חרב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבנה בסיסי של חרב ארוכה
חרב סיף, או דקר (Rapiere)

חרב היא כלי נשק קר שנועד לדקירה ולשיסוף. בעיצובה הבסיסי ביותר, החרב עשויה מלהב ארוך וניצב בו אוחזים את החרב. הלהב בדרך כלל עשוי מתכת, כשלפחות צד אחד שלו משויף וחד. לעתים קרובות יש לחרב קצה מחודד לדקירה. הידית יכולה להיות עשויה מסוגים שונים של חומרים, כשהנפוצים הם עץ מצופה בעור, עורות דגים או סבכות מתכת. מבנה החרב דומה בצורה מפתיעה בתרבויות שונות, כמו גם טכניקות הסיף הנפוצות. על-מנת לשאת את החרב נהוג להשתמש בנרתיק הנקרא "נדן", שמונע מהחרב לפגוע באדם הנושא אותה.

מבנה החרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרב בנויה משני חלקים עיקריים: להב וניצב.

ניצב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניצב הוא החלק בחרב בו אוחזים. הוא בנוי מידית שבקצה התחתון גולה שמטרתה העיקרית היא לסייע באחיזה. בחרבות דקירה מאוחרות שימשה גם לאיזון משקל הלהב ולאפשר תמרון נוח יותר בדקירה. כמו כן, הגולה יכולה גם להמם אדם במכה על הראש. באמצע נמצאה הידית, בה אוחזים. בקצה הקרוב ללהב ניצבת השמורה, או ה-hand-guard שמטרתו הייתה כפולה: למנוע מהיד להחליק על הלהב ולמנוע מלהב היריב לפגוע ביד. לחרבות שונות היו שמורות שונות: לחרבות האבירים של ימי הביניים היו שמורות בצורת מוט אופקי שיצר צלב עם הלהב והידית (cross-guard), לחרבות היפניות היו שמורות בצורת מלבן או אליפסה שהקיף את הלהב (Tsuba) ואילו לחרבות הדקות והקלות (יחסית לחרבות ימי הביניים) של המאה ה-17 ואילך (חרב סיף או דקר) השמורה הייתה מעין "סלסלה" שעטפה את היד וכללה קשת פלדה שהגנה גם על פרקי האצבעות.

להב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחרבות שונות היו להבים שונים. הלהב כולל שפה אחת או שתיים מחודדות, ששימשו לשיסוף ולעתים גם קצה מחודד ששימש לדקירה. החרב הארוכה בעלת שתי השפות כללה גם מעין שקע לאורך אמצע הלהב, שנועד להקטין את המשקל של החרב. שקע זה - הנקרא fuller - נודע בטעות כ"מרזב הדם".

חרבות בעלי להבים קצרים יותר (כגון הגלאדיוס ופגיונות מסוגים שונים) שימשו לרוב לדקירה, ואילו חרבות ארוכות, כמו רוב החרבות שהיו בשימוש בימי הביניים, שימשו לחיתוך. ההבדל בין חרבות אלה התבטא, כאמור, באורך, בצורת הלהב (למשל, חרבות מעוקלות שימשו רק לחיתוך, חוץ מבמקרה של חרבות סיף) ובחלקיו החדים (רק חרבות ישרות המיועדות לחיתוך היו חדות בשני צידיו של הלהב).

שיטות הייצור של הלהבים היו שונות מחרב לחרב, אך לא במידה רבה. החרב העיקרית בעלת שיטת ייצור שונה מחרבות אחרות הייתה הקטאנה היפנית - שיטת היצור הייחודית של הקטאנה גרמה לה להיות חזקה בהרבה מכל חרב אירופאית בימי הביניים, אך יצירת הלהב בשיטה זו הייתה לוקחת עד שישה חודשים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרבות מתקופת הברונזה
חרבות דו-ידניות מסוף ימי הביניים

חרבות היו בשימוש אצל בני האדם החל מתקופת הברונזה, כשלראשונה הומצאה הטכנולוגיה ליצירת להבים חדים וארוכים. החרבות הראשונות היו עשויות מברונזה או נחושת. הלהב היה קשה, אך מאוד שביר. רק כשהאדם למד ליצור ברזל נהפכו החרבות לכלי נשק חשוב. במהרה, למדו הנפחים שעם הוספת כמות מתאימה של פחם (למעשה הפחמן שנמצא בפחם) ניתן לייצר סגסוגת יעילה בהרבה: פלדה.

החרב הייתה בשימוש גם בזמן העת העתיקה, אז הייתה נטייה לשימוש בחרבות קצרות שנועדו בעיקר לדקירה. המפורסמת שבהן הייתה הגלאדיוס הרומית שנהפכה לנשק הסטנדרטי של הלגיונר. הגלאדיוס שימשה בעיקר לדקירה אך יכלה גם לשסף. עם הירידה באיכות הצבא הרומי והמשמעת של לוחמיו, נזנחה הגלאדיוס לטובת הספאתה - חרב ארוכה יותר שהייתה בשימוש הברברים באותה תקופה. גם אחרי נפילת האימפריה הרומית נמשך השימוש בחרבות, אם כי איכותן הירודה יחסית (חרבות הויקינגים היו כבדות ולא מאוזנות) אפשרה לגרזני המלחמה לשלוט בשדה הקרב.

תקופת השיא של השימוש בחרבות היה בימי הביניים באירופה, המזרח התיכון ויפן. באותה תקופה, חרשות החרבות הייתה בשיאה ונפחים ייצרו חרבות מאיכות גבוהה ביותר (בייחוד ביפן, דמשק וספרד). החרבות באו במגוון גדלים ועיצובים: החל מחרבות כבדות באורך של יותר ממטר וחצי שנועדו לחדור דרך שריון לוחות וכלה בחרבות דקות וקלות שנועדו בעיקר לנוי ופחות לקרב.

מאז היווצרותן היו החרבות כלי נשק יקר ויוקרתי במיוחד. הכנת חרבות מובחרות נמשכה לעתים יותר משנה ומחירן עלה לעתים על זה של כפר שלם. בניגוד לכלים אחרים כגון גרזן, פטיש קרב, קשת או כידון - החרב שימשה רק למלחמה ולכן נחשבה לכלי נשק יפה ואצילי שרק בני המעמד הגבוה (מעמד האצולה, אבירים וסמוראים) יכלו להרשות לעצמם אותו. ביפן הפאודלית ובאירופה של ימי הביניים והרנסאנס החרב שימשה גם כסמל מעמד, שימוש שנמשך עד המאה ה-19, גם אחרי שהחרב איבדה את מקומה בשדה הקרב לטובת הרובים והתותחים.

אחרי שימוש נרחב למשך חמשת אלפים שנה, חרבות החלו לאבד מחשיבותן בשלהי המאה ה-19, עקב השימוש הגובר בנשק חם המבוסס על אבק שריפה. למרות שחרבות לא נזנחו לחלוטין, שימושיהן הוגבלו יותר ויותר, כשחלק נרחב יותר משימושן היה למטרות טקסיות. עם זאת, חרבות היו עדיין בשימוש במלחמת העולם השנייה, כשהיפנים ותושבי האיים הפסיפיים השתמשו בחרב לפרקים.

סוגי חרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרב פרשים מעוקלת (Sabre)
  • חרב קצרה - חרב באורך כ 60 ס"מ, הייתה נפוצה בעת העתיקה, בימי הביניים וברנסאנס.
  • חרב פיפיות - חרב עם להב מחודד משני הצדדים
  • ח'ופש - חרב מצרית, בעלת להב בצורת מגל.
  • גלאדיוס - חרב רומאית קצרה אך רחבה.
  • ספאתה - חרב ארוכה שפותחה על ידי הברברים ומאוחר יותר אומצה על ידי הפרשים הרומיים.
  • פאלקס קצר - חרב דאקית בעלת להב בצורת מגל.
  • פאלקטה - חרב איברית בעלת להב בצורת מגל.
  • חרב ארוכה (או חרב רחבה) - חרב חזקה וכבדה ליד אחת באורך של בערך מטר. החרב הארוכה נועדה בעיקר לחתוך, אך גם יכלה לדקור. זו הייתה החרב העיקרית של האבירים בימי הביניים.
  • חרב ממזרית - חרב ארוכה שאפשר היה להחזיקה ביד אחת או בשתי ידיים. בשל כך נודעה גם בשם חרב "יד וחצי".
  • חרב דו ידנית - חרב ארוכה וכבדה. החרב הופעלה בשתי הידיים ונועדה לחתוך דרך שריונות כבדים.
  • חרב קלאימור - שם של שני סוגים של חרבות סקוטיות.
  • פלשיון או פלכיון: חרב מימי הביניים עם להב רחב וכבד במיוחד. הפלכיון שילב את הכוח של הגרזן עם טכניקה של חרב.
  • סימיטר - חרב טורקית מעוקלת.
  • חרב צ'רקסית - החרב מעוגלת קצת, בעלת להב קפיצי וידית מקרן אייל, הומצא בצפון הרי הקווקז על ידי מתיישבים מהשבטים הצ'רקסים בשלהי המאה ה-12 וה-13 .
  • קטאנה - החרב יוצרה ביפן, גרסה הקצרה שלה נקראת ואקיזאשי, והפגיון התואם נקרא טאנטו. חרב זו היא חרב חזקה במיוחד, בשל שיטת הייצור הייחודית שלה.
  • סיף פרשים - חרב מעוקלת במקצת המחודדת מצד אחד. הייתה בשימוש בעיקר במאות ה-18 וה-19 בידי חילות התקופה - בייחוד הפרשים.
  • דקר - חרב דקה שנועדה בעיקר לסיוף ולדקירה. הייתה נפוצה ביותר ברנסאנס ועד המאה ה-19 כקישוט לאצילים. זו החרב שבה נלחמו בדו-קרב של כבוד באותה תקופה.
  • חרב סיף - חרב המשמשת בתחרויות סיף אולמיפיות. יש 3 סוגי חרבות סיף: חרב, דקר ורומח.

חרבות בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ימי הביניים, הן באירופה והן ביפן, החרב הפכה לנשקו האישי של הלוחם בן מעמד האצולה (אביר או סמוראי). לחרב לא היה רק תפקיד מעשי-קרבי אלא גם תפקידים טקסיים וסמליים. למשל: הכתרת אביר נעשתה באמצעות טפיחה על כתפיו עם חרב (בדרך כלל או החרב של המכתיר או החרב שיקבל האביר). חרבות של גיבורים ואצילים רבי-מעלה כגון מלכים, קושטו במתכות יקרות ועוטרו בעיטורים שונים ואף נקראו בשמות. ממסורות אלו התפתחו אגדות על חרבות קסומות והגיבורים שנשאו אותן. הידועה שבהן היא האקסקליבר - חרבו האגדית של המלך ארתור.

החרב שימשה כאמצעי העיקרי לדו-קרב עד המצאת האקדחים בעלי בריח צור (flintlock), ובסרטי קולנוע רבים מתוארים דו-קרבות בין הגיבור לנבל כאשר הנשק בהם שניהם משתמשים הוא חרב כלשהי. אחת החרבות הבידיוניות הידועות והפופולריות ביותר היא חרב האור מסרטי מלחמת הכוכבים: זוהי חרב עתידנית בה הלהב מורכב מקרן אור אנרגטית שיכולה לחתוך דרך כל חומר. חרב-האור היא נשקם של אבירי הג'דיי והסית' ובידים מיומנות היא קטלנית ביותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]