בוגנדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיקומה של בוגנדה (בירוק כהה) בתוך אוגנדה (בצהוב)

בּוגַנדַה (Buganda) היא הגדולה מבין הממלכות המסורתיות באוגנדה. הממלכה מאחדת 52 שבטים של בני בַּגנדה, קבוצה אתנית המונה כ-3 מיליון נפש. בגנדה היא הגדולה שבין הקבוצות האתניות הרבות במדינה, אף שהיא רחוקה מלהיות רוב ומהווה רק 17 אחוזים מאוכלוסיית המדינה. השם אוגנדה היה שמה של הממלכה בפי חלק מדוברי סוואהילית, והוא השם שאומץ על ידי הבריטים לפרוטקטורט שהקימו ב-1894, שמרכזו היה בבוגנדה.

בוגנדה נמצאת בחלק המרכזי של דרום אוגנדה, וגובלת באגם ויקטוריה בדרום, בנילוס הלבן במזרח ובאגם קיוגה בצפון. בירת אוגנדה והעיר הגדולה בה, קַמפַּאלַה, שוכנת בבוגנדה.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני הבגנדה, תושבי בוגנדה, דוברים בשפת לוגנדה, שפת בנטו, שעוד 100,000 אוגנדים מקבוצות אתניות אחרות דוברים בה כשפה שנייה. כ-85 אחוזים מן התושבים הם נוצרים, הנחלקים שווה בשווה בין קתולים ופרוטסטנטים, ו-15 אחוזים הם מוסלמים.[1] דתם המסורתית של הבגנדה כללה אמונה באלים רבים ובכוחות על-טבעיים, בפרט כוחותיהם של האבות הקדומים ושל מכשפים. הנצרות חדרה לבוגנדה במאה ה-19, אך התושבים משלבים עד היום חלק מאמונותיהם ומנהגיהם הדתיים העתיקים לצד הנצרות והאסלאם, וכוח המשיכה של המסורות העתיקות אף עלה בדור האחרון [2].

כלכלת בוגנדה מתבססת באופן מסורתי על חקלאות, ובפרט בננות. בניגוד לרוב האזור, גידול בקר אינו מרכיב חשוב בכלכלה. הכפרים ממוקמים לרוב במורד גבעות, כשראשי הגבעות והמישורים מנוצלים לחקלאות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמים בוגנדים בסירה, איור של הנרי מורטון סטנלי מ-1875

בראשיתה הייתה בוגנדה מדינת חסות של ממלכת בוּניוֹ‏רוֹ‏ שמרכזה שכן צפונית-מערבית לה. במאות ה-18 וה-19 עלתה לגדולה, ונעשתה לכוח הדומיננטי באזור. הממלכה לא נכבשה מעולם על ידי כוח קולוניאלי; תחת זאת, חתם המלך (שתארו בבוגנדה הוא קַבּקַה) מ'ואנגה על הסכם עם בריטניה, שהפך את בוגנדה לשטח חסות בריטי, והבריטים סייעו לקידום שאיפות ההתפשטות של בוגנדה. לאורך קיומו של הפרוטקטורט הבריטי באוגנדה שימשו בני בגנדה גובי מסים ברחבי הפרוטקטורט, וערי בוגנדה נעשו מרכזי סחר בעלי חשיבות אזורית. עם קבלת העצמאות ב-1962 הייתה איפה בוגנדה האזור המתקדם ביותר במדינה מבחינת רמת החיים וההשכלה.

לקראת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של אוגנדה

בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה התפרקה האימפריה הבריטית ממושבותיה, בתהליך של דה-קולוניזציה, אשר לא פסח גם על אוגנדה. הקמתן של מפלגות ברמה הלאומית בשנות החמישים עוררה התנגדות מצד המלכים וראשי השבטים בממלכות הישנות, אשר חששו מאובדן כוחם לטובת ישות לאומית כלל-אוגנדית. עוד סיבה להתנגדות סיפקה הכוונה הבריטית להקים במזרח אפריקה פדרציה, שתכלול את אוגנדה, קניה וטנגנייקה. אוגנדים רבים חששו שפדרציה כזו תישלט למעשה על ידי המתיישבים הלבנים בקניה. הקבקה אדוארד מוטֶסָה השני, הידוע גם כקבקה פרדי, שיצא נגד התוכנית ותבע לנתק את בוגנדה מיתר הפרוטקטורט של אוגנדה, נשלח על ידי המושל לגלות בלונדון ב-1953. המהלך עורר זעם בקרב הבגנדה, ורק חיזק את רגשותיהם הבדלניים והאנטי-קולוניאלים. תחת לחצם הוחזר הקבקה לארצו ולתפקידו כעבור שנתיים, ולא זו בלבד אלא שמעמדו התחזק מאד. ניתנה בידיו לראשונה הסמכות להדיח את ראשי השבטים, והתגבשה סביבו קבוצה בשם "ידידי המלך" שפעלה נמרצות למען המונרכיה.

ברחבי אוגנדה עוררה עליית כוחו הפוליטי של המלך חששות, וקבוצות אתניות ופוליטיות יריבות התגבשו סביב מטרה משותפת: לסכל את האפשרות שהבגנדה ישלטו בהם. עסקן פוליטי בשם מילטון אובוטה השכיל לגבש קואליציה שנקראה UPC וכללה את כל המפלגות המשמעותיות במדינה, פרט למפלגה אחת, ה-DP, שמעוזה היה האוכלוסייה הקתולית. הבריטים, שלא הצליחו לגבש הסכם שישביע הן את רצונם של האוגנדים במדינה אחת מאוחדת והן את רצונם של הבגנדה בשמירת מעמדה של הממלכה, הכריזו על בחירות אזוריות לאסיפה לאומית ושלטון עצמי, כצעד מכין לקראת עצמאות. "ידידי המלך" ותומכיהם החרימו את הבחירות, אך הקתולים בבוגנדה הצביעו בכל זאת, וכך קיבלה ה-DP כמעט את כל המושבים בבוגנדה, וזכתה לרוב באסיפה הלאומית על אף שמספר הקולות שקיבלה היה קטן יותר משל ה-UPC. מצב זה עורר שיתוף פעולה בין תומכי המלך, שהתנגדו לעצם קיומו של ממשל מרכזי, ובין מתנגדיו מן ה-UPC, שרצו למנוע מן ה-DP לתפוס עמדות בשלטון לקראת העצמאות. הושגה הסכמה על מעמד פדרלי מיוחד שיינתן לבוגנדה באוגנדה, ואף הוסכם שהקבקה עצמו יכהן כראש המדינה באוגנדה, בתפקיד סמלי מעיקרו אך בעל משמעות עבור הבגנדה. שיתוף הפעולה גרר את תבוסתם הבלתי נמנעת של ה-DP בבחירות האחרונות לפני העצמאות באפריל 1962. עם קבלת העצמאות באוקטובר היה אובוטה לראש ממשלתה הראשון של אוגנדה העצמאית, והקבקה אדוארד מוטסה לראש המדינה.

לאחר העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת מעמדן של ממלכות אוגנדה, ובמיוחד של בוגנדה כגדולה, המגובשת והחשובה שבהן, המשיכה לטלטל את אוגנדה גם לאחר העצמאות. המתח בין אובוטה למוטסה החריף, ואובוטה החל לנקוט בצעדי דיכוי חריפים בבוגנדה. ב-24 במאי 1966 הותקף ארמונו של הקבקה על ידי כוחות צבא אוגנדה בפיקוד אידי אמין. מוטסה נמלט מן הארמון ומן המדינה ללונדון, שם מת בנסיבות לא ברורות כעבור שלוש שנים. ב-1967 קבע אובוטה חוקה חדשה, שבה הפכה המדינה לרפובליקה וכל הממלכות בטלו. עלייתו לשלטון של אידי אמין בהפיכה בשנת 1972 לא שינתה מצב זה, וגם לא חזרתו של אובוטה בשנות השמונים. ב-1986 השתלטה על אוגנדה חזית ההתנגדות הלאומית, ה-NRM, בהנהגת יוורי מוסווני. עמדת ה-NRM בשאלת קיום המלוכה הייתה מעורבת - מחד התנהלה עיקר מלחמת הגרילה של החזית כנגד שלטון אובוטה משטח בוגונדה, ורבים מפעיליה היו בגנדה. מאידך, כבעבר, קיומה של ממלכה אזורית אתנית התנגש עם השאיפה לאוגנדה מאוחדת, ועורר התנגדות ברחבי אוגנדה. באמצע אוגוסט 1986 התיר מוסבני לבנו של מוטסה, המלך המיועד רונלד מוּאֶנדָה מוּטֶבִּי, לשוב לאוגנדה, וב-1993 הוחלט להחזירו לכס המלוכה.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1993 מהווה בוגנדה ממלכה חוקתית. הקבקה (המלך) הנוכחי הוא רונלד מוּאֶנדָה מוּטֶבִּי השני (Ronald Muwenda Mutebi II), שנחשב למלך ה-36 על-פי ההיסטוריה שבעל פה של הממלכה. חוקת אוגנדה[3] מ-1995 מגבילה את המנהיגים המסורתיים (בכלל זה מלכים של ממלכות שבטיות) לתפקידים מסורתיים ותרבותיים בלבד ואוסרת עליהם מעורבות בפוליטיקה. נוסף על המלך, לבוגנדה יש כעין פרלמנט משלה, הקרוי לוקיאיקו (Lukiiko).

בוגנדה, כמו שאר הממלכות באוגנדה, אינה מהווה רכיב פדרטיבי באוגנדה. השלטון המרכזי חותר לתחום את קיומה של הממלכה לתחומים המסורתיים והטקסיים, שאליהם מוגבלות סמכויותיה כיום, ואילו בקרב הבגנדה תומכים רבים במעבר לשיטת ממשל פדרטיבית שבה יוענקו לממלכה סמכויות של ממש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]