גירוי מוחי עמוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צילום רנטגן של גולגולת, שבו נראות שתי אלקטרודות של גירוי מוחי עמוק, אחת בכל המיספרה

גירוי מוחי עמוק (באנגלית: DBS, Deep Brain Stimulation) הוא שיטת טיפול נוירולוגית ופסיכיאטרית המבוססת על גירוי חשמלי של אזורים במוח. לצורך הטיפול, מתבצעת השתלה כירורגית של אלקטרודה באתר המטרה בתוך המוח וכן מותקן קוצב תת-עורי המשגר אליה אותות חשמליים.

גירוי מוחי עמוק הוא טיפול מוכר עבור התסמינים המוטוריים של מחלת פרקינסון והפרעות מוטוריות אחרות. בשנים האחרונות שיטה זו משמשת גם לטיפול נסיוני בתסמונות פסיכיאטריות כגון דיכאון, הפרעה טורדנית-כפייתית והתמכרות[1].

פעילותו של הקוצב החשמלי נשלטת מבחוץ, ובכך מאפשרת להפסיק או לווסת את השפעת הטיפול במקרה הצורך. דבר זה גם הופך את גירוי המוח העמוק לכלי מחקר ייחודי, המאפשר לערוך ניסויים קליניים מבוקרים בתנאים של סמיות כפולה.

למרות המחקרים הרבים שנערכו בנושא, מנגנוני הפעולה שדרכם משפיע הגירוי המוחי העמוק על תפקודו של המוח אינם ברורים לחלוטין. בהתאם לתסמונת, האלקטרודות מושתלות באזורים שונים בתוך המוח הגדול, כמו התלמוס, הגרעין התת-תלמי וגרעין האקומבנס.

במספר מחקרים קליניים שנערכו על חולים הסובלים מתסמונות פסיכיאטריות שונות, שיטה זו התגלתה כיעילה במקרים שבהם הטיפולים התרופתיים והפסיכולוגיים הרגילים אינם עוזרים. עם זאת, גירוי מוחי עמוק הוא מאוד פולשני, והטיפול עלול גם לגרום לתופעות לוואי קשות כמו בעיות קוגניטיביות, אפתיה ודיכאון.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Krack P, Hariz MI, Baunez C et al. (2010), Deep Brain Stimulation: from Neurology to Psychiatry? Trends in Neuroscience 33:10 p. 474-484.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]