יהדות כורדיסטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונות של יוצאי כורדיסטן מפורסמים

יהדות כורדיסטן הינה קהילה יהודית עתיקה אשר התקיימה בעבר באזור ארם נהריים, בין שלוחות הפרת והחידקל עד ימת אורמיה. האזור הגאוגרפי של כורדיסטן כולל את צפון-מערב איראן, צפון עיראק, צפון-מזרח סוריה, דרום-מזרח טורקיה, דרום ארמניה וקצה גבול אזרבייג'ן. תחום זה השתייך בעבר לממלכות הקדומות: מדי, פרס, אשור ובבל.

משערים כי גל הגולים הראשון שהגיע לכורדיסטן היה בימי בית ראשון, ואחריו הגיעו גלים נוספים ככול הנראה עד ימי בית שני. קהילה יהודית של ממש נוצרה ככול הנראה בימי גלות בבל ובימי עזרא. רוב הקהילות היהודיות ישבו באזור עיראק ואיראן של היום ופחות באזור טורקיה וארמניה.

המשותף לכלל יוצאי כורדיסטן, שמבדיל אותם מאחיהם בשאר הקהילות מרחבי המדינות השוכנות באזור, הוא ניב משותף של השפה הארמית (כיום ארמית חדשה צפון-מזרחית), השונה מעט מאזור לאזור אך בעל תווים דומים. על אף הדמיון הרב, הקהילות היהודיות השונות בכורדיסטן אינן זהות וכול אזור מתאפיין בניב שונה מעט, במנהגים ייחודיים, ובאורח חיים ומנטליות נפרדים. הבדלים אלו נובעים מהמרחק והניתוק הפיזי של כל קהילה משכנתה, אך ייתכן כי הדבר נעוץ גם בגלי גולים נפרדים שהגיעו בתקופות שונות לאזור.

בנוסף לכך הם דיברו את השפה הכורדית, שהיא שפה איראנית-מערבית. יוצאי כורדיסטן העיראקית, למשל, דיברו בנוסף לארמית גם את הניב הקורמנג'י. בני הדור השני שימרו ברובם את הארמית, אך בדרך כלל לא את הניב הקורמנג'י.

עוד לפני הקמת המדינה עלו יהודים רבים מכורדיסטן לארץ ישראל. עם הקמת המדינה עלתה כמעט כל הקהילה היהודית שהייתה בכורדיסטן, למעט מספר מועט של יהודים שנשארו באזור. בזמן מלחמת עיראק עלו יהודים נוספים מכורדיסטן לישראל כתוצאה מהעברת השליטה בחלק העיראקי לידי צבאות בריטניה וארצות הברית.

יהודי כורדיסטן מונים כיום כ-130 אלף נפש הפזורים בכל רחבי הארץ ובעיקר בעיר ירושלים.

תולדות היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה בני משפחה יהודית מהעיירה הקטנה ראונדיז שבהרים הכורדים בצפון עיראק. צולם על ידי נוסע מיסיונרי בשנת 1905.

על פי מסורות המצויות בידי יהודי כורדיסטן, היהודים הראשונים הגיעו לכורדיסטן עוד בימי בית ראשון והיו מצאצאי עשרת השבטים. וכך כתוב בספר מלכים ב': "בשנה התשיעית להושע (מלך ישראל) לכד מלך אשור את שמרון ויגל את ישראל אשורה וישב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי". בין האזורים האלה נימנת גם כורדיסטן (אחד האזורים הוודאיים שזוהו הוא "חבור", שם שהשתמר עד ימינו כאחד מיובלי החידקל הנמצאים בקרבת העיר זאכו). אליהם הצטרפו אחר כך יהודים מגולי ירושלים שמממלכת יהודה אשר הובלו לבבל על ידי נבוכדנאצר, מלך בבל, וכך הוקמו באזור היישובים הראשונים של יהודים.

ליד האזור בו התיישבו היהודים, שכנה ממלכת חדייב אשר מלך בה מונבז השני יחד עם אימו הלני המלכה. בימי בית שני אחדים ממשפחת המלוכה קבלו עליהם את דת ישראל. המלכים קיימו קשר הדוק עם ירושלים וכמה מבני משפחתם עלו לחיות בה. קיימת מסורת יהודית המייחסת את הלני המלכה וצאצאיה לנצר של שושלת בית חשמונאי שאבד ושב למקורתיו.‏[1] מעריכים כי קברי המלכים שהתגלו בסוף המאה ה-19 באזור ירושלים המזרחית הם קברי הלני המלכה ובני משפחתה. אם ממלכת חדייב אכן שכנה באזור ההררי של כורדיסטן, מתחזקת ההנחה שלא גל אחד יסד את הקהילות באזור זה אלה מספר גלים.

היישוב היהודי לא פסק בכורדיסטן, אך היה מנותק ממרכזי היהדות, אפילו מאלה הקרובים אליו בבבל (היום עיראק). התנאים הטופוגרפיים ההרריים הקשו על מעבר נוח באזורים אלו וכן גם תנאי מזג האוויר. בנוסף לכך, הימצאותם של שודדי דרכים בגאיות ובמעברי ההרים היה שכיח, והיוו סיכון חמור שלא איפשר תנועה חופשית באזור.

היהודים דברו בשפת ה"ארמית", הדומה ללשון התלמוד הבבלי. גם שכניהם הנוצרים האשורים מדברים בשפה זו. הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה, אשר ביקר באזור בשנת 1170 כותב: "הם מן הגלות הראשון שהגלה שלמנאסר המלך והם מדברים בלשון התרגום". סמוך לביקור זה, התחוללה בכורדיסטן תנועה משיחית שהשאירה רושם רב על היהודים. מחוללה היה דוד אלרואי שנשא עמו חזון משיחי ולאומי.

לפי ספרם של רזיאל ממט ואבי בלייר, היו חיי היהודים בכורדיסטן הפקר. שוד, רצח ואונס היה מעשה שכיח. ניתוקם מהעולם החופשי והנאור ומשאר קהילות ישראל גרם לכך שלא היה מי שיושיע להם. בשנת 1848 ביקר שם הנוסע היהודי ישראל יוסף בנימין. הוא מספר על מקרים רבים של פגיעה של הכורדים היהודים. הם מתאר כי: "את לחמם יאכלו בזיעת אפם, ולפעמים טבולים בדמי לבבם". הוא מוסיף כי התנכלות מיוחדת הייתה לנשים יהודיות אשר הלכו לטבול במקווה. אלו עונו ולעתים אף נרצחו.

אישיות מפורסמת של יהדות כורדיסטן הייתה אסנת ברזאני שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטן במאה ה-17. אסנת הייתה בתו של הרב שמואל ברזני ולימדה בישיבה שהקים. היא נישאה ליעקב מזרחי, בכיר תלמידיו של אביה, אשר ירש את מקומו של האב כראש הישיבה. לאחר מות בעלה, אסנת עמדה בראש הישיבה עד פטירתה בשנת 1670 לערך. היא כתבה פירוש לספר משלי, אשר אבד. על הכבוד הרב שרחשו לה בני דורה ניתן ללמוד, למשל, מאיגרת ששלח לה הרב פנחס חרירי, ובה הוא פונה אליה בתארים "כמוהר"ר" (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) ו"אמי רבנתי".

הקשר לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1616 הופיעו באזור שליחים מיהודי ירושלים ובשנת 1669 הגיעו שליחים במטרה להפיץ את תורתו של שבתי צבי. החל משנת 1760 הגיעו שליחים גם מצפת, מטבריה ואפילו מקהילות באירופה. במאה ה-19 גברה תנועת השליחים מארץ ישראל אבל, בניגוד לעבר, לא היה זה רק למטרת איסוף תרומות אלא גם לחקר הקהילות היהודיות ומוצאן. ביקורים אלה עודדו את בני המקום שחשו כי הבידוד בו שהו נפרץ.

בספרות היהודית, נזכרים יהודים שעלו מכורדיסטן לארץ ישראל כבר במאה ה-18 והתיישבו בעיר צפת. יהודי כורדיסטן היו מבין ראשוני יהדות המזרח שהתיישבו בירושלים. תחילה באו טיפין טיפין אך עד מהרה גבר זרם העולים, והרדיפות המתמידות שאפיינו במיוחד את סוף המאה ה-19 אף הגבירו את קצב עלייתם.

קהילות יהודיות בכורדיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קניון בצפון מזרח כורדיסטן
בארביל, קהילה יהודית חשובה
אורמיה-ריזאיה
עיר באזרבייג'ן האיראנית. במלחמת העולם הראשונה העיר נפלה לידי הרוסים ונערכו פרעות ביהודים ורבים נרצחו באכזריות. יהודים רבים נמלטו לבגדד. על פי הערכות ב-1948 חיו באורמיה-ריזאיה כ-2,000 יהודים שרובם עלו לארץ ישראל ומעטים היגרו לאיראן.
אורפה
עיר בכורדיסטן (ארמניה) הטורקית. רוב יהודי אורפה - האורפלים עלו לארץ ישראל ב-1896. יהודי אורפה לא דברו כורדית וארמית אלא ערבית וטורקית, ונבדלו משאר הקהילות בכורדיסטן האיראנית או העיראקית. בהגיעם לירושלים הקימו בתי כנסת נפרדים והמשיכו לבדל עצמם מן הקהילה הכורדית בירושלים.
ארביל
עיר בכורדיסטן העיראקית. בשנת 1947 היו בארביל 5,500 יהודים, שדברו בעיקר ערבית. כולם עלו לארץ ישראל בשנים 1950-1951.
ביתנורי
עיר בכורדיסטן העיראקית. בשנת 1937 נמצאו בביתנורי 20 משפחות יהודיות שעברו לדוהוכ ובשנת 1951 עלו לארץ ישראל.
בראשי
כפר ליד דוהוכ. במהלך מלחמת העולם הראשונה הטורקים רוקנו את מחסני המזון של העיר לטובת הצבא הטורקי וגרמו לרעב כבד, בעקבות כך רבים מצאו את מותם. בסיום המלחמה נמצאו בבראשי 50 משפחות ובשנת 1929 רוב יהודי בראשי עלו לארץ ישראל והשאר עברו לערים סמוכות.
ברזאן/ברזני
עיר בכורדיסטן העיראקית. הייתה שגורה בפי היהודים האימרה: "כי מסינדור תצא תורה ודבר השם מברזני". תושבת המקום, אסנת ברזני, היא אחת מהאישויות המפורסמות ביותר בקהילה הכורדית היהודית. עד סוף מלחמת העולם הראשונה חיו בברזאן כ-400 יהודים. בשנים 1919-1922 היו מרידות נגד הבריטים והיהודים ברחו לעקרא ולכפרים סמוכים. בשנת 1947 חיו בברזאן כ-20 יהודים שעלו לארץ ישראל בשנים 1950-1951.
דהוכ
עיר במחוז באותו שם בכורדיסטן העיראקית. היחסים בין היהודים לבין התושבים המקומיים היו בדרך כלל טובים, אולם לאחר הקמת המדינה יחס הכורדים אל היהודים הורע, משום שנתפשו כציונים והיהודים החלו למכור את נכסיהם. בשנת 1947 חיו כ-170 משפחות יהודיות ועלו לארץ ישראל בין השנים 1950-1951.
זאכו
(זאח'ו) עיר במחוז דהוכ שבכורדיסטן העיראקית, על גבול טורקיה. ב-1951 עלו יהודי העיר (שמספרם נאמד בין 1,000 ל-2,000 נפש) לישראל.

הידיעות הראשונות על קיומה של קהילה יהודית בזאכו הגיעו לאחר ביקורו של רבי דוד דבית הלל שביקר בזאכו בשנת 1827 וכתב שמצא בעיר קהילה יהודית בת שש מאות משפחות חלקם עשירים גדולים בגלל מקניהם הרב וחלקם הגדול עסק במלאכות ואומניות כגון: אורגים וצורפים וסוחרים. יש להם בית כנסת אחד עתיק וגדול השוכן ליד נהר חבור ומנהגים וטקסי חתונותיהם דומים לאלו המוזכרים בספרי ההיסטוריה ולכן הוא מסיק שהם ללא ספק צאצאים של עשרת השבטים. מאמצע המאה התשע עשרה החלו יהודי זאכו לעלות לירושלים כבודדים, העלייה בתקופה זו הייתה דרך טורקיה, סוריה ולבנון, עליה זו היוותה גרעין חשוב בגיבוש וקליטת יהודי זאכו האחרים שעלו לאחר מלחמת העולם הראשונה בקבוצות, לאחר הקמת המדינה עלתה כול יהדות זאכו במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היו על פי דוח של חברת כי"ח כ 2400 יהודים בזאכו. בשנת 1941 התאגד בירושלים ארגון יעז"ק ראשי תיבות של "יהודים עולי זאכו כורדיסטן", מטרתם הייתה להקים יישוב בא"י. לאחר מלחמת השחרור וסיום המצור על ירושלים ייסדו את מושב עזריה ראשי תיבות של השם "עלוי זאכו ראו ישועת השם".


כירכוכ
עיר בכורדיסטן העיראקית. בשנת 1947 חיו בכירכוכ כ-300 משפחות יהודיות וכולם עלו לארץ ישראל בשנת 1951.
נירווא
עיר בכורדיסטן העיראקית.
סאלמאס
עיר בצפון כורדיסטן האיראנית.
סאבלאר (sablaɣ)
עיר בכורדיסטן האיראנית.
סאכיז
עיר בכורדיסטן האירנית, רוב היהודים שחיו בה עלו לארץ בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, תחת הנהגתו של המנהיג הרוחני של יהודי כרודיסטאן האיראנית החכם שמואל ברוכים. חברי הקהילה התיישבו בירושלים, מושב נס הרים, ובפטיש שבדרום הארץ. שפתם של יהודי הקהילה היא ארמית.
מיאנדוב
עיר בכורסידטאן האירנית, גם קהילה זאת עלתה במסגרת גל העלייה של החכם שמואל ברוכים, שפתם של קהילה זו היא טורקית אזרית בשונה משאר קהילות יהודי כורדיסטן הדוברים ניבים שונים של ארמית.
באנה, סרדשת
יישובים כפריים בכורדיסטן, בגבולה המזרחי.
בוכאן, סקיז
יישובים עירוניים על גבול איראן.
סונדור
כפר חקלאי. בשנת 1951 חיו בסונדור כ-100 משפחות וכולם עלו לארץ ישראל.
סולימאניה
עיר בכורדיסטן העיראקית. יהודי סולימאניה מנו 300 משפחות, רוב רובם עלו לארץ ישראל בשנת 1951 למעט נשים בודדות שנישאו למשפחות מוסלמיות.
עמדיה
עיר בכורדיסטן העיראקית. בעמדיה חיו כ-400 יהודים ובשנים 1950-1951 עלו לארץ ישראל.
עקרא
צ'לא
הייתה חלק מכורדיסטן העיראקית עד שסופחה לטורקיה בשנת 1925, ומאז שייכת לכורדיסטן הטורקית.‏[2] בשנת 1933 ישבו בצ'לא כ-30 יהודים, שעסקו באריגה, במסחר ובחקלאות. בשנת 1951 עלו כולם לארץ ישראל.
קמישלי
עיר בכורדיסטן הסורית. היהודים ייצרו לעצמם דפוסי-חיים נבדלים משאר התושבים, שמרו על מסגרת חיים יהודיים מסורתיים ובנו לעצמם בתים שחוברו אחד אל השני ויצרו גטו יהודי מיוחד. אחרי שנות ה-30 העסקים שגשגו, היהודים זכו ליחס טוב, ומספרם הגיע ל-3,000 נפשות.
במהלך מלחמת העולם השנייה נוצר קשר בין חיילי הבריגדות ובין יהודי קמישלי ובהשפעתם צעירים רבים עלו לארץ ישראל. מיום הכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ב-29 בנובמבר, מצבה של הקהילה היהודית הורע. היהודים נרדפו ונשדדו בעידוד השלטונות, פוטרו ממשרות ממשלתיות ונושלו ממקור פרנסתם. היהודים נתפשו בידי המקומיים כבוגדים ונאסר עליהם לבקר בגנים ציבוריים ובבתי קולנוע או לדבר אחד עם השני ברחוב. נשים יהודיות היו מושלכות לבתי כלא ואחרי כן מובאות לבתי כנסת, שם הכו בהן לעיני הקהל.
בשנת 1963 מספר היהודים ירד עד ל-800 נפשות. בפרוץ מלחמת ששת הימים גברו הרדיפות ומספרם ירד ל-150 נפשות. על היהודים הוטלו מגבלות ואיסורים והם סבלו מרעב וממחלות. אחרי פניות רבות הגיעה אליהם עזרה כספית מהנדבן יצחק שלום. רבים עזבו את קמישלי ועלו לארץ ישראל.

הארגון הארצי של יהודי כורדיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1971 התכנסו כ-350 נציגי העדה הכורדית מכל רחבי הארץ בכנס יסוד במעוז ציון, בהשתתפות ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת ואישי ציבור. בכנס זה הוחלט על הקמתו של "הארגון הארצי של יהודי כורדיסטן". בכנס זה נקבעו גם מטרות הארגון:

  • עידוד בני העדה ואחרים לחקר, לטיפוח ולשימור מנהגים, ערכים, מסורת ומורשת.
  • הקמת בית-העדה, שיהיה מרכז לתרבות ואומנות מורשת בני העדה.
  • הוצאת כתבי עת שיכלול מפרי עטם של בני העדה, סטודנטים וחוקרים.
  • מתן שירותים קהילתיים לבני העדה ותמיכה חומרית וכספית לבני העדה הנזקקים.
  • הקמת קרן מלגות לעזור לבני העדה בלימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה ולקדם את מחקריהם.
  • חידוש חגיגות הסהרנה וקיומן מדי שנה, כפי שהיה נהוג בכורדיסטן.

בראש הארגון עמד מהיווסדו חביב שמעוני ומאז פטירתו בשנת 1994, עומד בראש הארגון סימן-טוב אברהם.

ראש הארגון הנוכחי של הארגון הארצי של יהודי כורדיסטן יהודה בין יוסף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי יונה, אנציקלופדיה של יהודי כורדיסתאן, ירושלים: מוסד ביאליק, 2 כרכים, 2003.
  • אריאל צבר, גן העדן של אבי, הוצאת שוקן 2009
  • יהושע זמיר, אני כורדי - אלבום, ספרית פועלים, 1975
  • רזיאל ממט ואבי בלייר, מנקרות צורים - סיפורו של יעקב ברזני, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1979
  • אריך בראור, יהודי כורדיסתאן: מחקר אתנוגרפי, בעריכת רפאל פטאי, ירושלים, 1943 (הגרסה האנגלית יצאה אף היא בעריכת רפאל פטאי כעבור 50 שנה, ראו להלן)
  • "האובדים מארץ אשור" - העליות מכורדיסתאן וההתיישבות בארץ ישראל / מוטי זקן, בתוך עדות-עדות לישראל: גלות, עליות, קליטה, תרומה ומיזוג, עורכים פרופ' אבשלום מזרחי והרב אהרון בן-דוד, הוצאת האגודה לטיפוח חברה ותרבות, תיעוד ומחקר, נתניה, עמ' 340-373.
  • Ora Shwartz-Be’eri, The Jews of Kurdistan: Daily Life, Customs, Arts and Crafts, UPNE, 2000.
  • Erich Brauer, The Jews of Kurdistan, Raphael Patai (ed.), Wayne State University Press, 1993.
  • Mordechai Zaken, Jewish Subjects and their Tribal Chieftains in Kurdistan A Study in Survival,Brill, Leiden and Bosto, 2007.‏[3]
  • Ariel Sabar, My Father's Paradise, A Son's Search for His Jewish Past in Kurdish Iraq, Algonquin Books of Chapel Hill, 2008
  • Yona Sabar (Trans.), The Folk Literature of the Kurdistani Jews: an Anthology, New Haven and London: Yale University Press, 1982.‏[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך מביא רש"י על הבבלי בעניין הלני, מסכת בבא בתרא דף י"א עמוד א'; ובתוספות על בבלי כתובות דף ז', עמוד ב'.
  2. ^ צ'לא באתר ארגון יוצאי כורדיסטן בישראל.
  3. ^ פרטים והערכה של הספר ראה באתר הבא: [1].
  4. ^ להערכה של הספר ראו: 2


יהדות אסיה
אוזבקיסטןאזרבייג'ןאינדונזיהאיראןאפגניסטןארמניהבוכרהגאורגיהיהודי ההריםהודוהונג קונגטג'יקיסטןטורקיהיפןכורדיסטןלבנוןמיאנמרסוריהסיןסינגפורעיראקחצי האי ערבפקיסטןקוצ'יןקזחסטןקירגיזסטןקפריסיןרוסיהתימןצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד