בת הרב ואמה

בת הרב ואמה
	אִמִּי, אִמִּי! הִנֵּהוּ שׁוּב,; הִנֵּהוּ הָאַבִּיר!; הוּא פֹּה בַּיּוֹם, הוּא פֹּה בַּלֵּיל,; נֶחְבָּא בְּצֵל הַקִּיר.; בִּתִּי, בִּתִּי! אוֹי וַאֲבוֹי!; אוֹי לִי, וְלָךְ אֲבוֹי!; יוּאַר הַיּוֹם רָאָה אוֹתָךְ; אוֹתוֹ אַבִּיר, הַגּוֹי.; ; אִמִּי, אִמִּי! אוֹמֵר הוּא לִי:; אָרוּר עַמִּי מֵאֵל,; בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּעוֹלָם הַבָּא,; חֶלְאַת יוֹשְׁבֵי תֵבֵל.; בִּתִּי, בִּתִּי! אָרוּר הָאִישׁ; אֲשֶׁר יִקְּבֶנּוּ אֵל,; בַּת רַבָּנִים – עֶשְׂרִים דּוֹרוֹת –; אַתְּ בַּת-רַב בְּיִשְׂרָאֵל.; ; אִמִּי, אִמִּי! אוֹמֵר הוּא לִי:; קָסוֹם קָסַמְתִּי לוֹ;; אֵינוֹ אוֹכֵל, אֵינוֹ יָשֵׁן,; אָבַד יוֹמוֹ, לֵילוֹ.; בִּתִּי, בִּתִּי! אוֹי וַאֲבוֹי,; אוֹי לִי, וְלָךְ אֲבוֹי!; סָגַר עָלֵינוּ הַמָּצוֹר,; סָגַר מִצֵּאת, מִבֹּא.; ; אִמִּי, אִמִּי! אוֹמֵר הוּא לִי:; יַרְבֶּה רִקְמָה וָשֵׁשׁ,; יִתְלֶה עָלַי רְבִיד זָהָב, –; תֹּאכְלֵן קִנְאָה כָּאֵשׁ.; בִּתִּי, בִּתִּי! בִּרְבִיד זָהָב,; עוֹטֶה רִקְמָה וָשֵׁשׁ,; בָּךְ יִסְתַּכֵּל מִן הַגְּזֹזְטְרָה,; כִּי יִזְרְקוּךְ בָּאֵשׁ.

"בַּת הָרַב וְאִמָהּ" היא בלדה עברית, שנכתבה על ידי שאול טשרניחובסקי וראתה אור ב-1942. זוהי השנייה משבע בלדות במחזור "ב", שנכתבו בידי המשורר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והשואה.

היצירה פורסמה לראשונה בעיתון הארץ ב-8 במאי 1942, ולאחר מכן הופיעה בקובץ שיריו "כוכבי שמים רחוקים" (תש"ד 1944).

תוכן הבלדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבלדה בנויה מדיאלוג בין בת הרב המחוזרת על ידי אביר העומד בצל מחוץ לביתם לבין אימה. הבת מצטטת את דברי האביר על עמה - "אָרוּר עַמִּי מֵאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּעוֹלָם הַבָּא, חֶלְאַת יוֹשְׁבֵי תֵבֵל." דבריו מזכירים את התעמולה הנאצית האנטישמית. הבת מוחמאת מחיזוריו של האביר, ומדבריו על אהבתו אליה, ומהבטחתו למתנות יקרות שיעניק לה. מאידך היא אינה מתחננת לאמה לאפשר לה את הזוגיות שנוצרה ביניהם.

מנגד אשת הרב מזועזעת מהסיטואציה. היא מסבירה לבת שהדבר לא ייתכן כיוון שהיא בת עשרים דורות של רבנים. האביר שייך לדת שעל מייסדה נאמר "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יִקְּבֶנּוּ אֵל" (רמז ל"אותו האיש" – ישו). על חיזורי האביר אומרת האם - "אוֹי לִי, וְלָךְ אֲבוֹי! סָגַר עָלֵינוּ הַמָּצוֹר",^[1] האם לא מאמינה להבטחות לתכשיטים יקרים והיא כאשה ריאליסטית רואה בדבר סכנת מוות "כי ישרפוך באש".

בנוסף, בלדה עוסקת בחוויה משמעותית של גיבורי הסיפור.

מקומה של הבלדה ביצירת טשרניחובסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבלדה בת הרב ואמה פורסמה לראשונה בעיתון הארץ ב-8 במאי 1942. הבלדה "בת הרב ואמה" היא השנייה במחרוזת של שבעה בלדות הנקראות "בלדות ורמייזא". כולן נכתבו בידי המשורר בעיצומה של השואה בשנת 1942. אף על פי שהן מתארות לכאורה את האירועים בעיר וורמייזא בימי הביניים בה היו פרעות בידי הצלבנים בשנת תתנ"ו (1096) ובמאה ה-14 עקב מגפת הדבר השחור, יש בהן רמז עבה לשואת יהודי אירופה, שמאורעותיה ומוראותיה הגיעו כבר באותו זמן לארץ ישראל. השיר השלישי במחרוזת הבלדות, העוקב על בלדת בת הרב ואמה הוא "בתו היפה של הרב". כאן כבר מתואר גורלה של בת הרב היפה שהאבירים חושקים בה.עם פתיחת קברו של הרב מתברר ש-"עַל יַד הָרַב מוּטֶלֶת, בִּּתוֹ זוֹ הַיָפָה". בשיר מוקדם (מ-1924) מתאר המשורר גם את גורל בת הרב. בשיר – "בת הרב" מנסה מנהיג של הקוזאקים (כנראה בגזירות ת"ח ת"ט) לשכנע את בת הרב להתנצר ולשאת אותה לאשה. שם בת הרב מבקשת ממנו לירות בה כדור, באמתלה שבלחש כלשהו היא מסוגלת לעצור את הכדור.

לחן הבלדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר אחר פרסומו זכה השיר ללחן של נחום נרדי והוא זכה להצלחה רבה בקרב הקהל. הראשונה ששרה אותו הייתה שושנה דמארי בהופעתה בקונצרט מיצירות נרדי ובליוויוֹ בפסנתר בחודש אוגוסט (1942). המשורר שאול טשרניחובסקי שנכח בקונצרט, הביע את התפעלותו מכך שחודשים ספורים לאחר שפרסם לראשונה את השיר הוא כבר הולחן על ידי נרדי וכבר הושמע על הבמה.^[2] ב-1947 שרה אותו דמארי שוב בפסטיגל הנוער בפראג, וזכתה לשבחים רבים.

טשרניחובסקי נפטר באוקטובר 1943. חודש לפני מותו, זכה לשמוע אותו מפיה של שרה יערי, שהקליטה אותו על תקליט מסחרי.

לחן נוסף נכתב על ידי שמוליק קראוס ושמעון שגיא, והוא הושר בפי ג'וזי כץ.

השיר בספרי תווים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירי עבודה ומולדת: קובץ לשירה בציבור, חלק שני, עמ' 32, הוצאת המרכז לתרבות והסברה, 1947. (הספר בקטלוג ULI)
מ. ברונזפט, ד. סמבורסקי (עורכים), ספר שירים ומנגינות: לבית הספר ולעם, עמ' 67, קרית ספר, 1947. (הספר בקטלוג ULI)
נחום נרדי, ממבחר שירי ישראל: שירי עם, שירי מולדת, עמ' 26, בהוצאת המחבר, 1969. (הספר בקטלוג ULI)