בית הנבחרים של קנדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אולם בית הנבחרים של קנדה.

בית הנבחרים של קנדהאנגלית: House of Commons ובצרפתית: Chambre des communes) הוא הבית התחתון של הפרלמנט של קנדה ואחד משלושת הגופים המרכיבים את הפרלמנט (יחד עם המלוכה הקנדית והסנאט הקנדי).

בבית הנבחרים של קנדה 308 חברים הנבחרים בבחירות ישירות, כאשר כל אחד מהחברים נבחר לתקופה של עד חמש שנים (או פחות - אם פוזר הפרלמנט) באחד מאזורי הבחירה הפדרליים של קנדה. החל מהבחירות הבאות (הצפויות להיערך בשנת 2015) יגדל מספר חברי הפרלמנט ל-338.

בית הנבחרים הוקם בשנת 1867 בעקבות חקיקת חוק צפון אמריקה הבריטית 1867 והקמת דומיניון קנדה. הבית התחתון תוכנן להוות מקביל לבית הנבחרים הבריטי - הבית התחתון של הפרלמנט הבריטי. אך שהוא נקרא "הבית התחתון" בפועל, יש לו סמכויות רבות יותר מאשר ל"בית העליון" - הסנאט הקנדי.

בית הנבחרים ממוקם בבניין המרכזי של הפרלמנט בגבעת הפרלמנט באוטווה שבפרובינציית אונטריו.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הנבחרים הקנדי נקרא "בית הקומונז" ("House of Commons"). מקור המילה "Commons" במילה הצרפתית העתיקה "communes" שמשמעה קהילות- ולמעשה מדובר בבית נציגי הקהילות (על פי מקורו ההיסטורי של הפרלמנט הבריטי כאשר באנגליה שלחו הקהילות השונות את נציגיהם - לרוב האצולה הנמוכה, לבית התחתון, בעוד שהאצולה הגבוהה דנה בחקיקה בבית הלורדים). בהתאם - שם המוסד בצרפתית הוא "la Chambre des communes".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הנבחרים של קנדה, כמו גם הסנאט הקנדי, הוקמו בשנת 1867 בעקבות חקיקת חוק צפון אמריקה הבריטית על ידי הפרלמנט הבריטי. חוק זה הפריד את פרובינציות קוויבק ואונטריו שהיו פרובינציה אחת, וצירף את נובה סקוטיה וניו ברנזוויק כשתי פרובינציות נוספות, והקים את הדומיניון בשם קנדה כמדינה פדרלית.

על פי החוק, כלל הפרלמנט הקנדי שלושה גופים: מונרך, בית עליון (הסנאט הקנדי) ובית תחתון - בית הנבחרים. שיטה זו התבססה על המבנה של הפרלמנט הבריטי ובהתאם נקראת שיטת וסטמינסטר על שם ארמון וסטמינסטר בו ממוקם הפרלמנט הבריטי.

בשונה מהשיטה הבריטית, מוגבלות סמכויות הפרלמנט בכך שחלק מהסמכויות נתונות לבתי המחוקקים של הפרובינציות השונות.

הפרלמנט הקנדי הוגבל בסמכויותיו, וחלק מהסמכויות (בעיקר בענייני משפט חוקתי) נותרו בידי הפרלמנט הבריטי, וכן חלק מסמכויות ממשלת קנדה הוגבלו ונותרו בידי ממשלת הממלכה המאוחדת אשר שלטה למעשה ברחבי האימפריה הבריטית שקנדה הייתה חלק ממנה.

בחירת חברי בית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חישוב מספר החברים בבית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הנבחרים של קנדה 308 חברים (ב-2015 יגדל מספר החברים ל-338). כל אחד מהחברים מייצג אזור בחירה אחד. החוק קובע מספר מינימלי של 282 אזורי בחירה, ואלה משתנים כתלות במספר התושבים המתגוררים בהם. מדי עשר שנים נערך מפקד אוכלוסין ובהתאם לתוצאות המפקד מחולקים אזורי הבחירה השונים ונקבע מספר הנציגים מכל פרובינציה, אולם החוקה קובעת מספר תנאי סף:

  • "סעיף הסנאט" (senatorial clause) קובע כי מספר הנציגים שיש לכל פרובינציה לא יפחת ממספר הסנאטורים שיש לאותה פרובינציה בסנאט הקנדי.
  • "סעיף הסב" (grandfather clause) קובע כי מספר הנציגים שיש לכל פרובינציה לא יפחת ממספר הנציגים שהיו לה בשנת 1986.
  • סעיף ההפחתה קובע כי לא תהא הפחתה של יותר מ-15% במספר הנציגים של פרובינציה בכל פעם שנערך מפקד אוכלוסין.

כתוצאה מסעיפים אלה, לפרובינציות הקטנות (בהם האוכלוסייה הולכת וקטנה) יש ייצוג יתר בבית הנבחרים. הפרובינציות קוויבק, אונטריו, קולומביה הבריטית ואלברטה מיוצגות פחות או יותר ביחס נאות למספר תושביהן.

קביעת אזורי הבחירה מבוצעת כדלקמן: מספר החברים המינימלי, כאמור בחוקה, הוא 282 מושבים. מהם יש להפחית שלושה מושבים הניתנים לטריטוריות קנדה. אוכלוסיית קנדה מחולקת ב-279 ומתקבל יחס החלוקה הפדרלי. לאחר מכן מבוצעת חלוקה בין אוכלוסיית פרובינציה מסוימת ליחס זה, ומתקבל מספר המושבים של אותה פרובינציה[1].

פרובינציה או טריטוריה מספר מושבים מינימלי בהתאם לחוק החוקה, 1867 חישוב יחס אלקטורלי (מספר תושבים ממוצע למחוז בחירה)
אוכלוסין ב-2006 יחס לאומי תוצאה מעוגלת תיקון בשל סעיפים מיוחדים סה"כ
ניופאונדלנד ולברדור 7 505,469 107,220 5 2 7 72,209
אי הנסיך אדוארד 4 135,851 107,220 1 3 4 33,962
נובה סקוטיה 11 913,462 107,220 8 3 11 83,042
ניו ברנזוויק 10 729,997 107,220 7 3 10 72,999
קוויבק 75 7,546,131 107,220 70 5 75 100,615
אונטריו 95 12,160,282 107,220 106 0 106 114,719
מניטובה 14 1,148,401 107,220 10 4 14 82,028
ססקצ'ואן 14 968,157 107,220 9 5 14 69,154
אלברטה 21 3,290,350 107,220 28 0 28 117,512
קולומביה הבריטית 28 4,113,487 107,220 36 0 36 114,263
נונאווט 1 29,474 1 29,474
הטריטוריות הצפון מערביות 1 41,464 1 41,464
יוקון 1 30,372 1 30,372
סה"כ 282 31,612,897 308 102,639

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות כלליות נערכות לאחר פיזור הפרלמנט על ידי המונרך (ובהיעדרו, על ידי המושל הכללי של קנדה). לרוב, מועד פיזור הפרלמנט נקבע על ידי ראש ממשלת קנדה, הפונה אל המושל ומבקש את פיזור הפרלמנט. מושב הפרלמנט אינו יכול להימשך יותר מחמש שנים, ולכן אם לא פוזר הפרלמנט, תערכנה בחירות כלליות בתום חמש שנים מכינוסו.

החוק הקנדי קובע כי בחירות כלליות יערכו תמיד ביום שני בשבוע (למעט ימי חג), וכי קמפיין הבחירות יערך לא פחות מ-36 ימים. המועמדים במחוזות הבחירה השונים נקבעים לרוב על ידי המפלגות בקנדה, אולם מועמד יכול לרוץ במחוז בחירה באופן עצמאי (נדירים המקרים בהם מועמד עצמאי זוכה, בהיעדר מימון מפלגתי). מרבית חברי הפרלמנט העצמאיים הם מועמדים ממפלגות שונות שסולקו ממפלגתם בשל חוסר משמעת סיעתית, ולא מועמדים אשר זכו בבחירות כמועמד עצמאי.

על מנת לרוץ כמועמד לבית הנבחרים, מועמד צריך להגיש את מסמכי המועמדות (nomination papers) ובהם חתימות של 50 או 100 תומכים (כתלות בגודל מחוז הבחירה).

בכל מחוז בחירה נבחר מועמד אחד. על מנת להצביע למועמד על המצביע להיות בן למעלה מגיל 18, ואזרח קנדה.

מועמד שנבחר מכהן כחבר בית הנבחרים עד פיזורו של הפרלמנט, אלא אם נפטר, התפטר או מפסיק לעמוד בתנאי הסף להיות חבר בית נבחרים - מקרה בו מתפנה כיסאו. חברי בית הנבחרים יכולים להצביע על הדחת אחד החברים במקום בו הורשע בפעילות של פשיעה חמורה או התנהגות שאינה הולמת באופן חמור.

כאשר כיסא מתפנה, נערכות בחירות במחוז הבחירה על מנת לבחור נציג חדש.

תואר ושכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "חבר פרלמנט" ("Member of Parliament") מתייחס לרוב לחברי בית הנבחרים ולא לחברי הסנאט (על אף שהסנאט הוא חלק מהפרלמנט הקנדי). חבר פרלמנט מוסיף את האותיות "MP" לאחר שמו בתכתובותיו הרשמיות.

המשכורת השנתית של חבר פרלמנט היא 147,700 דולר קנדי. חבר בית הנבחרים הנושא משרה נוספת (כגון משרת יושב ראש בית הנבחרים) יקבל תוספת משכורת בגין משרה זו.

תנאי סף לבחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לחוק החוקה, 1867, יכול בית הנבחרים לקבוע את תנאי הסף לבחירה. חוק הבחירות של קנדה שהתקבל בשנת 2000 קובע כיום את תנאי הסף:

  • בעל זכות בחירה ביום הצגת המועמדות (היינו, המועמד חייב להיות אזרח קנדה, ומעל גיל 18).
  • אסירים אינם רשאים להציג מועמדות.
  • אנשים שהורשעו בעבירות הקשורות לבחירות אינם רשאים להציג מועמדותם במשך 5 או 7 שנים מיום ההרשעה (כתלות בחומרת העבירה, ומבלי קשר לענישה בגינה).

החוק קובע כי נושאי משרה מסוימים אינם רשאים להציג מועמדותם לבית הנבחרים:

  • בעלי תפקידים ונבחרים של בתי המחוקקים הפרובינציאליים.
  • תובעים כלליים.
  • שופטים.
  • חברי ועדת בחירות (ראש ועדת הבחירות וסגנו אינם רשאים אף להצביע בבחירות).
  • בהתאם לחוק החוקה, 1867, חברי הסנאט אינם רשאים להציג מועמדותם לבית הנבחרים, ואם חבר בית הנבחרים ממונה לסנאט או לשפיטה, עליו לוותר על מושבו בבית הנבחרים.

נושאי משרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יושב ראש בית הנבחרים וסגניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש בית הנבחרים ניצב יושב ראש בית הנבחרים של קנדה, הנושא את התואר "Speaker" ("ספיקר" -"דובר") המבוסס על התואר המקביל של העומד בראש בית הנבחרים הבריטי.

יושב ראש נבחר בראשית מושב הפרלמנט על ידי חברי הפרלמנט. בעבר, בחר ראש ממשלת קנדה את היושב ראש, וההצבעה הייתה פורמלית בלבד. מאז שנת 1986 נבחר היושב ראש בהצבעה חשאית.

נושאי משרה נוספים המסייעים ליושב ראש בתפקידו, וממלאים בפועל את תפקיד יושב ראש בית הנבחרים בדיונים הם:

  • סגן היושב ראש, הממלא את תפקיד יושב ראש ועדת כל בית הנבחרים (Chair of Committees of the Whole) - ועדה של בית הנבחרים שבה חברים כל חברי בית הנבחרים.
  • סגן יושב ראש ועדת כל בית הנבחרים.
  • העוזר לסגן יושב ראש ועדת בית הנבחרים.

בזמן השאלות (Question Period) ובדיונים בעלי חשיבות יושב ראש בית הנבחרים מנהל בפועל את הישיבה, ולא משאיר זאת לסגניו.

יושב ראש בית הנבחרים שולט במהלך הדיון בכך שהוא מחליט מי מבין חברי בית הנבחרים ישא דברים, וכן קובע מתי כללי סדרי הדיון הופרו, ואף יכול להעניש את חברי הבית שהפרו את הכללים.

יושב ראש בית הנבחרים אחראי על ניהול הפרלמנט, ויושב בראש ועדת כלכלת הפנים של בית הנבחרים (Chair of the Board of Internal Economy).

יושב ראש בית הנבחרים הנוכחי של קנדה הוא פיטר מיליקן.

מנהיג הממשלה בבית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבר בממשלת קנדה האחראי על נושא החקיקה בבית הנבחרים מכונה מנהיג הממשלה בבית הנבחרים המכונה "The Government House Leader". נושא משרה זה דואג לקביעת הדיונים בבית הנבחרים במטרה להשיג הסכמה רחבה לדברי חקיקה שהממשלה מנסה להעביר (ממשלות קנדה הן לרוב ממשלות מיעוט ולא ממשלות קואליציוניות, ולכן נדרשת הסכמת חברי האופוזיציה על מנת להשיג רוב הנדרש להעברת דברי חקיקה).

נושאי משרה שאינם חברי בית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין נושאי המשרה בבית הנבחרים שאינם חברי בית הנבחרים ניתן למנות את מזכיר בית הנבחרים (Clerk of the House of Commons), סגנו (the Deputy Clerk) והמזכיר לענייני חקיקה והיועץ לעניינים פרלמנטריים (the Law Clerk and Parliamentary Counsel).

ה"סרג'נט אט ארמס" ("Serjeant-at-Arms" - "הסמל נושא הנשק") אחראי על הביטחון והסדר בבית הנבחרים. משטרת קנדה אחראית על הסדר מחוץ למבנה הפרלמנט, אולם מטעמי הפרדת רשויות אינה רשאית להיכנס למבנה מבלי הזמנה של יושב ראש בית הנבחרים. הסרג'נט נושא עמו את האלה הטקסית בכל ישיבה של בית הנבחרים, וזו מונחת על שולחן בית הנבחרים בראשית כל ישיבה ומוסרת בסיום כל ישיבה.

סדרי ונהלי עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם בית הנבחרים מעוטר בירוק, בדומה לאולם בית הנבחרים הבריטי (ובהתאם אולם הסנאט מעוטר באדום בדומה לאולם בית הלורדים). מושבי בית הנבחרים מסודרים משני צידי בית הנבחרים, במרחק שתי חרבות בין המושבים (כשלושה מטרים) - על פי המסורת של הפרלמנט הבריטי. כיסאו של יושב ראש בית הנבחרים נמצא בקצהו הצפוני של האולם, מימינו מושבי הקואליציה ומשמאלו מושבי האופוזיציה. לפני כיסא היושב ראש נמצא שולחן הבית (the Table of the House), שעליו מונחת האלה המסורתית בתחילת כל דיון, וסביבו יושבים "נושאי המשרה השולחניים" (Table Officers) - מזכירי בית הנבחרים שאינם חברי פרלמנט, המייעצים ליושב ראש במהלך הדיונים.

הכיסא המסורתי של ראש ממשלת קנדה הוא הכיסא ה-11 מימינו של היושב ראש, בשורת המושבים הראשונה, ושרי הממשלה יושבים משני צידי ראש הממשלה. המנהיג הרשמי של האופוזיציה יושב למול ראש הממשלה - בכיסא ה-11 משמאלו של היושב ראש, בשורת המושבים הראשונה, וסביבו יושבים שרי "ממשלת הצללים" - חברי האופוזיציה הממונים על בדיקת ותקיפת שרי הממשלה.

דיוני בית הנבחרים נערכים מיום שני עד יום שישי בשבוע, משלהי חודש ינואר ועד אמצע יוני, ולאחר פגרת בית הנבחרים הנמשכת בין אמצע יוני לאמצע ספטמבר, נערכים דיונים בין אמצע ספטמבר ועד אמצע דצמבר. בתקופות אלה נערכות הפסקות קצרות בדיונים של כשבוע בכל חודש, על מנת לאפשר לחברי בית הנבחרים לבקר במחוזות הבחירה שלהם ולהיפגש עם בוחריהם.

ישיבות בית הנבחרים פתוחות לציבור, ומשודרות בטלוויזיה ובאינטרנט. כמו כן, דיוני בית הנבחרים מתומללים ומפורסמים באינטרנט וכן בדוחות רשמיים של בית הנבחרים.

חוק החוקה, 1867 דורש קוורום (מספר מינימלי של משתתפים) של 20 חברי בית הנבחרים (ובהם גם היושב ראש) על מנת לקיים ישיבה. כל אחד מחברי בית הנבחרים יכול לבקש ספירת חברים על מנת לוודא שישנו קוורום (אולם היושב ראש יכול לדחות את הבקשה אם הוא סבור שהיא מיותרת). במקרה בו נערכת ספירה וחסר קוורום, מורה היושב ראש על צלצול בפעמוני בית הנבחרים על מנת לקרוא לחברי בית הנבחרים לדיון. במקרה ולא מגיעים חברים נוספים נדחה הדיון ליום המחרת.

במהלך הדיון, יכול חבר פרלמנט לדבר רק אם ניתנה לו רשות דיבור על ידי היושב ראש (ובהיעדרו של היושב ראש, על ידי סגנו). היושב ראש אחראי לכך שלכל המפלגות תהיה הזדמנות נאותה להציג את עמדתן. חבר בית הנבחרים הרוצה לשאת דברים נעמד במקומו, ורשות הדיבור ניתנת לו. אם שני חברים נעמדו במקומם יחד, קובע היושב ראש את סדר הדוברים, אולם בית הנבחרים יכול להצביע על כך ולשנות את סדר הדוברים.

חבר בית הנבחרים הרוצה להציע נושא לדיון מציע אותו, ולאחר מכן חבר נוסף צריך להסכים להצעה בטרם יתחיל הדיון.

הדיונים נערכים באחת משתי השפות הרשמיות של קנדה (אנגלית או צרפתית). החברים פונים בדבריהם אל היושב ראש ומתחילים את דבריהם במילים "אדוני ישוב הראש" ("Mr. Speaker" או "Monsieur le Président") או "גברתי יושבת הראש" ("Madam Speaker" או "Madame la Présidente").

כאשר חבר בית הנבחרים מתייחס בדבריו לחבר אחר של בית הנבחרים עליו לדבר עליו בגוף שלישי, ובהתייחס לתפקידו ולמחוז בחירתו (היינו, לא מר X אלא "חבר הפרלמנט הנכבד ממחוז Y"‏ (the honourable member for....) או "השר הנכבד הממונה על Z" ‏ (the Minister of...).

ישיבת בית הנבחרים, ה-10 במרץ 1938.

כל אחד מחברי בית הנבחרים רשאי לנאום פעם אחת בכל דיון בנושא כלשהו (למעט המציע הצעה לסדר, אשר רשאי לנאום בתחילת הדיון ולהציג את הצעתו, ובסיומו על מנת להשיב לדוברים).

כעיקרון, קריאות ביניים אינן מקובלות (אף שהן מופיעות יותר ויותר). יושב ראש בית הנבחרים רשאי להפסיק חבר בית הנבחרים אשר מדבר שלא לעניין.

נהלי בית הנבחרים קובעים הגבלת זמן לדוברים, כתלות בסוג הדיון - וכל חבר פרלמנט מוגבל בזמן בדבריו (בין 10 ל-20 דקות). במקרים מסוימים מורשים ראש ממשלת קנדה ומנהיג האופוזיציה לנאום בלא הגבלת זמן.

ניתן להגביל את אורכו של הדיון בהצבעה של בית הנבחרים על אורך הדיון, וכן ניתן לסיים דיון בהצבעה של בית הנבחרים על החלטה לסיימו (הצבעה הנקראת "סגירה" - "cloture") אף אם יש חברים נוספים הרוצים לנאום.

הצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום הדיון נערכת הצבעה. חברי בית הנבחרים מצביעים בהצבעה קולית - יושב ראש בית הנבחרים שואל שאלה וחברי בית הנבחרים צועקים (יחד) "אכן" ("yea") או "לאו" ("nay"). היושב ראש מחליט, בהתאם לצעקות ששמע, אם ההצבעה התקבלה או אם לאו.

לבקשת חמישה מחברי בית הנבחרים או יותר, יכולה להיערך ספירה של הקולות. במקרה זה נעמדים התומכים בהצעה ונרשמים שמותיהם על ידי המזכירים, ולאחר מכן נעמדים המתנגדים ונרשמים שמותיהם על ידי המזכירים. שמות הנמנעים לא נרשמים בנפרד. בבית הנבחרים הקנדי (בשונה מההליך המקובל בפרלמנט הבריטי) חברי בית הנבחרים לא יוצאים מהאולם ונספרים מחוצה לו.

במקרה של שוויון בין מספר התומכים לנמנעים, מכריע בהצבעה היושב ראש.

לרוב ידועות מראש תוצאות ההצבעה, מאחר שהמפלגות אוכפות משמעת סיעתית. חברי פרלמנט שאינם מצביעים בהתאם למשמעת הסיעתית עלולים להיות מודחים מהמפלגה, ובכך לאבד את מימונם בבחירות הבאות. מסיבה זו, מספר המועמדים העצמאיים נמוך ביותר.

ועדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הנבחרים פועלות מספר ועדות קבע, בהם דנים חברי בית הנבחרים בהצעות החוק השונות, ורשאים לתקן את הצעות החוק. הוועדות בודקות ומבקרות את פעולות הממשלה הפדרלית ומשרדי הממשלה השונים.

הגדולה בוועדות בית הנבחרים היא ועדת "כל בית הנבחרים" (Committee of the Whole) - ועדה שבה חברים כל חברי בית הנבחרים. הוועדה מתכנסת באולם בית הנבחרים, אולם הדיונים בה נערכים לפי סדרי דיון השונים מאלה של בית הנבחרים - כל אחד מחברי בית הנבחרים יכול לנאום יותר מפעם אחת במהלך כל דיון, וכן סגנו של יושב ראש בית הנבחרים מכהן כיושב ראש הוועדה. ועדת כל בית הנבחרים מתכנסת לרוב על מנת לדון בחוקי הסדרים (appropriation bills).

בבית הנבחרים פועלות מספר ועדות קבועות האחראיות על נושאים מסוימים. ועדות אלה רשאיות להזמין שרים או נציגי חברי ממשלה על מנת לענות לשאלות, וכן מוסמכות לזמן עדים ומומחים. בכל ועדה קבועה חברים בין 16 ל-18 חברים. חברי כל ועדה וועדה בוחרים את יושב ראש הוועדה.

מרבית הצעות החוק נדונות בוועדות הקבועות הרלוונטיות (בהתאם לנושא הצעת החוק), אולם הצעות חקיקה מיוחדות נדונות בוועדות חקיקה בהן חברים עד 15 חברי בית הנבחרים. החברים בוועדות אלה נבחרים באופן יחסי לחלוקה בין המפלגות השונות בבית הנבחרים. ועדות אלה מתמנות אד הוק על מנת לדון בדברי חקיקה מסוימים. היושבי ראש של ועדות החקיקה אינם נבחרים על ידי חברי הוועדות אלא על ידי יושב ראש בית הנבחרים (אשר לרוב בוחר אחד מסגניו).

בית הנבחרים יכול להחליט על הקמת ועדת אד הוק לדון בנושאים מיוחדים. בוועדות מיוחדות אלה (special committees) עד 15 חברים מבין חברי בית הנבחרים.

בוועדות משותפות (joint committees) חברים הן חברים מבין חברי בית הנבחרים והן חברים מהסנאט. ועדות אלה מוקמות לצרכים מיוחדים, ויכולות לבקר את פעולות הממשלה, אך לא לדון בהצעות חוק. ישנן ועדות משותפות קבועות כגון ועדת הספרייה של הפרלמנט הקנדי.

סמכויות בית הנבחרים למול הסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שהצעות חוק יכולות להתחיל את דרכן הן בבית התחתון והן בבית העליון, הצעות חוק הנוגעות למיסוי או לכספי ציבור יכולות להתחיל את דרכן רק בבית התחתון (כך הדבר גם בפרלמנט הבריטי). בעוד שבממלכה המאוחדת כלל זה מקורו במוסכמה חוקתית, בפרלמנט הקנדי חלוקת סמכויות זו נקבעה באופן ספציפי בחוק החוקה, 1867.

אף שבאופן רשמי מעמד שני הבתים שווה (דבר חקיקה צריך להתקבל בשני הבתים), בפועל בית הנבחרים הוא הדומיננטי מבין שני בתי הפרלמנט. לרוב הסנאט מאשר את דברי החקיקה של בית הנבחרים ולא משנה אותם. הפעם האחרונה שבו חוק נדחה על ידי הסנאט היה בשנת 1991 בשאלת ההפלות.

חוק החוקה, 1867 מאפשר למושל הכללי של קנדה (באישורו של המונרך) להגדיל באופן זמני את מספר חברי הסנאט, על מנת להתיר מצב בו הסנאט מסרב להעביר חוק של בית הנבחרים. סעיף זה של החוקה הופעל פעם אחת בלבד, בשנת 1990, כאשר ראש ממשלת קנדה בריאן מלרוני ביקש את מינויים של שמונה סנאטורים נוספים על מנת לוודא העברת חוק בעניין מיסוי מצרכים ושירותים בסנאט.

היחס בין בית הנבחרים וממשלת קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שבית הנבחרים אינו בוחר את ראש ממשלת קנדה (אשר נבחר על ידי המושל הכללי), לבית הנבחרים השפעה רבה על תפקודו ופעולותיו של ראש הממשלה. על פי המוסכמה החוקתית, ראש הממשלה חייב חובת דיווח לבית הנבחרים, ועליו לקבל את אמון בית הנבחרים על מנת לפעול. מסיבה זו בוחר המושל הכללי את חבר בית הנבחרים אשר לו הסיכויים הגבוהים ביותר לקבל את אמון בית הנבחרים (ולרוב מדובר בעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר בבית הנבחרים - ואז מנהיג המפלגה השנייה בגודלה מתמנה לרוב למנהיג האופוזיציה הרשמית).

על פי מוסכמה חוקתית, ראש הממשלה נבחר מבין חברי בית הנבחרים (ולא מבין חברי הסנאט). שני ראשי ממשלה בלבד כיהנו כסנאטורים: סר ג'ון ג'וזף קלדוול אבוט (1891 - 1892) וסר מקנזי בווול (1894 - 1896) - שניהם מונו לאחר מותו של ראש ממשלה מכהן, ולא בעקבות מערכת בחירות.

ראש הממשלה מכהן בתפקידו כל עוד יש לו את אמון בית הנבחרים. בית הנבחרים יכול להצביע על אי אמון בראש הממשלה או להצביע נגד הצבעת אמון בראש הממשלה. דברי חקיקה בעלי חשיבות - כגון חוקי תקציב או חקיקת מס נחשבים כהצבעת אמון בממשלה.

כאשר ראש הממשלה מאבד את אמון בית הנבחרים, עליו להתפטר מתפקידו או לבקש מהמושל הכללי לפזר את הפרלמנט (ובכך להקדים את הבחירות הכלליות). המושל הכללי יכול לסרב לבקשה זו, ובכך למעשה להכריח את ראש הממשלה להתפטר (דבר שאירע לאחרונה בשנת 1926).

ראש הממשלה יכול לבקש מהמושל הכללי לפזר את הפרלמנט גם כאשר הוא סבור שהמועד נוח עבור מפלגתו לערוך בחירות כלליות (וזאת מבלי שהפסיד בהצבעת אי אמון). אם ראש הממשלה לא ביקש את פיזור הפרלמנט, בית הנבחרים מתפזר בתום חמש שנים מבחירתו. לרוב ראשי הממשלה מבקשים פיזור הפרלמנט לאחר שלוש שנות או ארבע שנות כהונה, ולא ממתינים לתום חמש השנים.

הכלי העיקרי של פיקוח שיש בידי בית הנבחרים על הממשלה הוא "זמן השאלות" (Question Period") - בו מדי יום, במשך 45 דקות, חייבים השרים וראש הממשלה לענות על שאלות חברי בית הנבחרים. השאלות חייבות לעסוק בתחום עיסוקם של השרים או ראש הממשלה, ולא ניתן לשאול שאלות של מדיניות כללית. כל מפלגה זכאית למספר שאלות ביחס למספר חבריה בבית הנבחרים. השאלות נשאלות בעל פה או בכתב.

הרכב נוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההרכב הנוכחי של בית הנבחרים:

שיוך מפלגתי חברים
שמרנים 165
המפלגה הדמוקרטית החדשה 101
ליברלים 35
בלוק קוובקואה 48
מפלגת הירוקים 1
עצמאיים
1
כיסאות ריקים
1
 סה"כ
308

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]