3] בעוד אנדרלן טען כי הדו"ח הציג "תמונה חד צדדית ומעוותת".
בעקבות פרסום ההאשמות קיבל אנדרלן איומים על חייו מגורמים לאומנים, אך גם זכה לתמיכה מצד אישים יהודיים בצרפת, בהם תיאו קליין, נשיא ארגון הקריף לשעבר. בפברואר 2004 קיבל מכתב מנשיא צרפת, ז'אק שיראק, המשבח אותו על דבקותו באמת, וב-2008 פרסמו עיתונאים צרפתים עצומה המביעה בו תמיכה.
ב-2007 דחתה לשכת העיתונות הממשלתית דרישה של ארגון שורת הדין לשלול את תעודת העיתונאי שלו עד שהערוץ יתנער בפומבי מהאמור בכתבה. בג"ץ, בפניו הובא העניין, קבע כי החלטת לשכת העיתונות סבירה אך לא התערב בדיון אודות אמינות הכתבה.[4] ב-2009 השתתף בסרט התיעודי "Das Kind, Der Tod, und Die Wahrheit" (הילד, המוות, והאמת) מאת העיתונאית היהודית-גרמנית אסתר שפירא, שמתייחס בספקנות לכמה מטענותיו של אנדרלן, בהם הטענה שלא היה במקום המאורע בנצרים בעת ההתרחשות.[5] אנדרלן מחה בחריפות נגד הסרט ואף ניסה למנוע את שידרו בערוץ הטלוויזיה ארטה. ב-2010 פרסם את הספר "ילד מת" בו הוא מגולל את פרטי הפרשה.
ספרים ו-DVD[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Yitzhak Shamir: une biographie (יצחק שמיר: ביוגרפיה), פריז, 1991.
- Paix ou guerre: les secrets des négociations israélo-arabes, 1917-1995 (שלום או מלחמה: הסודות מהמשא ומתן בין הישראלים לערבים, 1917-1995), פריז, 1997
- Le Rêve brisé: histoire de l'échec du processus de paix au Proche-Orient, 1995-2002 (החלום ושברו: סיפור כישלון שיחות השלום במזרח התיכון, 1995-2002), פריז, 2002
- Les Années perdues: Intifada et guerres au Proche-Orient, 2001-2006 (השנים האבודות: אינתיפאדה ומלחמה במזרח התיכון, 2001-2006), פריז, 2006
- Par le feu et par le sang, le combat clandestin pour l’indépendance d’Israël, 1936-1948 (באש ובדם, המאבק החשאי לעצמאותה של ישראל, 1936-1948), פריז, 2008
- Le Grand Aveuglement, Israël et l'irrésistible ascension de l'Islam radical (העיוורון הגדול, ישראל ועליית האסלאם הקיצוני), פריז, 2009
- Un enfant est mort (ילד מת), פריז, 2010
- Au nom du Temple. L’Irrésistible Ascension du messianisme juif en Israël 1967-2012 (בשם בית המקדש. עליית המשיחיות יהודית בישראל, 1967-2012), פריז, 2013
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שארל אנדרלן, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
שארל אנדרלן, הבלוג הרשמי
שארל אנדרלן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- שארל אנדרלן, שופריו של נתניהו, באתר העין השביעית, 1 ביולי 1998
- שארל אנדרלן, אירועי אמת, באתר הארץ, 25 בינואר 2010
- יזהר באר, כתב זר, באתר העין השביעית, 9 בנובמבר 2015
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עמנואל נבון, !פרשת א-דורה: אני מאשים, באתר מידה, 12/06/2013
- ^ מרב יודילוביץ', סרטו של דן סיטון "השלום ושברו" זכה בפרס פיבודי, באתר ynet, 7 באפריל 2003
- ^ באתר משרד ראש הממשלה
- ^ שורת הדין נ. לשכת העיתונות הממשלתית, באתר בית המשפט העליון, 01/07/2008
- ^ הסרט, באתר VIMEO