אגם ויקטוריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אגם ויקטוריה
Lake victoria NASA.jpg

צילום לוויין של אגם ויקטוריה
מיקום מרכז אפריקה
שטח 68,800 קמ"ר
אורך מרבי 337 ק"מ
רוחב מרבי 250 ק"מ
עומק ממוצע 40 מטרים
עומק מרבי 83 מטרים
נפח 2,750 קילומטר מעוקב
אורך קו החוף 3,440 ק"מ
גובה 1,133 מטרים מפני הים
מקור לנהר הנילוס הלבן
אגן ניקוז 238,900 קמ"ר
מדינות באגן הניקוז טנזניה, אוגנדה, קניה
איים 3,000
ערים בוקובה ומוונזה בטנזניה, קיסומו בקניה, קמפלה ואנטבה באוגנדה
קואורדינטות 1°0′S 33°0′E / 1.000°S 33.000°E / -1.000; 33.000קואורדינטות: 1°0′S 33°0′E / 1.000°S 33.000°E / -1.000; 33.000
אגם ויקטוריה והבקע הסורי אפריקאי
עומקי אגם ויקטוריה

אגם ויקטוריה או ויקטוריה ניאנזה הוא הגדול בסדרת האגמים הגדולים של אפריקה: שטחו 68,870 קמ"ר, ועל כן הוא גם האגם הטרופי הגדול בעולם ואגם המים המתוקים השני בגודלו בעולם. אגם ויקטוריה הוא רדוד יחסית, יש בו 2,760 ק"מ מעוקב של מים, מה שהופך אותו לאגם המים המתוקים השביעי בתכולתו בעולם. האגם הוא מקורו של הפלג הארוך ביותר של נהר הנילוס, הנילוס הלבן. האגם ממוקם על רמה בחלקו המערבי של הבקע הסורי-אפריקאי, ומפלס פני המים שלו 1,134 מטר מעל פני הים. לחופיו של אגם ויקטוריה מצויות המדינות טנזניה, אוגנדה וקניה.

באגם ויקטוריה יש יותר מ-3,000 איים, רובם לא מאוכלסים. עם איים אלה נמנים איי סאסא באוגנדה, קבוצת איים גדולה בצפון-מערב האגם שהופכים בשנים האחרונות למוקד תיירותי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכור הראשון לקיומו של אגם ויקטוריה מגיע מסוחרים ערבים שתרו באפריקה אחר זהב, שנהב, עבדים וסחורות יקרות אחרות. במפה משנות ה-60 של המאה ה-12 הידועה בשם מפת אל-אדריסי, מצוין בבירור אגם ויקטוריה. בנוסף, מצוין במפה כי האגם הוא אחד ממקורות הנילוס.

האגם נצפה לראשונה על ידי אירופים ב-1858, כשהחוקר הבריטי ג'ון האנינג ספיק הגיע לחופו הדרומי כשהיה, במשותף עם ריצ'רד פרנסיס ברטון, במסע מטעם החברה הבריטית הקולוניאלית לאיתור מקור הנילוס, מסיבות אסטרטגיות. ספיק האמין כי מצא את מקורו של הנילוס והחליט לקרוא לאגם על שמה של מלכת בריטניה באותה תקופה, ויקטוריה. ברטון, שהחלים באותה תקופה דרומה משם לחופי אגם טנגנייקה, זעם על חוצפתו של ספיק שטען כי הוא המגלה היחיד של האגם, על אף שהיה מדובר במשלחת חיפוש משותפת. ויכוח ציבורי פרץ בעקבות המקרה שכלל לא רק את הקהילה המדעית באותו זמן אלא גם חוקרים אחרים שהיו נחושים לאמת או להפריך את גילויו של ספיק.

החוקר והמיסיונר הבריטי הנודע דייוויד ליווינגסטון כשל בניסיונו לאמת את גילויו של ספיק מאחר שסטה מערבה והגיע למערכת נהר קונגו. בסופו של דבר, היה זה החוקר האמריקאי הנרי מורטון סטנלי שאישר את גילויו של ספיק לאחר ששט סביב האגם ודיווח על מפלי ריפון שבקצהו הצפוני.

השפעות אקולוגיות וחברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגם ויקטוריה ממלא תפקיד משמעותי בקיום התושבים המתגוררים סביב חופיו, אזור שצפיפות האוכלוסייה בו היא מהגבוהות בעולם, ועם זאת המערכת האקולוגית שלו פגועה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הובא לאגם הדג נסיכת הנילוס (Lates niloticus), בניסיון לשפר את תנובת הדיג באגם. אך הסתבר שדג טורף זה פגע פגיעה חמורה במערכת האקולוגית של האגם, בהיותו אחראי להכחדתם של מאות צורות חיים אנדמיות לאגם. עקב דיג היתר של נסיכת הנילוס הצטמצמה האוכלוסייה באגם וכיום גדלות שוב אוכלוסיות הדגים האנדמיים.

בעיה אקולוגית נוספת באגם הייתה התרבות הצמח "יקינתון המים" (Eichhornia crassipes), צמח שמקורו ביבשת אמריקה. הצמח יצר מרבדים צפופים שהקשו על תחבורה, דיג, ייצור חשמל הידרואלקטרי וצריכת מים לשתייה. ב-1995 90% מקו החוף של אוגנדה היה מכוסה בצמח. פתרונות מכניים וכימיים של הבעיה נראו לא סבירים והבעיה נפתרה לבסוף בעקבות החדרת החיפושית "חדקונית יקינתון המים המנומרת" (Neochetina eichhorniae) למים, שהביאה לתוצאות טובות מאוד.

במאה ה-20 ירד מפלס המים באגם מעומק של 120 מטרים ל 40 מטרים בלבד‏[1].

מקור הנילוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים נחשב אגם ויקטוריה למקור הנילוס, אך גם לאגם זה יש מספר נהרות הנשפכים לתוכו. היובל הארוך ביותר הוא נהר לובירונזה (Luvironza River) בבורונדי שנשפך לנהר רורובו (Rurubu River) ליד העיר קיינזה בבורונדי, שנשפך לנהר קאגרה (Kagera River) הנשפך לאגם ויקטוריה בטנזניה ליד העיר בוקבה (Bukoba). לכן, מבחינה הידרולוגית, נהר לובירונזה הוא מקור הנילוס האמיתי.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז תחילת המאה ה-20 מעבורות אגם ויקטוריה היוו מקור תחבורה ותנועה בין אוגנדה, טנזניה וקניה. הנמלים העיקריים לחופי האגם הם קיסומו בקניה, מוסומה, מואנזה ובוקובה בטנזניה, אנטבה, פורט בל וג'ינג'ה באוגנדה.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טיה גולדנברג, האגם הנעלם, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2007