ארמית חדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ארמית חדשה הוא כינוי כולל לניבים שונים של ארמית המדוברים בימינו אנו, בעיקר באזור הסהר הפורה, אך גם בקהילות שונות במדינות מערביות, בעיקר באירופה ובארצות הברית, וגם בישראל.

נהוג לחלק את ניבי הארמית החדשה לארבע קבוצות עיקריות[1]:

  • ארמית חדשה מערבית - ניב זה, השריד היחיד של הארמית המערבית, מדובר בשלושה כפרים בסוריה, אשר הידוע ביניהם הוא מעלולה. לניב כמה אלפי דוברים, נוצרים ומוסלמים (זהו הניב הארמי היחיד שדוברים בו מוסלמים).
  • ארמית חדשה מרכזית (או ארמית חדשה צפון-מערבית) - קבוצת ניבים זו, אשר העיקרי בה הוא ניב טורויו, מדוברת על ידי נוצרים המשתייכים לכנסייה הסורית היעקבית באזור טור עבדין בדרום-מזרח טורקיה. מספר הדוברים מוערך בכ-50000.
  • ארמית חדשה צפון-מזרחית - זוהי קבוצת ניבים המדוברת בעיקר בצפון עיראק, באזרבייג'ן האיראנית ומידה מועטה יותר בדרום מזרח טורקיה. רוב הדוברים הינם נוצרים אשורים המכנים את שפתם סורויו, אך ישנם גם יהודים (יהודי כורדיסטן, כיום מרביתם בישראל) שדוברים ניב מקבוצה זו, כדוגמת קבוצת נאש דידן. מספר הדוברים מוערך בכחצי מיליון. דוברים רבים עזבו את ארצותיהם המקוריות וחיים כיום במדינות המערב. דוברי השפה בישראל מכנים אותה לרוב "כורדית" או "כורדית יהודית", אך אין לבלבל בינה לבין השפה הכורדית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים.
  • מנדעית חדשה - ניב זה, הרובד המודרני של הלשון המנדעית מדובר על ידי המנדעים, אשר חיים באופן מסורתי בדרום עיראק ומחוז ח'וזיסטאן באיראן. רבים מהם עזבו את ארצות מוצאם וחיים כיום בארצות הברית. אי לכך, מרבית המנדעים אינם דוברים את שפתם ומספר דוברי המנדעית החדשה מוערך בכמה מאות לכל היותר.

על אף שהארמית היא שפה בעלת עומק היסטורי נרחב, התיעוד הכתוב של הארמית החדשה אינו רב, כיוון שניבים אלו נתפסו על פי רוב כניבים מדוברים ללא יוקרה של שפה כתובה (בדומה לניבי הערבית המדוברת). רק בעת החדשה החל תיעוד בלשני של ניבים אלו ונאספו סיפורים מפי דוברים. עם זאת, קיימים כמה כתבי יד של טקסטים דתיים בניבים אלו, כדוגמת מדרשים יהודים בני המאה ה-17 מן העיר נרווה בעיראק[2].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bruno Poizat, Manuel De Soureth: Initiation À L'araméen D'aujourd'hui Parlé et Écrit, Paris: Geuthner (2008)‎
  2. ^ יונה צבר, מדרשים בארמית יהודי כורדיסטן, הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ"ה