בננה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgבננה
3 Bananas.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד-פסיגיים
סדרה: Zingiberales
משפחה: מוזיים
סוג: מוז
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Musa

הבָּנָנָה (שם מדעי: Musa; בעברית: מוֹזערבית), וגם: תְּאֵנַת חַוָּה) היא צמח טרופי חד-פסיגי דמוי עץ השייך למשפחת המוזיים. כיום ידועים כ-200 זנים, השייכים ל-40 מינים. ערכה התזונתי גדול פי שלושה מערך החיטה, והיא מזונם העיקרי של רבים מתושבי הארצות החמות.

הבננה מוגדרת מבחינה בוטנית כ"עשב" משום שאין לה גזע מעוצה כמו לעצים רגילים, אלא גבעול מעובה המורכב משכבות קונצנטריות של גלדים רבים (בדומה לבצל) הקרוי גזעול[1].

פירותיה המוארכים של הבננה מכונים "אצבעות" וגדלים בקבוצות צפופות שמכונות "כפות". הכפות מסודרות לאורך שדרה ויוצרות אשכול. צבע קליפת הפרי משתנה מירוק לצהוב עם ההבשלה כאשר במקביל מתפרק העמילן שבפרי והופך לסוכר. בשלב סופי הופך צבע הקליפה לחום ולשחור עד שהפרי נרקב ואינו ראוי למאכל.

טעם הפרי תלוי בזן. רוב הזנים מתוקים, אך קיימים זנים חמצמצים יותר.

היסטוריית זני הבננה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיח הבננה, ניתן לראות שהגזעול אינו גזע ואינו גבעול

הבננה התרבותית, המשמשת למאכל, מוכרת לאדם מהתקופה הפרה-היסטורית. מקורה של הבננה התרבותית בדרום-מזרח אסיה, משם היא הופצה על ידי האדם לכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים. ככל הנראה, הערבים הביאו את הבננה למערב אפריקה, ובמהלך המאה ה-16 העבירו אותה הספרדים לאמריקה. כיום עיקר יצוא הבננות לכלל ארצות בעולם הוא מארצות אמריקה הדרומית והתיכונה. מוצא הזנים התרבותיים משני מיני בר הגדלים עד היום ביערות דרום-מזרח אסיה: Musa acuminata ו-Musa balbisiana.

פירותיהם של מיני הבר, אבותיה של הבננה התרבותית, אינם אכילים ומלאים בצפיפות זרעים גדולים למדי שקוטרם מגיע לכ-10 מ"מ ויותר. מוטציות והכלאות טבעיות בין שני מינים יצרו את הזנים התרבותיים. כל הזנים התרבותיים טריפלואידים, כלומר תאיהם מכילים 3 עותקים של כל כרומוזום, וכתוצאה מכך הם עקרים ואינם מייצרים זרעים. משום כך ריבוי הבננה הוא וגטטיבי - מנצרים שמתפתחים מבסיס הצמח. עובדה זו הופכת את הבננה לפגיעה במיוחד, משום שבניגוד לריבוי מיני, שבו יש מגוון גנטי ושינויים בכל דור של צמחים, בריבוי וגטטיבי אין לצמחים אפשרות לפתח עמידות בפני מחלות חדשות.

כיום, מרבית הבננות בשוק העולמי משתייכות לקבוצת זנים מצומצמת – קבוצת "קבנדיש" (Cavendish) וקיים חשש רב שהתפשטות של מחלה קטלנית עלולה להשמיד את כל המטעים המסחריים. תופעה כזו כבר התרחשה בשנות ה-40 של המאה ה-20. "מחלת פנמה", שנגרמת על ידי פטריית קרקע, התפשטה במהירות והשמידה תוך כ-20 שנה את כל המטעים המסחריים באמריקה התיכונה. למזלם של המגדלים ושל הצרכנים אוהבי הבננות, נמצא שהזנים מקבוצת "קבנדיש" אינם נפגעים מן המחלה ותוך מספר שנים מועט הצליחו להחליף את זן הבננות הקודם בזנים חדשים. בשנות ה-60 התגלה גזע חדש של הפטרייה שתוקף גם את בננות ה"קבנדיש" ומאז נעשים מאמצים למנוע את התפשטות המחלה.

במקביל מנסים לגלות או ליצור זני בננה עמידים. ניסויים אלה מתבצעים בשני כיוונים:

  1. הכלאות עם מיני בר עמידים. תהליך זה קשה ומסובך מכיוון שהבננה התרבותית אינה מייצרת זרעים. למרות הקשיים הצליחו ליצור כמה זנים עמידים של בננות לבישול ומקווים שזנים אלה יצליחו להציל את מקור המזון העיקרי של הארצות הטרופיות. בבננות למאכל טרי התוצאות פחות מוצלחות: הזנים שנוצרו פחות טעימים והשוק אינו מתלהב מהם.
  2. הנדסה גנטית, העברה ישירה של גנים מבננות בר עמידות לזני בננות מבוקשים.

הבננה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לארץ-ישראל, הובאה הבננה במהלך המאה ה-10. זה היה המוז-הערבי שפירותיו אינם טעימים ועסיסיים. כיום, מגדלים בכמויות מסחריות את המוז הנמוך בשפלת החוף ובעמק הירדן - מקומות שפגיעת הקרה נדירה בהם. ישראל נמנית עם האזורים החשובים של גידול בננות. מגדלים בה כ-20,000 דונם בננות המניבים כ-60,000 טונות בננות לשנה. שווק הבננות בארץ נמשך אומנם רוב חודשי השנה, אך שיאו בחורף ובאביב (בסוף הקיץ, יש בדרך-כלל מחסור בבננות). רוב היבול הינו לצריכה בישראל וחלקו מיוצא.

גידול בננה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטע בננות
חקלאי נושא יבול בננות באוגנדה

צמח הבננה גדל מפקעת תת-קרקעית הקרויה "עיקר", הגזעול גדל במהירות ומגיע לגובהו המקסימלי תוך כשנה. לאחר מכן הוא פורח, מניב פרי ומת. מן הפקעת מתפתח צמח חדש שיניב פרי בשנה הבאה. באקלים טרופי מחזור החיים של צמח כזה הוא כשנה. בישראל, בתנאי אקלים סובטרופי, התהליך נמשך בין שנה וחצי לשנתיים ולכן משימת החקלאי היא לדאוג שבכל זמן יהיו במטע צמחים מגילאים שונים כדי לקבל יבול בכל שנה.

ככל שהמטע מזדקן היבול פוחת והולך. אורך חיי המטע, כלומר משך הזמן שניתן להמשיך ולגדל דורות נוספים של צמחי בננה באותו שטח, הוא מוגבל ותלוי בתנאי האקלים והקרקע. בארצות דרום אמריקה ניתן להמשיך ולגדל מטע במשך כ-20 שנה. בישראל מטע מתקיים 5-7 שנים ולעתים רחוקות עד 10 שנים. משום כך קיים צורך קבוע לטעת מטעים חדשים. עד התקופה האחרונה נהגו להשתמש לנטיעה חדשה בחומר צמחי ממטע בוגר - נצרים צעירים או "עיקרים". חסרונה של שיטה זו הוא שצמחים כאלה נגועים בדרך כלל במחלות ומזיקים ושתילתם בשטח החדש מאלחת אותו באותם גורמים פתוגניים. כיום רוב המטעים המסחריים החדשים נטועים בצמחים מתרבית רקמה. צמחים אלה מיוצרים ומגודלים במעבדות בתנאים סטריליים והם נקיים ממחלות וממזיקים. ישראל היא אחת החלוצות בעולם בריבוי שתילי בננה בתרבית, ומייצאת שתילי בננה למטעים ברחבי העולם.

בישראל, מגדלים את אותם הזנים שמגדלים באזור הטרופי ומייצאים אותם לאירופה ולצפון אמריקה. בשל מזג האוויר הקר, הפרי בארץ קטן מהמקובל בשוק העולמי. אך למרות התנאים הלא אופטימליים, טמפרטורות חורף נמוכות ומחסור במים, הרי שהודות למחקר מפותח, להתמחות מקצועית של מגדלי הבננות ולכך שצמחי הבננות בארץ חופשיים ממחלות, ניתן להגיע ליבולים שאינם נופלים בהרבה מאלה של הארצות הטרופיות. יתרון של ניקיון ממחלות מאפשר לישראל להיות אחת הספקיות החשובות של שתילי בננות לכל העולם.

ריבוי צמח-הבננה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפרחת, כל שורת פרחים יוצאת מחיק חפה סגולה

בציפת פרי הבננה, אין זרעים. ריבוי צמחי-הבננה נעשה באמצעות ניצני-החטרים(ענף) הגדלים מקנה השורש של צמח-האם. מנתקים את הצמחים הצעירים שהתפתחו מניצני המשנה עם שורשיהם ושותלים אותם בקרקע. את הנצר הבכור, שסיים את מחזור חייו - כורתים ומרחיקים מן המטע.

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בננה
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 74 ג'
קלוריות 90 קק"ל
חלבונים 1.0 ג'
פחמימות 22 ג'
פחמימות זמינות 21.5 ג'
שומן 0.5 ג'
כולסטרול 0 מ"ג
ויטמין A 8 מק"ג
ויטמין B1 0.05 מ"ג
ויטמין B2 0.1 מ"ג
ויטמין B3 0.8 מ"ג
ויטמין C 9 מ"ג
ברזל 0.5 מ"ג
סידן 10 מ"ג
אשלגן 375 מ"ג
נתרן 1 מ"ג
סיבים תזונתיים 0.5 ג'
בננה מקולפת ואכולה למחצה

מזון ומשקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מישראל, מרבית גידולי הבננה בעולם אינם של הזנים הנאכלים כפרי טרי ומתוק, אלא של זנים המשמשים כמזון בסיסי המהווה מקור עיקרי לפחמימות בתזונת האוכלוסייה. זנים אלו מכונים גם "פלנטיין" (Plantain באנגלית, plátano בספרדית). הפרי של זנים אלה מכיל עמילן רב גם בהבשלה מלאה, ובדרך כלל אינו מתוק. הוא נאכל ללא הקליפה, טרי או מעובד בטיגון, בישול, ייבוש, קלייה או אפייה. בארצות טרופיות רבות, הפלנטיין והבננה מגודלים לצריכה מקומית, ומהווים את המזון העיקרי של האוכלוסייה. שיא צריכת הבננה הוא בארצות מזרח אפריקה, כ-300 ק"ג לנפש בשנה.

בדרום מזרח אסיה, בעיקר בבורמה, גם פרח הבננה משמש למאכל. באתיופיה מגדלים מין בננה שנקרא "אנסט" (Musa ensete) אשר פירותיו אינם אכילים, והחלק הנאכל בו הוא הגבעול. במקסיקו מבשלים בשר וקמח תירס עטופים בעלי בננה (Tamales). במזרח אפריקה מייצרים מזני בננה מסוימים בירה. באוגנדה מייצרים מזנים אחדים משקה חריף בשם "ווראג'י" (Waraji).

בננה הינה מרכיב בקינוחים כגון בננה ספליט, בננה לוטי, בננה פוסטר.

שימושים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מיני בננה רבים שאינם אכילים ויש מהם המשמשים לנוי. במזרח אסיה (הפיליפינים) מגדלים מין הקרוי "בננה טקסטיליס" (Musa textilis) או "אבאקה", ממנו מפיקים סיבים שהם מן החזקים ביותר בעולם הצומח. סיבים אלו משמשים לייצור חבלים חזקים ביותר שמכונים "חבלי-מנילה" ושקים עמידים במיוחד. עם המצאת הניילון וחומרים פלסטיים נוספים, פחתה חשיבותו של חבל "המנילה"‏[2].

בארצות הטרופיות משמשים כמעט כל חלקי צמח הבננה למטרות שונות: בעלים טריים מגישים מזון, ובעלים יבשים משתמשים לריפוד מיטות ולקירוי בקתות. סיבי הגבעולים והעלים משמשים לקליעת מחצלות, חבלים, סלים ומלכודות דגים. למוהל הצמח המופק מהגבעול מיוחסות סגולות מרפא ומשתמשים בו לחיטוי פצעים.

בימי הביניים השתמשו בעלי הבננה בתור תחליף לנייר כתיבה. על פי הרמב"ם שימש הפרי המתוק לריפוי הכבד והטחול‏[3].

ערך תזונתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכים התזונתיים בפרי הבננה עשויים להשתנות בין הזנים השונים, שלבי ההבשלה, או אזורי הגידול. לפני הבשלתה, רוב הפחמימות בבננה הן עמילן. בתהליך ההבשלה העמילן הופך לסוכר המקנה לבננה את טעמה המתוק.

הבננה מומלצת כמקור לאנרגיה בזכות הסוכרים השונים שבה, ולסובלים מלחץ דם גבוה בזכות תכולת האשלגן הגבוהה שבה. יש הטוענים, אך עדיין ללא הוכחות חד משמעיות,[4] שיש לה סגולות רפואיות רבות לבעיות רפואיות נוספות כמו אנמיה, עצירות, עייפות, כאבי ראש, בחילות ואף דיכאון, בזכות המינרלים והוויטמינים שהיא מכילה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המילה "גזעול" היא הלחם בסיסים של "גזע" ו"גבעול"
  2. ^ המונח האנגלי לשקי דואר ולנייר חזק לעטיפה הוא Manila bag או Manila envelope בהתאמה.
  3. ^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 88.
  4. ^ Gregory McNamee, Movable feasts : the history, science, and lore of food, Praeger, 2007, עמ' 35