איליריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

איליריה (אלבנית Iliria - "ארצם של החופשיים"; לטינית Illyricum) היא חבל ארץ במערב הבלקן ולאורך חופיו המזרחיים של הים האדריאטי. מקור השם בשבטים האילירים שהיו בין תושביו הקדומים של האזור. עם זאת, המינוח אילירים מתייחס לקבוצה של עמים או שבטים אשר המכנה המשותף העיקרי ביניהם היה העובדה כי דיברו שפות איליריות. עמים אלה לא הגדירו את עצמם באופן משותף כאילירים. קיימת כיום הסכמה כי האילירים היו למעשה עם אחד אשר ישב באזור החופף כיום לאלבניה ומונטנגרו, וכי היוונים היו אלה אשר העניקו את הכינוי הגורף "אילירי" לעם זה, ולעמים נוספים אשר ישבו לאורך חופי הים האדריאטי עד מישורי הונגריה כמו הדאלמטים, הליבורנים והפנונים.

המינוח "איליריה" שימש במשך ההיסטוריה להגדרת ישויות לאומיות עצמאיות ויחידות אדמיניסטרטיביות שונות, ובהתאם לכך השתנו גבולותיו ושטחו. החל בתקופה הרומית יצא המינוח בהדרגה משימוש, אך במאה ה-19 נעשה בו שוב שימוש על ידי הצרפתים וחוגים לאומיים אשר תמכו בשחרורו של הבלקן משליטה אוסטרו-הונגרית ועות'מאנית. כיום, שוב אין משתמשים במינוח לשם הגדרת תא שטח גאוגרפי.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המראה הן את חלוקתה של איליריום לפאנוניה ודאלמטיה בשנת 10 לספירה, והן את הפרפקטורה של אילריום

ממלכת איליריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך האילירי איליר טלגרפי ברדיליס הפך את ממלכת איליריה למעצמה אזורית חזקה במאה ה-4 לפנה"ס. האילירים הקריבו קרבנות אדם וקברו את מתיהם בתלים אליהם הכניסו חפצים שונים שלפי אמונתם היו נחוצים למתים. עריה העקריות של הממלכה היו ליסוס (כיום לזה Lezha באלבניה) ואפידמנוס (כיום דורס באלבניה). בשנת 358 לפנה"ס הביס פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר מוקדון, את האילירים וכבש את חלקה הדרומי של ממלכתם עד אגם אוחריד שעל גבול אלבניה ומקדוניה. אלכסנדר מוקדון עצמו הביס את כוחותיו של המלך האילירי קלטיוס בשנת 335 לפנה"ס, וכוחות אילירים לחמו לצידו של הראשון בעת מסעותיו לכיבוש ממלכת פרס. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, בשנת 323 לפנה"ס, קמו ממלכות איליריות עצמאיות שוב, והמלך גלאוקיאס כבש את אפידמנוס בשנית. לקראת סוף המאה ה-3 לפנה"ס השתרעה ממלכה אילירית שבירתה בשקודרה שבאלבניה על שטחים בצפון אלבניה, מונטנגרו ובוסניה. בזמן שלטונה של המלכה טאוטה, תקפו האילירים את קווי המסחר הרומים בים האדריאטי, וסיפקו לאחרונים עילה לפלוש אל הבלקן. בשתי המלחמות האיליריות שפרצו האחת ב-229 לפנה"ס והשנייה ב-219 לפנה"ס, הצליחו הרומאים להסיר את האיום האילירי מעל הים האדריאטי. בשנת 180 לפנה"ס הכריזו הדלמטים על עצמאותם וניתקו את הקשר עם יתר הממלכה. בשנת 168 לפנה"ס הביסו הרומאים את גנטיוס, אחרון מלכי האילירים, סמוך לשקודרה, והביאוהו לרומא.

הפרובינקיה איליריקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת איליריה חולקה לארבע רפובליקות שנשלטו על ידי רומי ומאוחר יותר, סמוך לשנת 27 לפנה"ס, הפכה אוגוסטוס לפרובינקיה איליריקום. הפרובינקיה השתרעה מנהר דרין (Drin) באלבניה מדרום, עד איסטריה בצפון, ועד נהר הסאווה במזרח. בירתה הייתה בסלונה (Salonae) היא סולין (Solin) בת ימינו ליד ספליט שבקרואטיה. לאורך חופי הפרובינקיה שכנו מספר נמלים בעלי חשיבות אסטרטגית לרומאים, ובה החלה הויה אגנטיה אשר הובילה מהעיר דירכיום (Dyrrachium, אפידמנוס האילירית ודורס המודרנית) ועד ביזנטיון במזרח. גבולותיה של הפרובינקיה הורחבו לאחר המלחמות עם הפנונים בין השנים 12 ל-9 לפנה"ס, הידועות כמלחמות הפנוניות (Bellum Pannonicum). בין השנים 6 עד 9 לספירה מרדו שבטים פנונים ודאלמטים ברומאים (מרד בטו, Bellum Batonianum), ובשנת 9 דוכא המרד לאחר שלוש שנות לחימה. לאחר מרד זה, בשנת 10 לספירה, חולקה הפרובינקיה אילריקום לשתי פרובינקיות נפרדות - פאנוניה ודאלמטיה, והשימוש במושג איליריה דעך.

הפרפקטורה הפרטוריינית של איליריקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-4 חולקה האימפריה הרומית לארבע פרפקטורות פרטורייניות - איליריקום, גליה, איטליה ואפריקה, ופרפקטורת המזרח (או אסיה). איליריקום הוקמה בשנת 318 וכללה את פאנוניה ומואסיה אשר חולקה בהמשך לדקיה ומקדוניה. בירתה של הפרפקטורה נקבעה בסירמיום (Sirmium) (כיום סרמסקה מיטרוביצה בסרביה), ושטחה השתרע מהונגריה (פאנוניה) ואוסטריה (נוריקום) בצפון ועד לכרתים בדרום. בשנת 379 לספירה פוצלה הפרפקטורה לשתיים, ועם פילוג האימפריה הרומית בשנת 395 הפך חלקה המזרחי לחלק מהאימפריה הביזנטית בעוד שהחלק המערבי נותר בשליטת רומא.

העת החדשה - הפרובינציות הצרפתיות של איליריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרובינציות האימפריה הצרפתית ואיליריה ב-1810

הפרובנציות האיליריות (צרפתית Provinces illyriennes) היו חבלי ארץ בשליטת צרפת הנפוליאונית החל מ-1809 ועד 1813. הן השתרעו לאורך חופיו הצפוניים של הים האדריאטי בשטחים השייכים כיום לקרואטיה, סלובניה וצפון מזרחה של איטליה. הפרובינציות נוצרו בשנת 1809 במסגרת הסכם שנברון לאחר הפסדה של האימפריה האוסטרית בקרב וגראם. בירתן של הפרובינציות הייתה בליובליאנה והן הורכבו מהשטחים שהוענקו במסגרת ההסכם לצרפת ומהרפובליקה של רגוזה, אשר הייתה לחלק מצרפת בשנת 1808. בתחילה נכללו שבע פרובציות בפרובינציות הצרפתיות: קרינתיה, איסטריה, קרניולה, קרואטיה, קרואטיה הצבאית, דאלמטיה, והפרובינציה של ראגוסה וקוטור. בשנת 1811 אורגנו הפרובינציות מחדש במבנה של ארבעה מחוזות ראשיים ועשרה מחוזות משנה, ואחר כך שוב שונה המבנה לשמונה מחוזות ראשיים ושישה מחוזות משנה.

באותה שנה מנתה אוכלוסיית הפרובינציות למעלה ממיליון וחצי תושבים. הפרובינציות נשלטו על ידי נציב כללי והוחל בהן החוק הצרפתי האזרחי, לאחר שבתקופת האימפריה האוסטרית שרר באזור חוק צבאי. שינוי נוסף נגע למעמדם של היהודים בקרניולה. צו צרפתי העניק להם אמנציפציה וביטל את התקנה האוסטרית שאסרה עליהם מלהתיישב בקרניולה. לצידן של צרפתית וגרמנית ניתן מעמד רשמי ל"סלאבונית", צעד שנודעה לו השפעה על התפתחותה של השפה הסלובנית. עם זאת, מצור ימי שהטילו הבריטים על הים האדריאטי, שיתק את תנועת הספנות בים ופגע בערים הדאלמטיות.

באוגוסט 1813 הכריזה אוסטריה מלחמה על צרפת וכוחותיה פלשו אל הפרובינציות. גייסות קרואטים שהיוו חלק מהצבא הצרפתי ערקו לצד האוסטרי, אשר כבש את זאדר ביום 6 בדצמבר 1813 לאחר 34 ימי מצור. גורלה של דוברובניק היה זהה, ומפרץ קוטור נכבש על ידי כוחות מונטנגרים. קונגרס וינה אישר בשנת 1815 את הריבונות האוסטרית באזור, וב-1816 הקימו האוסטרים בחלקו הצפוני את ממלכת איליריה שהתקיימה באופן רשמי עד שנת 1849.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]