אוטו רמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
רמר ב-1945

אוטו ארנסט רמרגרמנית: Otto Ernst Remer; ‏18 באוגוסט 1912 - 4 באוקטובר 1997) היה קצין גרמני בוורמאכט שמילא תפקיד מכריע בהכשלת קשר ה-20 ביולי לרציחתו של אדולף היטלר.

לאחר המלחמה היה מכחיש שואה. בשנת 1950 נמנה עם מייסדי מפלגת הרייך הסוציאליסטית (בגרמנית: Sozialistische Reichspartei, ובקיצור SRP).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמר נולד בעיירה הגרמנית נויברנדנבורג וגדל במשפחה פרוטסטנטית. הוא היה נשוי פעמיים והיו לו שני בנים מנישואיו הראשונים ובת מהשניים. בשנת 1932 כשהיה בגיל 20, התנדב לשירות צבאי.

שירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1939, בזמן הפלישה של גרמניה הנאצית לפולין, הוא היה אובר-לויטננט בוורמאכט, והיה מפקד פלוגה בחיל הרגלים הגרמני. רמר שירת בהמערכה בבלקנים שבה פלשו מדינות הציר ליוון וליוגוסלביה, כמו גם במבצע ברברוסה שבו פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות.

באפריל 1942 נעשה מפקד גדוד, והוא הצטרף לרגימנט העילית "Grossdeutschland" ("גרמניה הגדולה") ופיקד על גדוד הנשק המיוחד, הגדוד הרביעי שהיה גדוד מסייע ברגימנט. בפברואר 1943 פיקד על גדוד 1 (גדוד משוריין) של הרגימנט Grenadier Regiment Grossdeutschland (GD, לאחר שהרגימנט הורחב לאוגדה, כיסו חייליו, שהיו רכובים על זחל"ם (רכבים קרביים משוריינים המונעים באמצעות שני זחלים מאחור וזוג גלגלים בחזית להיגוי), בנסיגה של שריון הוואפן אס אס במהלך הלחימה בחרקוב.

בנובמבר 1943 הוענק לו על ידי אדולף היטלר צלב האבירים עם עלי אלון על מנהיגותו במלחמה. במרץ 1944, לאחר שנפצע וקיבל דרגת רב סרן, הפך למפקד הרגימנט[דרוש מקור]. בתקופת פיקודו, שמרה על הביטחון בברלין. במהלך תקופה זו רמר ואנשיו הצליחו לעצור את קשר העשרים ביולי, שנועד להשתלט על ממשלת גרמניה, לאחר הניסיון שנעשה לרצוח את אדולף היטלר. הגנרל פאול פון האזה הורה לרמר לעצור את שר התעמולה יוזף גבלס. רמר הגיע למשרד של יוזף גבלס עם אקדח במטרה לעוצרו. גבלס, שכנע את רמר לא לעשות זאת, והתעקש כי היטלר עדיין בחיים. כאשר רמר ביקש הוכחה לכך, ביקש גבלס שיקשרו אותו להיטלר. תוך פחות מדקה היטלר ענה לטלפון, וגבלס העביר את השפופרת לרמר. היטלר שאל את רמר אם הוא מזהה את קולו. רמר זיהה את קולו, בטלפון הורה היטלר לרמר לעצור את הבוגדים בו, לאחר שיחת הטלפון רמר הורה לחייליו לעצור מידית את הקושרים. עוד באותו לילה קודם רמר בשתי דרגות לאוברסט (אלוף משנה).

תפקידו הבא של רמר היה פיקוד על חטיבת "Führer Begleit Brigade", שהייתה חטיבת שדה שנוצרה מתוך אוגדת "Grossdeutschland", במסגרתה נלחם בקרבות בפרוסיה המזרחית, רבים מאנשיו נפצעו ויחידתו לא נחלה הצלחה בקרבות. בדצמבר 1944, הועברה החטיבה מערבה למתקפת הארדנים, גם במערכה זו סבלה החטיבה מנפגעים רבים ולא הצליחה בקרבות.

בשנת 1945, לאחר שהחטיבה עליה פיקד, קיבלה מעמד רשמי של חטיבה, הועלה רמר לדרגת גנרל-מאיור (תת-אלוף) ונשאר לפקד עליה. הוא לא נחשב למפקד מוצלח, ונמתחה עליו ביקורת על חוסר יכולתו. רמר נעצר לבסוף על ידי חיילים אמריקנים, ונשאר שבוי מלחמה עד 1947.

רמר דיבר על קשר העשרים ביולי בסדרת התעודה הבריטית "עולם במלחמה" (The World At War) שנוצרה בשנות ה-70 של המאה ה-20 המוקדמות. הוא לא הביע חרטה על תפקידו בעצירת קשר ה-20 ביולי, ולא על תפקידו במלחמה באופן כללי.

חייו הפוליטיים לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1952 נאסרה פעילותה של מפלגת הרייך הסוציאליסטית, וזאת לאחר שבהצבעה לפרלמנט סקסוניה התחתונה זכתה המפלגה ב-16 מושבים. המפלגה זכתה גם ב-8 מושבים בפרלמנט המדינה של ברמן.

בין השנים 1991 עד 1994 פרסם רמר מספר מאמרים הנקראים "Remer-Depesche". מאמרים אלה מכילים הסתה גזענית והוא מהלל בהם את התורה הנאצית. בעקבות כך נידון באוקטובר 1992 ל-22 חודשי מאסר, באשמת הסתה גזענית חמורה והכחשת השואה. תלונתו על הפרות לכאורה של הגינות המשפט ופגיעה בחופש הביטוי ובזכויות האדם נדחתה פה אחד על ידי הנציבות האירופית. הוא הגיש ערעורים רבים, ובסופו של דבר נמלט לספרד, בטרם נכלא.

גלות ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להימנע ממאסר, נמלט רמר בפברואר 1994 לספרד. רמר היה תומך נלהב של מחקרים על הכחשת השואה, כמו המחקרים של פרד לויכטר ושל גרמר רודולף. בית המשפט העליון של ספרד פסק נגד ערעורה של ממשלת גרמניה על אי הסגרתו, בטענה כי הוא לא ביצע פשע תחת החוק הספרדי. בשלב מאוחר יותר עבר רמר למצרים וסוריה, וחזר לספרד. הוא נשאר מבוקש בגרמניה עד יום מותו בשנת 1997 במרבלה בספרד כשהוא בן 85.