מדינת חסות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מדינת חסות (או פרוטקטורט) הוא מונח בתחום מדע המדינה, המתאר מדינה או ישות אזורית ופוליטית בעלת זהות עצמית, המקבלת על עצמה כניסה למערכת יחסים לא שוויונית עם מעצמה גדולה וחזקה ממנה. מדינת החסות מקבלת, בהסכם פורמלי, המוכר במשפט הבינלאומי, את "חסותה" הצבאית, ולעתים גם התרבותית, של המדינה החזקה ממנה, ובמקביל את ההגנה עליה.

שטח חסות אינו שטח כבוש. בעוד כיבוש קולוניאליסטי הוא מהלך חד צדדי וכוחני, מצד המעצמה הכובשת, הרואה עצמה כעליונה מבחינה תרבותית ומוסרית; הרי שהסכם על מדינת חסות הוא הסכם מדיני הדדי. בהסכם זה יש לשני הצדדים אינטרס, שהינו לעתים קרובות אינטרס צבאי הגנתי, כנגד צד שלישי. עם זאת ישנם גם מקרים בהם המדינה הכובשת כופה על המדינה הנכבשת הסכם חסות על מנת להסיר לחץ מעליה, למשל מתן עצמאות חלקית למצרים על ידי בריטניה ב־1922.

הדוגמאות להסכמי חסות הינן רבות. אחת מהן היא פנייתו של סולטאן שארג'ה לבריטניה, בשנת 1829, בבקשה להפוך למדינת חסות בריטית, על מנת להגן על עצמו מפני כיבוש השלטון העות'מאני. דוגמה אחרת היא פנייתו של מלך לסוטו למלכה ויקטוריה בשנת 1868 בהצעה לקבלתה של לסוטו כמדינת חסות בריטית. ואכן, ההכרזה על לסוטו כעל מדינת חסות מנעה את כיבושה בידי דרום אפריקה, המקיפה אותה מכל צדדיה, ושמרה על קיומה. דוגמאות נוספות להסכם חסות הן הקמת הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה בידי גרמניה הנאצית במרץ 1938 וכן הקמת הרפובליקה הסלובקית הראשונה כמדינת חסות בשטח מזרח הפרוטקטורט בשנת 1939. בהסכמת הנאצים זכתה סלובקיה באופן זמני בעצמאות מדינית מוגבלת.

פירוק הסכם החסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שמדובר בהסכם הדדי, הרי ששני הצדדים בהסכם אינם שווים בעוצמתם הצבאית, דבר שעלול להביא לקושי כאשר הצד החלש יותר מעוניין לסיים את ההסכם, בניגוד לעמדת הצד החזק. לכן, ישנם מקרים בהם פירוק הסכם החסות הינו קשה, ונעשה לאחר מאבק פוליטי ומזוין ארוך ומתיש.

דוגמה למקרה כזה ניתן למצוא במקרה של מדינת החסות מרוקו. בהסכם פס, בשנת 1912, הוחלט על הפיכתה של מרוקו למדינת חסות של צרפת. בכך קיבלה מרוקו את הגנתה הצבאית של המעצמה הצרפתית כנגד האיום הגרמני, ומנעה את כיבושה האפשרי בידי גרמניה. הסכם זה, שהתאים לתחילת המאה העשרים, לא התאים לשאיפותיה הבדלניות של מרוקו לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה פסקה מלהוות איום צבאי. אולם פירוק הסכם החסות לא היה מקובל על ממשלת צרפת. במסגרת התנגדותה לפירוק ההסכם, כפתה צרפת על סולטאן מרוקו מוחמד החמישי לצאת מתחומי ארצו לגלות, מאחר שסברה כי הצהרותיו היוו איום מדיני על ההסכם. רק בשנת 1956, לאחר מאבק מר, קיבלה מרוקו את עצמאותה המדינית והשתחררה מהסכם פס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]