אלכסנדר הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הדף "אלכסנדר" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אלכסנדר (פירושונים).

אלכסנדר הגדול (ביוונית: Μέγας Άλέξανδρος‎; תעתיק מדויק: מֶגאס אלכסנדרוס), הידוע בעברית גם כ"אלכסנדר מוקדון" (356 לפנה"ס - 10 ביוני או 11 ביוני 323 לפנה"ס) היה מלך מוקדון, ואחד מגדולי המצביאים והמדינאים של העת העתיקה. כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון, כל שטחה של האימפריה הפרסית, מספר ממלכות נוספות באסיה ואף חלקים מהודו.

פעמים רבות מתואר אלכסנדר כגבר אתלטי ויפה תואר, אולם ככל הנראה שזורים בתיאורו דברי חנופה. כבר במהלך חייו נחשב לאל ורבים, במיוחד במצרים התלמיית, סגדו לו, אם כי לוחמיו היוונים סירבו בתוקף להשתחוות לו. אישיותו והישגיו של אלכסנדר שימשו מופת לאישים מפורסמים רבים לאורך ההיסטוריה, שאחד מהבולטים בהם הוא יוליוס קיסר. השפעתו של אלכסנדר על ההיסטוריה האנושית רבה, אף שמת בגיל צעיר.

כיבושיו הנרחבים פתחו עידן חדש בתולדות האנושות, התקופה ההלניסטית. חזונו של אלכסנדר שכלל שילוב המזרח עם המערב, שילוב תרבות, דת, מנהגים וקשרי משפחה בא לידי ביטוי בתרבות ההלניסטית שמיזגה את יסודותיה של תרבות יוון העתיקה עם תרבויות בני המקום. השפעותיה האמנותיות, הפילוסופיות והאחרות של התרבות ההלניסטית ניכרות עד עצם היום הזה. דרכה הטביע אלכסנדר הגדול חותם בל ימחה על תולדות האנושות ועל תרבותה.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 ילדותו ונעוריו 1.2 עלייתו לשלטון וביסוס כוחו 1.3 המסע באירופה 1.3.1 המסע נגד התראקים והגטים 1.3.2 דיכוי המרד ביוון 1.4 המסע לכיבוש האימפריה הפרסית 1.4.1 אסיה הקטנה 1.4.2 פיניקיה וארץ ישראל 1.4.3 מצרים 1.4.4 כיבוש פרס 1.4.5 המשך המסע באסיה 1.4.6 מעשי קשר נגד אלכסנדר 1.4.7 הודו וחזרה לבבל 1.5 העמקת הסכסוך עם האריסטוקרטיה 1.6 מותו 1.7 אחרי מותו 2 חייו האישיים 2.1 יחסיו עם הוריו 2.2 אופיו ושכרותו 2.3 נישואיו ונטיותיו המיניות 3 מורשתו וחלוקת האימפריה 3.1 הפצת התרבות ההלניסטית והיחס לעמים הכבושים 3.2 תאריו של אלכסנדר 3.3 אגדת אלכסנדר 3.4 היחס לאלכסנדר מוקדון ביהדות 3.5 אלכסנדר בתרבות הפופולרית 3.6 הערים שאלכסנדר קרא על שמו 3.7 היחס לדמותו של אלכסנדר 4 מקורות עתיקים 5 ראו גם 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] ילדותו ונעוריו

אלכסנדר השלישי נולד בעיר פלָה, בירת מוקדון, לפיליפוס השני מלך מוקדון ולאשתו אולימפיאס, נסיכה מאפירוס השכנה. אביו, פיליפוס, לא היה יורש העצר, אלא דודו של המלך המכהן, ולימים תפס את השלטון בכוח.

מוקדון בתקופת ילדותו של אלכסנדר הייתה ארץ ברברית או, במקרה הטוב, ברברית למחצה בעיני היוונים. עד תקופת שלטונו של אביו, הייתה מוקדון ארץ בעלת שלטון רופף ואמנותה הייתה מפגרת יחסית לזו היוונית. הארץ הייתה אגררית ברובה, עריה היו מעטות ותפקידה בפוליטיקה היוונית היה שולי. כל זה השתנה עם עלייתו של פיליפוס לשלטון, עת בה תפסה עמדת בכורה באזור.

אביו יחס חשיבות רבה לחינוך ולאימונים הצבאיים של אלכסנדר והוא זכה לחינוך ברמה גבוהה מאוד. בילדותו היו לאלכסנדר מורים פרטיים מובחרים, בדומה למרבית הנסיכים בני התקופה, ובנעוריו הזמין אביו את אריסטו, אחד מגדולי הפילוסופים של יוון הקלאסית, לשמש מחנכו הפרטי (342-343 לפנה"ס). אלכסנדר ספג את הידע הרב של מורו, והרושם שהותיר בו היה גדול. הייתה זאת הזדמנות נדירה שבה אחד מגדולי ההוגים פגש את אחד מגדולי אנשי המעשה - אך מפגש זה לא הוליד את שיתוף הפעולה שיכול היה להוליד, וזאת בעיקר מכיוון שאריסטו לא השכיל לתפוס את שיעור קומתו של תלמידו והפנה לו עורף עם השנים.

בין אמו לאביו של אלכסנדר היו מריבות משפחתיות רבות. כשאלכסנדר היה בוגר, כמקובל בחברה המוקדונית, נשא אביו אישה נוספת ואף הוליד איתה צאצא נוסף. אלכסנדר, שצידד באמו במאבקים המשפחתיים ואף חשש מאבדן הכס לצאצא החדש, ביחסים מתוחים עם אביו במשך רוב שנות התבגרותו, ובתקופה מסוימת אף עזב את אביו ועבר לגור באפירוס. היו, אומנם, זמנים שבהם היה אלכסנדר ביחסים טובים עם אביו, ובגיל 16 אף קיבל את חותם המלכות, כשאביו יצא למסע הכיבוש נגד ביזנטיון. במהלך היעדרו של האב דיכא אלכסנדר את מרד המאידים, וייסד את אלכסנדריה, הראשונה בשורה רבה של ערים בשם זה שייסד בחייו. הוא התקרב לאביו לקראת גיל 18, כשזה נתן לו לפקד על אגף ימין בקרב כַירוֹנֵאָה נגד צבאות אתונה ותבאי בשנת 338 לפני הספירה. לאחר הקרב נפרדו שוב דרכי האב והבן. בעקבות הניצחון בקרב כירונאה נוסדה הליגה הקורינתית. פיליפוס הוכרז הגמון (שליט) יוון ומוקדון, והחלו ההכנות לקראת מסע המלחמה נגד פרס. כצעד ראשון נשלח גיִס חלוץ בן 10,000 איש לאסיה הקטנה בראשותו של פרמניון, אחד ממצביאיו הבכירים של פיליפוס ששירת גם את אלכסנדר לאחר מות אביו.

[עריכה] עלייתו לשלטון וביסוס כוחו

בשנת 336 לפני הספירה נרצח פיליפוס בעיר איגי על ידי אחד משומרי ראשו. באופן רשמי נפלה האשמה על האויבת הוותיקה, פרס, אולם לא הוברר מי היה האשם האמיתי ברצח, ואף היו שהאשימו את אלכסנדר עצמו. סביר יותר להניח שאשתו של פיליפוס, אולימפיאס, שנטרה לו טינה על גירושהּ למען האישה חדשה, ואחיה אלכסנדר, הם אלה שעמדו מאחורי ההתנקשות בפיליפוס.

לאחר הרצח יזמה אולימפיאס שורה של מעשי רצח נוספים שבהם נרצחו קלאופטרה, אשתו השנייה של פיליפוס, אטאלוס, דודה של קלאופטרה, וכן בנו הקטן של פיליפוס מקלאופטרה. בכך חיסלה אולימפיאס את כל המתחרים של בנה על הכתר, מה שהקל על דרכו לשלטון. בינתיים הברברים, בעיקר השבטים התראקיים, ניסו לנצל את גילו הצעיר של מלך מוקדון החדש ופלשו למוקדון. אלכסנדר הדף את הצבאות הפולשים שאיבדו עשרות אלפי לוחמים בקרבות. מפלה זו שמרה על מוקדון מפלישה נוספת במשך כל זמן שהותו של אלכסנדר במסעות כיבושיו במזרח.

עוד קודם לכן ביסס אלכסנדר את שליטתו ביוון בשורה של פעולות מהירות. הוא ערך ביקור בתסליה, הוכר בעיר כראש הברית התסלית, וקיבל את החסות על המקדש בדלפי. שיא הצלחתו היה בכינוס חברות הליגה הקורינתית, שנוסדה בידי אביו, בקורינתוס. שם הוכרז אלכסנדר ב-336 על ידי כל חברות הליגה, פרט לספרטה, כ"מנהיג כל-יכול" במלחמתה של הליגה ההלנית נגד פרס.

[עריכה] המסע באירופה

ערך מורחב – מסעו של אלכסנדר הגדול באירופה

[עריכה] המסע נגד התראקים והגטים

לאחר שסיים לבסס את שלטונו במוקדון וביוון, יצא אלכסנדר בשנת 335 לפנה"ס למסעות מלחמה נגד התראקים, שהתחילו לחרחר מלחמה בגבולו הצפוני. הוא חצה את הרי הבלקן והכניע את הטריבאלים, אחד משבטי התראקים. אלכסנדר המשיך צפונה לעבר נהר הדנובה ואף הצליח לעבור אותו בעזרת סירות מקומיות עשויות מגזעי עצים. הוא חדר אל ארץ הגטים עם צבאו, כולל חיל הפרשים שלו וניצח בנקל את הצבא הגטי, שכלל 4,000 רוכבים ו-10,000 רגלים. אלכסנדר הנהיג את הפרשים וניקנור את הפלנגה. המקדונים רדפו אחר הגטים הנמלטים, נכנסו לעירם ובזזו אותה. פקודיו של אלכסנדר, מלאגרו ופיליפ, נשלחו חזרה עם השלל בעוד שאלכסנדר נשאר במקום עם צבאו, הרס את העיר עד היסוד, והקריב קורבנות הודיה לזאוס, להרקולס ולאל הנהר שאיפשר לו לצלוח את הדנובה. מבצע זה הרתיע את השבטים הברברים מצפון למוקדון, והבטיח בכך את גבולה הצפוני של מוקדון מפלישות עתידיות.

[עריכה] דיכוי המרד ביוון

כשהמשיך אלכסנדר במסע המלחמה שלו לחיסול השבטים האיליריים שמרדו בצפון איפרוס, נפוצו שמועות שהוא נהרג בקרב, ומרד החל לתסוס ביוון. מנהיגות המרד היו אתונה ותבאי, האויבות הוותיקות של מוקדון, שבתקופת פליפוס, אביו של אלכסנדר, נלחמו במוקדון במישור כירונאה. שובו מהגלות של דמוסתנס, הדמגוג שהיה אחראי לקו הנוקשה נגד מוקדון בימי פליפוס, הייתה כנראה הזרז להתפשטות המרד. דמוסתנס ותומכיו, שכנראה מומנו על ידי דריווש השלישי, מלך פרס, החלו שוב לפעול נגד השליטה המקדונית באתונה, וייתכן אף שהיו אחראים לשמועות השווא על מותו של אלכסנדר. דמוסתנס הצליח לשכנע את תבאי למרוד בעזרת משלוחי כסף ונשק, שככל הנראה הגיעו מפרס, וחיל המצב המקדוני שהוצב בתבאי הושם תחת מצור. אתונה החלה להתכונן למלחמה והבטיחה לשלוח לתבאי עזרה צבאית, ומספר גדול של מדינות מהפלופונסוס הראו אף הן נכונות למרוד.

אלכסנדר, מודע לסכנה שמרד כלל-יווני יפרוץ נגד השלטון המקדוני, נאלץ לעצור את מסעו האילירי ולחזור ליוון כדי להטיל מצור על תבאי. בראשיתו, התנהל המצור בעצלתיים, אך אחר זמן המתנה יצא פרידקס, מחזיק החותם המלכותי ועוצר בעתיד, להתקפה בראש הגדוד שלו ואליו הצטרף יתר הצבא. אלכסנדר לא בלם את אנשיו ועד מהרה פרץ צבאו של אלכסנדר הגדול את החומות וחדר לעיר. כעסו של אלכסנדר מהמרידה ורצונו להרתיע מפני מעשי מרד נוספים, הובילו אותו לצוות על הריסת תבאי עד היסוד, רצח כל הגברים הצעירים ומכירת הנשים, הילדים והזקנים לעבדות. לפחות 30,000 איש נרצחו או נמכרו לעבדות, היתר ברחו. במהלך פוליטי מתוחכם העמיד אלכסנדר את גזר דינה של העיר הכבושה להחלטת טריבונל שהורכב מהערים השכנות והעוינות לתבאי, בויוטיה ופוקיס. הללו ניצלו את ההזדמנות לנקום בשכנתם החזקה, ופסקו על הרס מוחלט של העיר, ועל חלוקת אדמותיה בין שכנותיה. הליגה הבויאוטית התפרקה סופית.

הרושם הגדול שהשאיר מהלכו של מוקדון בעיר, הכרית את תנועת המרד היוונית. אתונה מיהרה להתנצל ופתחה את שעריה בפני אלכסנדר, אולם אסיפת העם שלה סירבה להסגיר לידיו את דמוסתנס ואנשיו, ואלכסנדר ויתר על דרישה זו, ככל הנראה מחשש שאם ילחץ יתר על המידה תחזור בה אתונה מכניעתה ותחזור לתמוך בפרסים.

אמנם אלכסנדר דיכא את המרד היווני ביד קשה ביותר, אך הוא עשה זאת בעיקר משיקולים פוליטיים של הרתעה, על מנת להבטיח את מסע כיבושיו באימפריה הפרסית. למעשה, אלכסנדר העריץ את התרבות היוונית ואימץ אותה. לאחר שביסס את שלטונו ביוון, הוא גייס את היוונים לצבאו, ובכל הארצות שכבש לאחר מכן הוא הפיץ את התרבות היוונית ההלניסטית, ובכך חולל את התקופה ההלניסטית במזרח התיכון.

[עריכה] המסע לכיבוש האימפריה הפרסית

ערך מורחב – כיבוש האימפריה הפרסית בידי אלכסנדר הגדול

בשנת 334 לפנה"ס יצא אלכסנדר להילחם באימפריה הפרסית, כשאיתו 30,000 חיילים רגלים ועוד 5,000 פרשים. בשל נחיתות הצי של אלכסנדר, שהורכב מכ-160 ספינות והיה צפוי להתמודד נגד כמה מאות ספינות פרסיות, בחר אלכסנדר להפנות את תשומת לבו לקרבות היבשתיים ולנשל את הפרסים מציים על ידי כיבוש נמליהם.

[עריכה] אסיה הקטנה

אוניות המשא העבירו את חילו של אלכסנדר לחופי אסיה הקטנה. הנחיתה עברה בשלום, והצי הפרסי החזק לא הפריע לה מסיבה לא ברורה. בהתקדמותו לפנים אסיה הקטנה פגש אלכסנדר בצבא הפרסי בקרב גרניקוס. ניצחונו בקרב זה, סייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו באסיה הקטנה. אסיה הקטנה לא הייתה ישות מדינית אחת, אלא הורכבה ממספר פרובינציות, שבאחדות מהן הייתה התרבות היוונית מושרשת היטב, במיוחד באיוניה, ובמידה פחותה בקאריה, שבמערב אסיה הקטנה. חלק מהערים היווניות ראו באלכסנדר משחרר מהעול הפרסי, אך אחרות, כמו הליקרנסוס, התנגדו לו ולהכנעתן נדרש מצור שנמשך עד החורף.

[עריכה] פיניקיה וארץ ישראל

בשנת 332 לפני הספירה התקדם אלכסנדר לכיוון פניקיה, אחר שכבש את כל אסיה הקטנה והחיל עליה של שלטונו. מטרתו בפיניקיה הייתה לכבוש את הבסיסים הימיים החשובים של הפרסים, צור וצידון. אויבו של אלכסנדר, המלך הפרסי דריווש השלישי, התקדם לעברו. הצבאות נפגשו בקרב איסוס והצבא הפרסי ספג בו תבוסה קשה ואיבד עשרות אלפי הרוגים. אבדותיו של אלכסנדר היו קטנות בהרבה. לאחר הקרב ביקש דריווש לנהל משא ומתן לשלום, אולם אלכסנדר דחה את הצעותיו.

אלכסנדר המשיך להתקדם דרומה על מנת לכבוש את ערי החוף הפיניקיות. הפיניקים היו בעלי ברית של הפרסים, וספינותיהם, לצד ספינות היוונים מאיוניה, היוו את עיקר הצי הפרסי. על ידי כיבוש ערי החוף והנמלים, חפץ אלכסנדר להתגבר על נחיתות כוחו הימי מול הצי הפרסי הגדול. רוב ערי פיניקיה פתחו את שעריהן בפני אלכסנדר, פרט לצור שהתנגדה. המצור על צור נמשך זמן מועט במונחי התקופה, רק שבעה חודשים, ובסופו העיר הוכנעה צור ונכבשה.‏‏^[1]

לאחר כיבוש צור המשיך אלכסנדר דרומה, לארץ ישראל. כיום סבורים כמעט כל החוקרים שהמסורות המדברות על כניסת אלכסנדר מוקדון לירושלים, הן מאוחרות. ככל הנראה לא הגיע אלכסנדר לעיר ולא נכנס לאזורים היהודיים בארץ ישראל, אלא לכל היותר שלח כוח צבאי קטן לבסס את שליטתו בהם, אך אין הוכחות חותכות בעניין זה. בתקופה זו הייתה ירושלים קטנה וחסרת חשיבות ולא סוקרה במקורות הראשוניים שמתארים את פעולותיו של אלכסנדר. אפשר להסיק, על כל פנים, שהסבירות שאלכסנדר ביקר בעיר, נמוכה.

[עריכה] מצרים

לאחר כיבוש עזה בשנת 332, הגיע אלכסנדר למצרים והתקבל כמשחרר מעול הפרסים. המצרים נכנעו ללא קרב ואלכסנדר איפשר לצבאו לנוח מעט ממסע המלחמה, ואילו הוא עצמו ערך מסע אל המדבר לאורקל המקומי, שהיה רצוף סכנות. מטרות המסע היו בעיקרן פוליטיות-דתיות ונועדו לפאר את אלכסנדר בעיני הבריות.

[עריכה] כיבוש פרס

לאחר כיבוש מצרים, החל אלכסנדר לנוע מזרחה אל לב האימפריה הפרסית, ובשנת 331 לפנה"ס פגש בשדה המערכה את דריווש בפעם האחרונה בקרב גאוגמלה. הקרב ציין את סוף ההתנגדות הפרסית המסודרת לאלכסנדר. אבדות הפרסים היו כבדות ביותר וצבאם התפזר לכל עבר. הניצחון איפשר לאלכסנדר להיכנס לבבל העתיקה ללא קרב, וגם ערים אחרות נכנעו ללא התנגדות.

אחרי כיבוש בבל, יצא אלכסנדר לכיוון הבירה הפרסית העתיקה פרספוליס. הוא חילק את צבאו לשני חלקים, ויצא בראש החלק הנייד יותר בדרך הישירה אל הבירה. דרכו נחסמה בידי הפרסים במעבר צר הידוע בשם "השערים הפרסיים". המעבר היה מבוצר בחומה וצבא אלכסנדר לא הצליח להפילה בהסתערות. למרות הקושי, הצליח הצבא המוקדוני לתמרן ולאגף את הפרסים ופתח בכך מעבר.

בינתיים המשיך דריווש השלישי במנוסתו. הוא נדרש לוותר על כיסאו לטובתו של בסוס, אחד מקרובי משפחתו שפיקד על האגף השמאלי בקרב גאוגמלה. משסירב דריווש, הוא נבגד בידי קציניו שפגעו בו אנושות. אלכסנדר הצליח להשיגו כשכבר היה על ערש דווי. לאחר שאלכסנדר לכד את בסוס, הוא הורה להמיתו בגין "מרידה במלכות". לאחר שהבוגדים הומתו, נכרתו אפיהם ואוזניהם, על פי המנהג הפרסי.

בניגוד ליוונים רבים אחרים, לא הפלה אלכסנדר בין עמים על רקע גזעי או אתני, ולא רק שלא הרחיק מפניו את הפרסים, כפי שדרשו היוונים, אלא אף קירב אותם. הוא חילק לפרסים משרות בכירות, כמו ניהול של פרובינציות פרסיות, ואף קיבלם כחיילים שווי זכויות לצבאו. כל יחידות הצבא היו פתוחות בפניהם, ורבים מהם השתלבו בחילות המובחרים כמו ההטיירוי. הוא אף תמך בנישואי אציליו עם בנות האצילים המקומיים, וברבות הזמן לקח לעצמו את בתו של דריווש לאישה, שהייתה לאחת מארבע נשותיו.

[עריכה] המשך המסע באסיה

אלכסנדר לא הסתפק בשטחים שכבש, אלא חפץ להגיע לגבולות האויקומנה, "הארץ הנושבת" בפי היוונים. הוא המשיך במסעו מזרחה, לתוככי אסיה. הוא התקדם לאזור חופי הים הכספי וכבש את בקטריה (מזרח איראן ומערב אפגניסטן של היום) ואת סוגדיאנה (כיום באוזבקיסטן). באזורים אלו לא היה שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד ולכן דרש הכיבוש זמן רב יותר.

פני השטח ההרריים ומיקומם של חלק מהערים על ראשי צוקים, הקשו על אלכסנדר. אף על פי כן הוא הצליח להשליט את מרותו על המקומיים, ושלטונו הגיע עד להודו, וגם במקומות שבהם לא הייתה אחיזה פרסית קודמת. כיבושיו של אלכסנדר באזורים אלו ארכו ארבע שנים, עד לשנת 327 לפנה"ס. במהלך הלחימה הוא נישא לרוקסנה, בתו של שליט מקומי בנישואיו היו בעלי אופי פוליטי. מנישואים אלו נולד בנו ויורשו החוקי אלכסנדר הרביעי.

[עריכה] מעשי קשר נגד אלכסנדר

בינתיים החלה להצטבר מרירות באריסטוקרטיה המקדונית שליוותה את אלכסנדר במסעו. האריסטוקרטיה לא ראתה בעין יפה את יחסו המתון של אלכסנדר כלפי הפרסים ובני מיעוטים אחרים, "ברברים", בפי היוונים. בנוסף, המנהגים המזרחיים כלפי השליט, שכללו השתחוות ארצה לפני מוקדון והסגידה לו כאל, גרמו להתמרמרות של המקדונים והיוונים, שהתנהגות זו הייתה זרה להם.

מטענים שליליים אלה הביאו את האצולה המוקדונית לתכנון התנקשות בחיי אלכסנדר, מזימה שתוכננה בשנת 330 לפנה"ס. אציל מוקדוני בשם דימנוס, שהיה אחד מ"רעי המלך", היה היוזם העיקרי של רעיון ההתנקשות. התוכנית התגלתה לאדם בשם קואבלונוס וזה דיווח עליה לפילאוס, בנו של פרמניון, על מנת שיעביר את הידיעה לאלכסנדר, איתו נפגש מדי יום. פילאוס, אם משום שלא יחס חשיבות לידיעה, לפי גרסתו, ואם משום שהיה למעשה מנהיג הקושרים, לפי אלכסנדר, לא העביר את הידיעה הלאה. לא ברור כיצד נודע לאלכסנדר בסופו של דבר על הקשר. ייתכן שקואבלונוס הצליח להעביר לו את הידיעה בדרך אחרת. אלכסנדר העמיד את פילאוס לדין בפני אסיפת המוקדונים באשמה שלא העביר בכוונה תחילה את הידיעה אליו, ולפיכך לקח חלק בקשר. טענותיו של פילאוס לרשלנות ולא לזדון נדחו, ואלכסנדר הוציאו להורג על פי פסק דין האסיפה. לפי החוקים המקדוניים, אבות היו אחראים למעשי בניהם, לכן ציווה אלכסנדר לרצוח את פרמניון, אביו של פילאוס. הסיבה העיקרית לרצח זה הייתה הערכתו של אלכסנדר שפרמניון ידע על המזימה, וחשש מפעולת נקמה שייזום, ולא החוקים העתיקים.

חשיפת הקשר לא שמה קץ לביקורת הנוקבת מצידה של האריסטוקרטיה, והמתיחות בינה לבין אלכסנדר גברה. לכך נוסף מקרה חמור שאירע באחד המשתאות בשנת 328 לפנה"ס. אלכסנדר, שהשתכר במשתה, נגרר לוויכוח עם חברו הטוב, קליטוס השחור. קליטוס היה מפקד האגמה הרכובה של רעי המלך, פלוגת שומרי ראשו של אלכסנדר, והציל את חייו בקרב גרניקוס. אלכסנדר, שדעתו הייתה מעורפלת משכרותו, תפס כידון ובפרץ זעם הטיל אותו לעבר קליטוס הלא חמוש, והרגו. מזועזע מהמעשה הסתגר אלכסנדר באוהלו וסירב לצאת במשך מספר ימים. בסופו של דבר, על מנת לטהר את שמו, החליט להאשים את דיוניסוס, אל היין, שרצה להתנקם בו על הצלחותיו הצבאיות.

הקרע בין המוקדונים והיוונים לבין מלכם, התגבר כאשר דרש אלכסנדר שגם הם ישתחוו אליו בדומה למנהג בעמי המזרח, דרישה שנדחתה בתוקף על ידי ההלנים, התנגדות שבראשה עמד קרוב משפחתו של אריסטו, הפילוסוף קליסנתנס וידידו של אלכסנדר. אלכסנדר אולץ לוותר על דרישתו, אך החל לרחוש איבה לקליסתנס.

כעבור שנה התגלה קשר נוסף של האצולה נגד אלכסנדר, הפעם מצד פרחי קצונה שסופחו למטהו. הקשר נודע בשם "קשר הנערים" בשל גילם הצעיר של הקושרים. הקשר התגלה הודות להלשנה מצידו של אחד הנערים. כל הקושרים הוצאו להורג ויחד איתם הפילוסוף קליסתנס, על אף שלא נטל חלק בקשר.

[עריכה] הודו וחזרה לבבל

ערך מורחב – כיבוש הודו בידי אלכסנדר הגדול

אלכסנדר נכנס להודו ונתקל בה באחד מאמצעי הלחימה החזקים של התקופה, פיל המלחמה. בקרב הידספס ניצח את ראג'ה פורו והתקדם פנימה אל תוך תת-היבשת ההודית. בשלב זה סירבו חייליו להתקדם והוא נאלץ לחזור. אחת הסיבות לסירוב החיילים להמשיך בלחימה, שמרביתם לא היו חיילים שכירים, הוא התעשרותם מביזת השטחים הנרחבים שכבשו. בנוסף, החיילים היו מותשים מהמלחמות והודיעו לאלכסנדר שאינם מסוגלים להמשיך ולהילחם. מול התנגדותם העיקשת ערם אלכסנדר חלק ניכר מאוצרות הביזה של חייליו במצבור ענק והציתו, וכך שכנעם להמשיך במלחמה. היה זה מעשה נועז, שמצביאים אחרים, כמו נפוליאון, כאלפיים שנים אחריו, לא הצליחו לחקותו גם כאשר עמדו מול סכנת כליה.

אלכסנדר כבש מספר ערים והצליח להתקדם לתוך הודו פנימה, אך בנקודה זו כבר היה צבאו נחוש שלא להמשיך ולהתקדם. המלך נאלץ לחזור על עקבותיו מבלי שיגלה את קצה האויקומנה, דבר ששאף לעשות עוד משחר ילדותו. את הצי שבפיקודו של נארכוס, שלח אלכסנדר בדרך הים מהאוקיינוס ההודי למפרץ הפרסי, ואילו הוא עצמו עבר עם עיקר הכוח בדרך היבשתית. ההחלטה הייתה בעוכריו, והובילה את אלכסנדר למדבר גרוסיה. אלכסנדר לא העריך נכונה את שטחו הגדול של המדבר, ובמהלך המסע דרכו מתו חיילים רבים מצבאו מצמא ומתשישות. אבדותיו במדבר היו גדולות יותר מאשר בכל קרבותיו גם יחד.

אלכסנדר לא הגיע ללב תת-היבשת ההודית, וכבש בעיקר את חלקה המערבי (כיום אזור פקיסטן). חלק מהחוקרים משערים שלא נכנס כלל לשטחה של הודו המודרנית, והגיע רק לשטחי הודו שלפני אמצע המאה ה-20, שטחים שכללו גם את פקיסטן. לעומתם, מצביעים חוקרים אחרים על מסורות מקומיות המספרות על הגעתו של אלכסנדר, או חיל חלוץ מצבאו, הן למדינת פנג'אב של היום והן למדינת הימאצ'אל פראדש, שבצפון הודו.

[עריכה] העמקת הסכסוך עם האריסטוקרטיה

בשנת 324 הייתה בעיר אופיס התארגנות נגד אלכסנדר מצד האצולה המקדונית, שלא הסכימה לשינויים שחלו בצבא, כמו הכנסת פרסים לשורות הצבא במעמד שווה ליוונים ולמקדונים, ומינוי פרסים לראשי מחוזות ולתפקידים בכירים בממשל. ההתארגנות החלה כשאלכסנדר ציווה על שחרור ותיקי הצבא לבתיהם. פעולה זו לא התפרשה כנובעת מכוונה טובה, אלא כסימן לכך שאלכסנדר אינו חפץ עוד בשירותם של חייליו שליוו אותו בנאמנות במסעות המלחמה הארוכים. כתוצאה, התחוללה מהומה והאגמה צוותה לתפוס את ראשי מחוללי המהומה. אלכסנדר הציג את עצמו כנעלב מהתמרמרות חייליו ורק לאחר הפצרות רבות נאות "לסלוח" להם.

האצולה לא סגדה למלך ולא העריצה אותו בצורה עיוורת כמו החיילים הפשוטים שבצבאו, אך לא יכלה לצאת כנגד הצבא, שהורכב ברובו מפשוטי העם. היה זה ניסיונה האחרון של האריסטוקרטיה לעמוד בדרכו של אלכסנדר למימוש הרפורמות שלו.

בזמן העדרותו של אלכסנדר התרופפה שליטתו באימפריה, בין היתר בשל שמועות עקשניות, שהתבררו כלא נכונות, על מותו במזרח הרחוק. המושלים ניצלו את העדרותו, מעלו בכספים, הטילו מסים על האוכלוסייה והתנהגו כמושלים שאינם כפופים לשלטון מרכזי. אלכסנדר סירב להשלים עם התנהגות המושלים, ובין 326 ל-324 הוציא להורג יותר משליש מהם.

[עריכה] מותו

בשנת 323, בעודו מתכנן מסע לכיבוש קרתגו וחצי האי ערב, אחזה באלכסנדר מחלה מסתורית שהביאה למותו בארמונו של נבוכדנצר השני, והוא בן 33 בלבד במותו. ישנן תאוריות שונות לגבי סיבת מותו. על פי חלקן, לא מוצקות במיוחד, הורעל אלכסנדר על ידי קסנדרוס, בנו של אנטיפטרוס, מי שרצח את בנו כמה שנים מאוחר יותר. על פי השערות אחרות, מת אלכסנדר ממלריה או מטיפוס הבטן. על פי גרסה אחרת נהרג אלכסנדר במריבת שיכורים.

בזמן מותו היה שטח האימפריה שבה שלט כ-18 מיליון קמ"ר.

בשנת 1998 פורסם מאמר ב-New England Journal of Medicine‏‏^[2] מאת פרופ' דויד אולדך, מומחה לפתולוגיה מאוניבריסטת מרילנד, ואחרים, ביניהם היסטוריונים שחקרו את הסימפטומים הרפואיים כפי שתארו היסטוריונים בני העולם העתיק, אריאנוס, דיאדורוס ופלוטרכוס. אולדך שלל את תאוריית ההרעלה וקבע שאלכסנדר חלה בטיפוס, שאולי נוספו לו סיבוכים כמו פריטוניטיס וסינדרום גויאן-בארה. ייתכן, לפיכך, שאלכסנדר הפך למשותק ואז נרצח בידי מקורביו.

[עריכה] אחרי מותו

ערך מורחב – מלחמות הדיאדוכים

האימפריה העצומה שהותיר אלכסנדר לא החזיקה זמן רב. מיד אחרי מותו החל מאבק על ירושת כסאו בין הקצינים הבכירים בצבא, שכונה מלחמות הדיאדוכים. בסיומו נוצרו מספר ממלכות:

• מצרים התלמיית, בראשותו של תלמי הראשון, קיבלה את הנתח הדרום-מערבי של האימפריה.
• מוקדון קיבלה את החלק הצפון-מערבי של האימפריה.
• הממלכה הסלאוקית (סוריה), בראשותו של סלאוקוס הראשון, קיבלה את החלק המזרחי של האימפריה.
• מספר ממלכות במרכז אסיה.

[עריכה] חייו האישיים

[עריכה] יחסיו עם הוריו

במרבית ימי נעוריו היה אלכסנדר ביחסים מתוחים עם אביו, בעיקר על רקע הסכסוך בין אביו, פיליפוס מלך מוקדון, לבין אמו, אולימפיאס. אך לקראת הגיעו של אלכסנדר לגיל 16 חל שיפור ביחסים ביניהם, ואלכסנדר אף קיבל מידי אביו את חותם המלכות, וניהל מסע המלחמה הראשון שלו נגד שבט תראקי שמרד במוקדון. אחרי הניצחון בקרב כירונאה נפרדו שוב דרכי האב והבן. אלכסנדר שב לאביו רק כעבור שנתיים לקראת תחילת המסע נגד פרס.

לאחר רצח אביו היה אלכסנדר נתון להשפעה חזקה של אמו, והיא אף פעלה לפילוס דרכו לשלטון, ועמדה מאחורי חיסול הטוענים האחרים לכתר.

[עריכה] אופיו ושכרותו

אלכסנדר היה בעל אופי פראי למדי ונטה לשתות לשוכרה. בזמן שכרות התנהג בפראות, ופעם אחת אף שרף ארמון יפהפה של מלכי פרס בפרספוליס. בפעם אחרת רצח בהתקף זעם את חברו קליטוס השחור, מפקד האגמה של ההטיירוי. אין פלא, אפוא, שנפוצה השמועה, כי מותו אירע במהלך מריבת שיכורים.

[עריכה] נישואיו ונטיותיו המיניות

אלכסנדר נשא כמה נסיכות מהשטחים הפרסיים - רוקסנה מסוגדיאנה‏‏^[3], סטאטירה, בתו של דריווש השלישי, ופאיריטיס, בתו של אוקוס, אף שהדעה המקובלת בקרב החוקרים היא שאהבתו האמיתית הייתה נתונה לחברו מימי הילדות, הפסטיון. עם הזמן, קודם פסטיון לדרגה הגבוהה ביותר בצבא אחרי אלכסנדר, מפקד הפרשים (היפרכוס).

קורטיוס טוען שאלכסנדר קיים יחסי מין גם עם באגוס, סריסו של דריווש. יחסו המיוחד של אלכסנדר לבאגוס היה גלוי, והוא אף מינה אותו לשמש גזבר הצי. חיבת אלכסנדר לגברים הייתה ידועה בקרב חייליו. למעשה, שאלת ההומוסקסואליות של אלכסנדר הגדול היא אנכרוניסטית ואיננה רלוונטית, מכיוון שהתרבות היוונית לא שפטה יחסים אינטימיים לפי מינם של בני הזוג וכמו כן יחסים חד מיניים היו מקובלים ביוון העתיקה ולא נחשבו לחריגים.

[עריכה] מורשתו וחלוקת האימפריה

אלכסנדר נחשב לאחד המצביאים הגדולים בכל הזמנים, אף שהאימפריה שכבש התפרקה זמן קצר לאחר מותו.

[עריכה] הפצת התרבות ההלניסטית והיחס לעמים הכבושים

כיבושיו של אלכסנדר וממלכתו, אף שלא האריכו ימים, פתחו את התקופה ההלניסטית בתולדות התרבות המערבית. אלכסנדר הפיץ את התרבות ההלניסטית ברחבי העולם, ובתחומים רבים לא פגה השפעתה של תרבות זו באלף השנה שמכיבושי מוקדון עד התקופה הערבית הקדומה באמצע המאה השביעית לספירה.

אלכסנדר ולוחמיו פעלו באכזריות בזמן מלחמה. ברוב הארצות שאליהם הגיע צבאו של אלכסנדר, הוא ביצע מעשי טבח, הרס וביזה המוניים, למעט ארצות שבהן לא נתקל בהתנגדות כלשהי. אף-על-פי-כן, מרגע שהתבסס שלטונו באזורים שכבש, הניח אלכסנדר לעמים הכבושים לנפשם. הוא כיבד את כל העמים ואת כל התרבויות שכבש, הניח להם לחיות את חייהם ולקיים את מנהגיהם, ואף איפשר להם להצטרף לצבא ולפוליטיקה ואף להתקדם בהם ולזכות בתפקידים בכירים.

כמו אביו, העריץ אלכסנדר את התרבות היוונית ואף ראה את עצמו כיווני, אולם הוא הסתייג מהגישה היוונית האתנוצנטרית. הוא אומנם עודד את נתיניו החדשים לרכוש את השפה היוונית, אך לא הכריחם לשנות את שפתם ואת תרבותם. אדרבה, אלכסנדר נשבה בקסמי המזרח ופעל למען סינתזה תרבותית בין היוונים לבין בני עמים אחרים. אלכסנדר אף פעל לשלב פרסים ובני תרבויות אחרות במערכת השלטונית והצבאית ועודד את אנשיו להתיישב בארצות הכבושות ולהתחתן עם בני המקום.

אידאולוגיית השילוב שאחז בה אלכסנדר גרמה להתמרמרות בקרב אנשיו, ואף היו שני נסיונות כושלים להתנקש בחייו, אך ההתנגדות מעולם לא גלשה לכדי התקוממות מזוינת. אף שהתרבות ההלניסטית המשיכה לדגול ברב-תרבותיות, נכשל ניסיונו של אלכסנדר להשוות בין זכויות עמי האימפריה. בתקופה ההלניסטית נחשבו רק תושבי הפוליס וצאצאי היוונים לבעלי זכויות אזרח, רק במקרים יוצאי דופן זכו אחרים, בעיקר ותיקי צבא ובני משפחותיהם, בזכויות אלו.

[עריכה] תאריו של אלכסנדר

רשימת תאריו של אלכסנדר במשך חייו (כל התאריכים הם מלפני הספירה):

• נסיך הכתר של מוקדון: 356 - 336
• צאצא אכילס: 356 - 323
• עוצר מוקדון: 340 - 336
• מלך מוקדון: 336 - 323
• הגמון הליגה הקורינתית: 336 - 323
• בנו של אמון - זאוס: 333 - 323
• פרעה מצרים: 332 - 323
• מלך אסיה 331 - 323
• המלך הגדול של פרס 331 - 323

[עריכה] אגדת אלכסנדר

אלכסנדר הפך לאגדה עוד בימי חייו. היסטוריון החצר, קליסתנס סיפר שהים נסוג בפניו בקיליקיה. אונסטקיקס, היסטוריון אחר שפעל בתקופה שאחרי מות אלכסנדר, טען שאלכסנדר נפגש עם תאלסטיס, מלכת האמזונות ואף ניהל עימה רומן.

במאות הראשונות אחרי מותו נוצרו באלכסנדריה אגדות נוספות, שהתאגדו לספר הנקרא רומן אלכסנדר. הספר תואר אחר כך בטעות כספרו של קליסתנס ועל כן ידוע כיום כ"פסאודו-קליסתנס". רומן אלכסנדר שוכתב אינספור פעמים והפרטים ההיסטוריים בו אינם מצטיינים במהימנותם. הספר תורגם לשפות רבות, ביניהן עברית.

למרבה הפלא זכה אלכסנדר להיחשב קדוש בכנסייה האורתודוקסית, למרות שלא היה נוצרי.

[עריכה] היחס לאלכסנדר מוקדון ביהדות

ערך מורחב – אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות

רוב המקורות היהודיים מתייחסים בחיוב לאלכסנדר הגדול, על אף שהיה עובד אלילים:

האגדה בתלמוד (יומא סט.) מספרת שהשומרונים הלשינו על היהודים לאלכסנדר מוקדון וקיבלו רשות ממנו להחריב את ירושלים. כדי לבטל את הגזרה, שמעון הצדיק יצא מירושלים לקראת אלכסנדר מוקדון לבוש בבגדי כהונה, כדי לכבדו. במפגש ביניהם באנטיפטרס ירד אלכסנדר ממרכבתו והשתחווה לשמעון הצדיק בהסבירו שדמותו של שמעון הצדיק הולכת לפניו במלחמותיו. על פי הגמרא, לכבוד אירוע זה נקבע יום כה בטבת ליום שמחה (עיין ערך מגילת תענית).

אגדה נוספת בתלמוד (סנהדרין צא.) מספרת על משפטים של עמים שונים (בני אפריקיא, מצרים, בני ישמעאל) עם היהודים בפני אלכסנדר מוקדון, בהם נציגי העמים לא הצליחו לתת תשובה לטענות היהודים. על אף שאלכסנדר מוקדון איננו נוטל חלק פעיל בסיפור, הזכרת אלכסנדר מוקדון כיושב בדין בניצחונות של היהודים מסמלת, מן הסתם, יחס חיובי לאלכסנדר. אלכסנדר מוקדון גם מוזכר במסכת תמיד (לא:-לב.) כמנהל דיונים פילוסופיים עם חכמי הנגב.

יוסף בן מתתיהו מספר (קדמוניות יא, ח, ו) שאלכסנדר מוקדון פטר את היהודים מתשלום מיסים בשנות שמיטה, מכיוון שהם אינם מעבדים את שדותיהם בשנות שמיטה.

היו שייחסו את ציון התאריך בכתבים יהודיים על פי מניין השטרות כהבעת כבוד לאלכסנדר מוקדון, אך קשה להלום את הדברים שכן תחילת מניין השטרות נקבע כ-11 שנים לאחר מותו של אלכסנדר.

במקורות יהודים מסוימים (פירוש הרב סעדיה גאון לספר דניאל, משנה תורה להרמב"ם), על פי כתבי היד התימניים, מכונה אלכסנדר - אלכסנדרוס מקרון, מלשון "קרן" המכה באויבים.

כנגד כל אלה, ישנה אגדה (ברכות נב:) שמספרת כי אלכסנדר החריב את הקהילה היהודית שהייתה במצרים ואת בית הכנסת המפואר ששכן שם.

השם הפרטי אלכסנדר נפוץ גם כיום בין היהודים, ואחת ההשערות היא שהדבר נובע מן היחס החיובי לאלכסנדר מוקדון.

[עריכה] אלכסנדר בתרבות הפופולרית

• בשנת 1956 יצא סרט בכיכובו של ריצ'רד ברטון תחת הכותרת "אלכסנדר הגדול", הופק על ידי MGM.
• אלכסנדר הגדול היה הגיבור של טרילוגיה ספרותית פרי עטה של הסופרת מרי רנו: אש משמיים (1970), הנער הפרסי (1972) ומשחקי קבורה(1981).
• סדרות טלוויזיה רבות על אלכסנדר הגדול הופקו בעשורים האחרונים.
• להקת ההבי מטאל הבריטית איירון מיידן שרה את השיר "Alexandre the Great" באלבומה Somewhere in Time משנת 1986.
• בסוף שנת 2004 יצא לאקרנים הסרט "אלכסנדר" שביים אוליבר סטון, בכיכובם של קולין פארל ואנג'לינה ג'ולי.

[עריכה] הערים שאלכסנדר קרא על שמו

אלכסנדר ייסד כ-70 ערים ברחבי האימפריה שלו וקרא להן על שם עצמו, אלו העיקריות שבהן:

• אלכסנדריה (מצרים)
• אלכסנדריה של אסיה (איראן)
• אלכסנדריה של אריאנה (אפגניסטן)
• אלכסנדריה על הקווקז אפגניסטן . [פעם קראו לקווקז אפגניסטן והיום קוראים לה קווקז]
• אלכסנדריה על האוקוס (אפגניסטן)
• אלכסנדריה של הארכוזים (אפגניסטן)
• אלכסנדריה על האינדוס (פקיסטן)
• קנדהאר היא "אלכסנדרופוליס" (אפגניסטן)

[עריכה] היחס לדמותו של אלכסנדר

אלכסנדר זכור כגיבור אגדי בעולם המערבי, בכל חלקי אירופה ובאסיה המרכזית. באסיה הוא ידוע בשם איסקנדר. מהצד השני, חסידי זרתוסטרה רואים בו משחית התרבות הפרסית הגדולה ושורף פרספוליס. המקורות העתיקים נכתבו בדרך כלל מנקודת מבט פוליטית ואינם נייטרליים. חלקם מפארים את דמותו, אחרים מנסים להציגה באור שלילי. כתוצאה מכך קשה לגבש עליה הערכה מוסכמת.

דמותו של אלכסנדר מהווה מקור חיכוך בין המדינות המודרניות של יוון, מקדוניה, ואלבניה. כל מדינה, מסיבות פוליטיות ולאומיות, מנסה לנכס לעצמה את אלכסנדר כגיבור לאומי. החיכוך בין יוון ומקדוניה בנוגע לאלכסנדר מקביל לחיכוך שקיים בין שתי המדינות בקשר לשם "מקדוניה" עצמו, שם בעל חשיבות היסטורית לשתי המדינות - גם אלבניה טוענת לבעלות על מוקדון, כממשיכתה של ממלכת אפירוס הקדומה.

מקורות רבים מוצאים באלכסנדר מגלומניה וחוסר יציבות בשנים שאחרי קרב גאוגמלה, אך ייתכן שאלו רק תוויות שהדביקו היוונים למלך שאימץ לעצמו מנהגים פרסיים.

[עריכה] מקורות עתיקים

עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס ואונסיקריטוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימנו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.

חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קורטיוס, פלוטרכוס, דיאודורוס, יוסטינוס:

• אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית), שנכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, נכתב במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.

• היסטוריה של אלכסנדר הגדול היא ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה אחרונים. פרי עטו של ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קורטיוס רופוס. החיבור נכתב במאה הראשונה לספירה. קורטיוס מתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימגנס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי.

• חיי אלכסנדר נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.

• חיבורו של ההיסטוריון דיאודורס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימגנס. כמו כן מספר דיאודורס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.

• יוסטינוס כתב חיבור מרושל וקצר. יש בו טעויות עובדתיות אחדות וקשה להבנה.

לצד המקורות האלה יש עוד כמה מקורות עתיקים בעלי חשיבות פחותה יותר.

בעיית המקורות היא דאגתם העיקרית של ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו. למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם.

[עריכה] ראו גם

• צבאו של אלכסנדר הגדול
• אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אלכסנדר הגדול
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלכסנדר הגדול

• אלי אשד, אלכסנדר הגדול מכולם
• אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול (אנגלית)
• עוד אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול (אנגלית)

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ‏לשם השוואה, המצור שהטיל נבוכדנצר השני, מלך בבל המפורסם, ארך 13 שנה‏
2. ^ ‏כרך 38, עמודים 1769-1764‏
3. ^ ‏חלק מהחוקרים קובעים את מקום הולדתה בבקטריה‏

מסעותיו של אלכסנדר הגדול
השתלטות על יוון • המצור על תבאי • אסיה הקטנה, פניקיה ומצרים העתיקה קרב גרניקוס • מצור הליקרנסוס • קרב איסוס • המצור על צור כיבוש לב האימפריה הפרסית • קרב גאוגמלה המסע בהודו • קרב הידספס

תשעת המכובדים באמנות ימי הביניים
הקטור • אלכסנדר הגדול • יוליוס קיסר • יהושע בן נון • דוד • יהודה המכבי • המלך ארתור • קרל הגדול • גוטפריד מבויון