אופוס דאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אופוס דאילטינית: Opus Dei - "עבודת האל") הוא ארגון קתולי נאו-אורתודוקסי, שנוסד בשנת 1928 בידי חוזהמריה אסקריבה לאחר חזיון שהעיד עליו. משימתו העיקרית הייתה לסלול דרך חדשה של קדושה לכל האנשים, כל זאת מבלי לשנות את המצב שבו הם נתונים. הדגש היה ועודנו, על התקדשות דרך העבודה היומיומית, ועל שוויוניות בכל הנוגע למין, גזע ומוצא.

מעמד הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות מעמד הארגון היה כ"מוסד סקולרי" (חילוני). בראשיתו נרדף בספרד על ידי מסדר הישועים. בשנת 1962 החל אסקריבה בצעדים ראשונים לשינוי מעמדו של הארגון, עד אשר ב-1982 קיבל הארגון מעמד פורמלי של "פרלטורה אישית" ("Personal Prelature"). מעמד זה אושר על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. אהדתו של האפיפיור העלתה את הארגון על דרך המלך ותרמה לפופולריות שלו. במסגרת מעמד זה הארגון הינו חלק מההיררכיה המוסדית של הכנסייה תחת פיקוד "קונגרגצית הבישופים". המושג "פרלטורה אישית" מתייחס לקריטריון המגדיר את החברוּת לפרלטורה, דהיינו היא לא מוגדרת על פי קריטריון קשור לשטח מסוים כמו המחוזות הרגילים של הכנסייה אלא מדובר במוסד שתחום הגדרתו הינו אנשים. כלומר, חברי האופוס דאי הינם תחת סמכותו של הפרלט רק בכל הקשור למטרה הספסיפית של הפרלטורה [1], אולם בכל שאר העניינים, 'הם קתולים השייכים למחוזות אשר בהם הם מתגוררים באופן קבוע או חלקי, "והם נמצאים אפוא תחת סמכותו של הבישוף המחוזי בכל אשר נקבע בחוק הקנוני באופן כללי לגבי מאמינים מן השורה"[2].

ב-2002 הוכרז מייסד הארגון כקדוש על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. המהירות שבה נסתיים תהליך הקנוניזציה התאפשרה בזכות רפורמת החקיקה לתיקי הקנוניזציה, אשר עליה הכריז יוחנן פאולוס השני ב-1983 ואשר השלימה את עבודת פישוט ההליכים אשר בה פתח עוד פאולוס השישי[3][4]. תיקים אחרים, כגון הקנוניזציה של פדרה פִּיוֹ, של אל-פֵּלֵה או של אמא תרזה מקולקטה הגיעו לקצם תוך פרק זמן קצר יותר הודות לחקיקה החדשה.

מבנה הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון פרוש באופן רשמי ב-67 ארצות[5] וכולל כ-88 אלף חברים[6]. משתייכים לאופוס דאי אנשים מכל המעמדות החברתיים ומכל הסוגים: מאמינים מן השורה וכמרים, נשים וגברים, צעירים וזקנים, נשואים ורווקים. חברות באופוס דאי לובשת שלוש צורות שונות. לא מדובר במעמדות או בקטגוריות שונים אלה בדרכים שונות לחיות את היעוד הנוצרי הזה בהתאם לנסיבות חייו האישיות של כל אדם. רוב החברים (70%) הנם סופרנומרריים, דהיינו, "חברים מעבר למניין" – אלה הם נשים וגברים נשואים אשר גרים בבתיהם ועוסקים במקצועם הרגיל. הנומרריים, דהיינו "חברים מן המניין" (20%), הינם נשים וגברים רווקים אשר גרים על פי רוב במרכזי הפרלטורה ועוסקים במקביל במקצועם ובפעילויות האופוס דאי. אחדות מן הנשים עוסקות באופן מקצועי בעבודות הבית ובניהול המרכזים ומכוּנות "נומרריות עוזרות". לבסוף, העמיתים, דהיינו "חברים שלא מן המניין", הם נשים וגברים רווקים אשר גרים עם משפחותיהם או לבדם[7].

המרכז העולמי של הארגון ממוקם ב-Viale Bruno Buozzi מספר 73 ברומא. הנכסים שאנשי אופוס דאי משתמשים בהם בפעילויות ההכשרה הנוצרית אינם בבעלות של הפרלטורה אלא של מוסדות המורכבים מאנשים אשר משתתפים בפעילויות אלה ואשר עשויים להיות חברי אופוס דאי או לא. כלל הבנינים המיועדים לפעילויות שליחות ביוזמתם של אנשי אופוס דאי ושל אחרים (בתי ספר, בתי חולים, וכו') נאמד על ידי ג'ון אלן ב-2.8 מיליארד דולר – סכום הדומה לסך נכסיהם של ארגונים קתוליים אחרים בסדר גודל עולמי[8]. לדברי המייסד, האופוס דאי מבקש לקדם בקרב אנשים מכל מעמדות החברה את השאיפה להשיג שלימות נוצרית בתוך העולם"[9]. רעיון זה של קריאה אוניברסלית לקדושה התקבל על ידי מועצת הוותיקן השנייה. למעשה, הרוחניות של האופוס דאי מבוססת על הנקודות הבאות:

  • הידיעה שכל נוצרי אשר נטבל הוא בן מאומץ של אלוהים – ידיעה אשר מובילה אותו להתייחס אל אלוהים כאב ואל כל הנוצרים כאחים[10].
  • חיי היום-יום והעבודה, אשר מהווים דרך לקדושה והזדמנות לפגוש את אלוהים[11].
  • החופש של כל אדם בעניינים חילוניים (חברתיים, תרבותיים, מקצועיים וכו')[12]
  • התפילה, אשר, לדבריו של המייסד, "הינה סודו של האופוס דאי"[13]
  • בהקרבה בדברים הקטנים של חיי היום-יום[14].

הספר Camino ("דרך")[15] היצירה המפורסמת ביותר של חוסהמריה אסקריבה, משקף את הרעיונות האלה במסגרת 999 עיונים רוחניים. הוא תורגם ל-43 שפות ונמכר ב-4.5 מיליון עותקים. קיים תרגום לעברית של הספר אשר יצא לאור בארגנטינה ב-1972.

בכל הקשור להסתגפות, רוח האופוס דאי שמה את הדגש בראש ובראשונה על הקרבת קורבנות קטנים: למשל, לדעת לחייך, להגיע בזמן או לסיים עבודה שהתחלנו. מספר חברים גם מבצעים סיגופים גופניים כגון לבישת שק (סיליקיום). בכנסייה הקתולית, ההסתגפות הגופנית, כל עוד היא מתבצעת במתינות ומבלי שדבר יפגע בבריאות, הינה אחד האמצעים המסורתיים בסגפנות. מספר מוסדות בכנסייה ממליצים עליה. ידוע כי, בזמננו, דמויות כגון אמא טרזה, פדרה פיוֹ, האפיפיור יוחנן פאולוס השני או הבישוף אוסקר רוֹמרוֹ לבשו שק. חברי אופוס דאי טוענים כי הנוהג הזה, יחד עם סיגופים אחרים כמו צומות בימים המיועדים שנקבעו על ידי הכנסייה, מהווה דרך לקחת חלק בסבלו של ישוע ולהקריב קורבן לאלוהים.

כדי להרחיב את מעגל מאמיניו, עושה הארגון שימוש מושכל באמצעי התקשורת השונים, ואף מכשיר עיתונאים באוניברסיטה מיוחדת בספרד. אנשי הארגון טוענים שהם לא מקבלים בקלות מאמינים חדשים, ומקשים בקבלת מאמינים שמתדפקים על דלתותיהם.

כדי שאדם יתקבל כחבר, עליו, קודם כל, להיות בגיר (בן או בת 18)[16]. המעוניין חייב לבקש להתקבל באופן חופשי, מתוך ביטחון כי נקרא לכך על ידי האל. לפני שישתלב באופן זמני לפרלטורה, עליו לחכות לפחות 18 חודשים, ועוד 5 שנים נוספות, לכל הפחות, כדי שהשתלבותו תהיה סופית[17][18].

את עיקר פרסומו בשנים האחרונות חב הארגון לספר ולסרט "צופן דה וינצ'י", שבו הוא מוצג בצורה לא אוהדת במיוחד, אם כי גם לא שלילית לחלוטין. בספר "הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י"[19] יש ניתוח ההבדלים בין המציאות לבין הכתוב בספר.

אופוס דאי ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקנון של אופוס דאי, שאושר ב-1983 על ידי הכס הקדוש דרך המסמך הרשמי Ut sit, קובע כי לאנשי הפרלטורה, כמו לכל נוצרי אחר, יש חופש מלא בכל נושא מקצועי, חברתי או פוליטי[20].

עקרון זה צוין פעמים רבות על ידי המייסד[21] וממשיכי דרכו, משום שהמטרה היחידה שאופוס דאי טוענת לחפש הינה רוחנית בלבד[22].

ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופש זה התבטא במשך השנים כאשר חברי אופוס דאי הביעו דעות פוליטיות שונות. דוגמה לכך התרחשה בתקופת רודנותו של פרנסיסקו פרנקו: מספר קטן של חברי המוסד מונו בממשלה (כגון מריאנו נאברו רוביו, אלברטו אוליסטרס ולאוראנו לופז רודו), בעוד שחברים אחרים (כמו רפאל קלבו סארר ואנטוניו פונטן) התנגדו לשלטון דרך העיתון מדריר (אשר הושבת למספר חודשים) ובעקבות זאת סבלו נידוי [23], רדיפות משפטיות ואפילו נאלצו לצאת לגלות. גם מנואל פרננדז אראל, חבר נומררי של אופוס דאי, נכלא בגלל ביקורתו למשטר[24]. העיתונאי ג'ון אלן מציין שמכל הקרדנלים והבישופים הספרדיים, היחיד שנכלא על ידי משטר פרנקו היה חבר אופוס דאי: מדובר בקרדנל חוליאן הארנז, שהיה אז סטודנט באוניברסיטה.

אנגליה ואיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי אופוס דאי עסקו בפוליטיקה גם בארצות אחרות. באנגליה למשל מונתה רות קלי ממפלגת הלייבור (מרכז שמאל) לשרת התחבורה ב-2008, ובאיטליה פאולה בינאטי ממפלגת לה מרגריטה, (גם מרכז-שמאל), נבחרה לסנטורית ב-2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John Paul II, Papal Bull Ut Sit Establishing the Personal Prelature of Opus Dei §3. http://www.ewtn.com/library/CURIA/CBISUTSI.HTM
  2. ^ Sacred Congregation for Bishops. Declaration concerning Opus Dei §4c http://www.opusdei.us/art.php?p=217
  3. ^ Divinus Perfectionis Magister
  4. ^ Gregory IX, Decretales, III, De reliquiis et veneratione sanctorum
  5. ^ John Allen (2005). Opus Dei: An Objective Look Behind the Myths and Reality of the Most Controversial Force in the Catholic Church. Doubleday Religion, pp 27-28
  6. ^ Opus Dei (Personal Prelature) [Catholic-Hierarchy]
  7. ^ Beat Müller. Information Handbook On The Opus Dei Prelature. http://web.archive.org/20021015050514/www.geocities.com/info_opus_dei/opus-dei-en.htm
  8. ^ John Allen (2005). Opus Dei: An Objective Look Behind the Myths and Reality of the Most Controversial Force in the Catholic Church. Doubleday Religion, pp 225-228
  9. ^ Josemaría Escrivá. Conversations, 24. http://www.escrivaworks.org/book/conversations-point-24.htm
  10. ^ Scott Hahn. Ordinary Work, Extraordinary Grace, Doubleday, pp 13-24
  11. ^ John Paul II. Address of John Paul II in Praise of St. Josemaría, Founder of Opus Dei. http://www.vatican.va/holy_father/john_paul_ii/speeches/2002/october/documents/hf_jp-ii_spe_20021007_opus-dei_en.html
  12. ^ Pedro Rodríguez, Fernando Ocáriz, José Luis Illanes (2003). Opus Dei in the Church. Scepter, pp. 187-195
  13. ^ Michael Pakaluk. OPUS DEI, In Everyday Life. http://www.ewtn.com/library/SPIRIT/OPUSLIFE.TXT p=12491
  14. ^ 'לא מנוולים, מוזרים', ראיון עם כריסטוף ריקו, מרכז המידע של האופוס דאי בישראל. http://themarker.captain.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=717790 p.59
  15. ^ Josemaría Escrivá. The Way. http://www.escrivaworks.org/book/the_way.htm
  16. ^ CIC. Cann. 98 §1 (http://www.vatican.va/archive/ESL0020/_PB.HTM)
  17. ^ Statutes of Opus Dei, 17-25. http://www.opusdei.us/art.php?p=12491
  18. ^ Amadeo Fuenmayor, Valentin Gomez-Iglesias and Jose Luis Illanes (1994). The Canonical Path of Opus Dei. Scepter Publishers, pp 440-444.
  19. ^ הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י. דן בורסטין. מודן הוצאה לאור. 2004
  20. ^ Statutes of Opus Dei 88 § 3, http://www.opusdei.us/art.php?p=1249
  21. ^ Opus Dei - DOCUMENTS ON ITS MESSAGE IN THE CHURCH - Statutes of Opus Dei
  22. ^ Statutes of Opus Dei 2 § 1-2, http://www.opusdei.us/art.php?p=12491
  23. ^ Opus Dei. John Allen (2005). Doubleday Religion, p.58
  24. ^ Opus Dei. John Allen (2005). Doubleday Religion, p.59