הפרעה נפשית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: מחסור בסימוכין.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הפרעה נפשית
Gautier - Salpetriere.JPG
חולים במחלות נפשיות חמורות או פיגור שכלי קשה היו מוחזקים בעבר בבתי חולים לחולי נפש. הציור מאת ארמאן גוטייה משנת 1857 מציג שמונה חולות כאלה בחצר בית החולים סלפטרייר בפריז. הן מייצגות בכוונת הצייר מקרים של ארוטומניה, מניה, דמנציה,פסיכוזה הלוצינטורית, מלנכוליה, מגלומניה, "שיתוק כללי" שבעגבת, ופיגור שכלי חמור
שם בלועזית Mental disorder
InfoMed עולם הפסיכולוגיה
ICD-10
(אנגלית)
F00-F99

הפרעה נפשית (ידועה בסיווג ICD -10 של ארגון הבריאות העולמי כ"הפרעה נפשית והתנהגותית"‏[1] ; מונחים אחרים בשימוש הם הפרעה פסיכיאטרית Mental disorder או Psychiatric Disorder ובחלק מהמקרים -מחלת נפש או "מחלה נפשית", באנגלית Mental Illness) היא ליקוי בריאותי בתחום ההתנהגות וההרגשה הנפשית המתבטאת בדפוס התנהגותי או חשיבתי, שונה מהנורמה והגורם למצוקה משמעותית או לפגיעה משמעותית בתפקוד. בתחום הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה משמש המונח בסיווג התנהגויות על ציר בין נורמאליות לבין אבנורמליות לצורך איבחון וטיפול.

קשת רחבה של התנהגויות סוּוגו על ידי הפסיכולוגיה כאבנורמליות (סוטות מן הנורמה). סיווג זה השתנה עם השנים, וייתכנו בו הבדלים בין תרבויות. העיסוק בנושא בעייתי במיוחד, שכן הוא טעון משמעויות במגוון תחומים, משמעויות הנושאות עימן השלכות רפואיות, חברתיות, פוליטיות, מוסריות, דתיות ועוד. הסיווג להפרעות נפשיות הנפוץ בקרב מרבית העוסקים בבריאות הנפש בארצות-הברית הוא הגרסה הרביעית של ה DSM של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. בשנת 2013 הוצאה לאור גרסה חדשה של סיווג זה - DSM-5.

בשפה המדוברת, המונח הישן והצר "מחלת נפש" או "מחלת רוח" מתייחס בעיקר למקרים חמורים של הפרעה נפשית, לרוב כשמתלווים תסמינים פסיכוטיים. בישראל המונח "חולה נפש" ו"מחלת נפש" מופיע בחוקי המדינה. המונחים המשפטיים "חולה נפש" ו"מחלת נפש" צרים במובנם ומתייחסים למצב פסיכוטי בחוק הטיפול בחולי נפש, האחרון בשנת 1991‏[2], ובחוק העונשין ("מחלה שפגעה ברוחו" של אדם)‏[3]. מושג רחב יותר של "נכי נפש" מופיע ב"חוק לשיקום נכי הנפש בקהילה" משנת 2000.‏[4]. המושגים "טירוף הדעת","בלתי שפוי בדעתו", המתייחסים למצבים פסיכוטיים או פגיעות נפשיות חמורות אחרות, מופיעים בישראל במסמכים של מוסדות ממשלה וחברות ביטוח.

ההגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהפסיכואנליטיקאים שעסקו בתחום הבריאות והחולי הנפשיים הדגישו את הקשר לסביבה ולשלב ההתפתחותי ("העיקרון האפיגנטי"). ביניהם מוכר במיוחד אריק אריקסון אשר תיאר נורמליות כיכולת לבצע תהליכים הסתגלותיים מסוימים בכל שלבי החיים. פסיכואנליטיקאים רבים, ובראשם פרויד טענו שבריאות נפשית היא מונח תאורטי, שלא ניתן להשיגו בפועל. פרויד תיאר נורמליות כ"פיקציה שעברה אידאליזציה". בדומה לזה, קורט איסלר סבר כי לא ניתן להגיע לנורמליות מושלמת משום ש"האדם הנורמלי חייב להיות מודע לחלוטין למחשבותיו ולרגשותיו". כתמונת ראי להשקפה זו, ישנם היום כאלו, כדוגמת תומש סאס, הסוברים שהתחלואה הנפשית אינה קיימת במציאות, וראיית התנהגויות מסוימות כנובעות ממחלת נפש היא תולדה של תפיסה חברתית שאינה מסוגלת לקבל את החריג.

גם הקו המפריד שהיה קיים בין תחלואה נפשית לגופנית היטשטש בשנים האחרונות באופן ניכר. למחלות פסיכיאטריות רבות אותרו סמנים גופניים (שינויים הורמונליים, שינויים מבניים במוח, שינויים בדרכי ההתבטאות של רצפטורים מוחיים וכדומה), ולעומת זאת, למחלות גופניות יש לא פעם תסמינים נפשיים. הדבר הוביל להוצאה של מושגים כמו "הפרעות על בסיס אורגני" מה-DSM, מתוך מחשבה כי כל ההפרעות הנפשיות הן בעלות מרכיב אורגני.

ה DSM- 5 מגדיר את ההפרעה הנפשית כתסמונת המתאפיינת על ידי הפרעה משמעותית מבחינה קלינית בקוגניציה, הוויסות הרגשי או ההתנהגות של אדם, המשקפת דיספונקציה (הפרה) בתהליכים הפסיכולוגיים, הביולוגיים או ההתפתחותיים שעליהם מושתת התפקוד הנפשי. ההפעות הנפשיות מתלוות בדרך כלל במצוקה משמעותית או בפגיעה משמעותית בכושר החברתי, התעסוקתי או בתחומי פעילות אחרים.

אין נחשבות להפרעות נפשיות תגובות צפויות או מוסכמות תרבותית למצב דחק שכיח או לאבדן כמו מוות של אדם אהוב. גם התנהגות חריגה מבחינה חברתית (פוליטית, דתית או מינית) וסכסוכים שהם בבסיסם בין הפרט ובין לחברה, אינם נחשבות להפרעות נפשיות, פרט לחריגות או סכסוך הנובעים מדיספונקציה של הפרט כפי הוזכרה בהגדרה של ההפרעות הנפשיות.‏[5]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופות קדומות של התרבות המערבית ובחברות אחרות (בחלקן עד היום) התייחסו להפרעות נפשיות כאל כניסתם של שדים ורוחות או דיבוק אל גופו של האדם. ההחלטה אם הדיבוק שאחז באדם הוא רוח טובה או רעה, הייתה תלויה בדרך כלל בתסמינים שהתבטאו אצלו - אם הייתה לדיבורו ולהתנהגותו משמעות דתית או מיסטית, ייחסו את הדיבוק לרוח טובה או אל, והפרט זכה לרוב ליחס של כבוד וחרדת קודש; אך רוב הדיבוקים נתפסו כפרי מעשיהם של אלים זועמים או רוחות רעות, בעיקר כשהאדם נעשה נסער או פעיל מדי.

שיטת הטיפול העיקרית בדיבוקי שדים הייתה גירוש שדים, באמצעות טכניקות מגוונות שכללו כישוף, תפילות, השמעת קולות, הלקאה ושימוש בשיקויים שונים, כגון משלשלים שנרקחו מצואת כבשים ומיין, כדי שהגוף יהפוך למקום לא נעים, עד שהרוח הרעה תסתלק מתוכו.

מגרשי השדים היו לרוב רופאי אליל - שמאנים, ובמצרים ויוון העתיקות תפסו את מקומם כוהני דת, שבהדרגה שילבו כישופים עם שיטות טיפול הומאניות יותר, כגון שיכון החולים במקדשים, יחס אוהד ופעילות נעימה כגון משחקים וטיולים. מקדשי הריפוי היוונים קמו בתור הזהב של יוון תחת שלטונו של המנהיג האתונאי פרילקס(429-461 לפנה"ס). בתקופה זו חלה התקדמות רבה בהבנת הפרעות נפש ובטיפול בהן כאשר אבי הרפואה המודרנית, היפוקרטס (377-460 לפנה"ס) היה הראשון שהתייחס להפרעות אלה בכתביו. היפורקטס שלל את חלקם של אלוהוית ושדים בהתפתחות מחלות, ועמד על דעתן כי להפרעות נפש יש סיבות טבעיות ויש לטפל בהן כמו במחלות אחרות. דעתו הייתה חד משמעית:"אני כשלעצמי אינני מאמין כי גוף האדם טומא אי פעם על ידי אל"‏[6] היפוקרטס האמין כי הפרעות נפש נובעות מפתלוגיה במוח, וסיווגן לשלוש קטגוריון כלליות: מאניה, מלנכוליה ודלקת מוח. הטיפולים עליהם המליץ היפוקרטס היו מתקדמים בהרבה מטקסי גירוש השדים שרווחו בימיו, וכללו מנוחה, אורח חיים סדיר, פרישות מינית, התעמלות והקזת דם בעת הצורך, יחד עם זאת היפוקרטס היה במקרים רבים רחוק מאוד מהאמת- הוא סבר שהיסטריה אצל נשים נובעת מנדידת הרחם לחלקים שונים של הגוף בכיסופיו לילדים (לטיפול במחלה המליץ על נישואין). הוא שגה גם בקיומם של 4 נוזלי גוף או מרות (דם, מרה שחורה, מרה צהובה וליחה) הוא טען שכשהמרות מתערבבות נוצרות מחלות פיזיות ונפשיות.

כמה רופאים יוונים ורומים המשיכו בעבדתו של היפוקרטס, ובתקופה זו הועסקו חולי הנפש דרך קבע בשלל פעילויות מרגיעות לנפש. אחד הרופאים היוונים רבי ההשפעה היה גאלן (200-130 לספירה) אשר חילק את הסיבות להפרעות פסיכולגיות לקטגוריות פיזיות ונפשיות. עם הסיבות שמנה להפרעות נפשיות היו: צריכת אלכוהול מופרזת, הלם, פחד, גיל ההתבגרות, שינויים במחזור החודשי, תהפוכות כלכליות ואהבה נכזבת.

מפתיע שלאחר תקופה זו בעקבות חשכת ימי הבניים, תרומתיהם של היפוקרטס ושל הרופאים היוונים והרומים שפעלו אחריו אבדו עד מהרה בתהומות הבואות והאמנות הטפלות העממיות, וחלק מהרופאים של רומי חזרו לצורה כלשהי של אמונה בשדים וברוחות כגורם המונח ביסוד ההתנהגות החריגה

השקפות ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת ימי הביניים באירופה (1500-500 לספירה) הייתה החקירה המדעית של ההתנהגות החריגה מוגבלת למדי, והטיפול בבעלי הפרעות נפש התאפיין בטקסים ובאמונות טפלות יותר מאשר בניסיון להבין את מצבו של האדם. בתקופת ימי הביניים הופיעה מגמה מוזרה בהתנהגות החריגה שהייתה כרוכה בהתפרצות רחבת היקף של הפרעות התנהגות קבוצתיות שנראו כמקרים של היסטריה ונקראו- טירוף המונים. קבוצות שלמות של בני אדם נפגעו בבת-אחת. בימי הביניים באירופה היה הטיפול בחולי הנפש נחלת הכנסייה. המנזרים שימשו בתי מחסה ואתרי כליאה. בראשית התקופה טופלו חולי הנפש בדרך כלל בעדינות ניכרת. ה"טיפול" כלל תפילות, מים קדושים, שמנים ומשחות מקודשים, נשימה או רוק של הכמרים וכו'.

בארופה של המאה החמש-עשרה והשש עשרה התקיים ציד מכשפות רחב היקף, שבמסגרתו הואשמו בני אדם רבים (בעיקר נשים) בסטיה מהאמונה המוצרים ונענשו על כך. אחוזי דיבוק נחשבו למי שכרתו ברית עם השטן, שנחתמה בדם בתוך ספר שהשטן הגיש להם לחתימה, ברית שהעניקה להם כוחות על טבעיים.

תקופת הרנאסנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית תקופת הרנסאנס שבה והופיעה החקירה המדעית, הרופא השוצרי פרצלסוס (1490-1541) היה אחד המבקרים הראשונים של האמונות הטפלות הנוגעות לדיבוקים. במאה השש עשרה חוללה הנזירה תרזה זינוק רעיוני כאשר הייתה ממונה על קבוצת נשים הסבלה מהיסטריה היא טענה שנשים אלו לא סובלות מדיבוק אלא הן "כמו חולות". החל מהמאה השש עשרה גדל מספרם של מוסדות מיוחדים שנקראו בתי מחסה ונועדו לטיפול בחולי נפש. בתי המחסה הראשונים אומנם היו נוראיים, ודמו לבתי מאסר יותר מאשר לבתי חולים, חולים ששהו בבתי מחסה אלו בצרפת ובווינה נכלאו בצינוק ותאם לא נוקה מעולם, מבקרים יכלו להביט בהם בתשלום סמלי של פני אחד, בשנת 1792 שינה זאת פיליפ פינל כאשר פתח את שרשראותיהם של החולים ושיחרר אותם לחופשי לחצר בית המחסה. הוא היה הראשון שטיפל בחולים אלו בגישה שיקומית.

המאה ה-19 וה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-19 החלו לקשר את מחלות הנפש לפגיעות ראש‏[7]. מדעי המוח המשיכו להתפתח בצורה ניכרת במהלך המאה ה-20 ואפשרו הבנה מעמיקה יותר של הקשר בין המוח להיבטים רגשיים שונים.

שנים אלו בישרו את צמיחת המחקר המדעי, ההתקדמיות הבולטות ביותר הן אלה שחלו בחקר הגורמים הביולוגים והאנטומים שביסוד ההפרעות הגופניות והנפשיות גם יחד. בין התגליות המשמעותיות נמצא הגורם והטיפול למחלת עגבת המוח.

אמיל קרפלין היה הפסיכיאטר המדעי הראשון שסיווג הפרעות נפשיות על פי תסמונות ולא על פי תסמינים, בספרו "ספר לימוד בפסיכאטרייה" שראה אור בשנת 1883 הדגיש את חשיבות הפתלוגיה של המוח בהפרעות נפש. בשנת 1952 יצאה לאור המהדורה הראשונה של DSM ‏(DSM I), המבוססת על גישתו של קרפלין, ונכללו בה 60 הפרעות נפשיות.

אבחון וסיווג ההפרעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות שתי שיטות סיווג עיקריות של הפרעות נפשיות, ששתיהן נוצרו בעיקר כדי לשרת צרכים פרקטיים - השיטה האמריקאית מתוארת בDSM-IV, והשיטה האירופאית, המתוארת ב-ICD10, ומהווה חלק משיטה כללית לסיווג כל המחלות. ההבדלים בין השתיים מעטים.

ב-DSM עד מהדורת DSM IV, כל חולה קיבל אבחנות בחמישה צירים שונים. הציר הראשון עוסק בהפרעה הנפשית העיקרית, כגון הפרעה פסיכוטית (למשל סכיזופרניה), הפרעה במצב הרוח (למשל הפרעה דו קוטבית או דיכאון מג'ורי), הפרעת חרדה, וכדומה. בציר השני יצויין אם יש לחולה הפרעת אישיות או אם הוא סובל מפיגור שכלי. הציר השלישי עוסק בהפרעות גופניות או מוחיות ("אורגניות") עם ביטוי נפשי-התנהגותי, הציר הרביעי מציין מצבי דחק או סטרס (לחצים) פסיכוסוציאליים וסביבתיים היכולים להשפיע על פריצתה ועל מהלכה של הפרעה נפשית (כמו בעיות בתמיכה משפחתית וחברתית, בעיות בלימודים, בעיות תעסוקה, בעיות עם החוק, וכדומה). הציר החמישי מתאר את רמת התפקוד.

הסיווגים העיקריים של הפרעות נפשיות הם:

סכיזופרניה ופסיכוזות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעות פסיכוטיות הן הפרעות היכולות לפגוע בשיפוט המציאות.

  • ההפרעות הסכיזופרניות:
    • סכיזופרניה רזידואלית (צורה כרונית עם שארית סימפטומים של ההפרעה)
    • סכיזופרניה הבפרנית - לא מאורגנת
    • סכיזופרניה קטטונית (עצורה או רוגשת)
    • סכיזופרניה פרנואידית (מאופיין בעיקר במחשבות שווא של רדיפה/קנאה/שגעון גדלות)
    • הפרעה סכיזו-אפקטיבית (דיכאון, מאניה או הפרעה דו-קוטבית, המשולבים עם שני תסמיני סכיזופרניה)
    • פרנויה - (מחשבות שווא פארנואידיות, ללא הזיות)
    • פסיכוזה פרנואידית (מחשבות שווא של רדיפה והזיות שמיעה - ללא פגיעה תפקודית ממושכת)

תסמונות ספציפיות המתוארות בקרב הסובלים מהפרעות פסיכוטיות:

הפרעות אפקטיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעות הקשורות למצב רוח.

  • דיכאון - ירידת מצב רוח ואובדן הנאה מתמשכים, מתונים עד קיצוניים
    • דיסתימיה - צורה מתונה של דיכאון קליני עם מעט פגיעה בתפקוד
  • מאניה - עלייה קיצונית במצב הרוח ובמרץ ותחושת כל-יכולת (מחשבות גדלות)
  • הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דפרסיה) - תנודות בין מאניה לדיכאון
    • ציקלותימיה - צורה מתונה של הפרעה דו-קוטבית, עם גלים היפומאניים ודיכאוניים קלים

נוירוזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוירוזות הן תסמונות נפשיות בהן האדם שומר על התובנה הבסיסית, על השיפוט ועל בוחן מציאות, אך התפקוד בהן לקוי.

הפרעות אישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעות אישיוּת נחשבות לפי תאוריות פסיכודינמיות (פסיכאנליטיות) מצב ביניים בין פסיכוזה לבין נוירוזה, שמאופיין בנוקשות אופי ניכרת וחוסר יכולת להסתגל למציאות או רגישות קיצונית למצבי לחץ

בעיות בתפקוד המיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעות שליטה ואימפולסיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעות שמאובחנות לראשונה בינקות, בילדות או בהתבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעות אלו הן הפרעות התפתחותיות, או הפרעות אחרות שבדרך כלל מאובחנות לראשונה בגיל הינקות, בילדות או בגיל ההתבגרות.

הפרעות נפשיות עקב שינויים מוחיים גסים וסיבות רפואיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקן נחשבות הפרעות מוחיות אורגניות

הפרעות קשורות לשימוש בסמים[8][עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר אנטוניו מלצ'י, אזור הדמדומים של הנפש - על שיגעון, הזיות ומצבים אחרים של הנפש, הוצאת מטר, 2006.
  • מארי קארדינאל, מלים כדי לומר זאת, 1975, עברית: אדם, מוציאים לאור, 1985, תרגמה מצרפתית מרים טבעון
  • רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה, פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים (3 כרכים), הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998.
  • יצחק לבב (עורך), Psychiatric and Behavioral Disorders in Israel, הוצאת גפן, 2009. (מתוכו ניתן לצפות בפרק 4: mental disorders among the elderly population in Israel, באתר פסיכולוגיה עברית)
  • רונן דוד, מחלת נפש - המדריך להתמודדות ולהחלמה, בהוצאת החממה הספרותית (סטימצקי), 2012
  • ירון זילברשטיין, "מעמדן של מחלות הנפש במשפט העברי: המחלה, החולה והחברה", ספר עמדות ב (תשע"א), עמ' 79–97.

Kaplan and Sadock's Synopsis of Psychiatry,Behavioral Sciences/Clinical Psychiatry, 8th edition,Williams and Wilkins, Baltimore, 2001

  • Pocket Guide to the ICD-10 Classification of Mental and Behavioural Disorders World Health Organization,Geneva Churchill Livingstone 1998
  • ICD-10 הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי - בעריכת:איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומשרד הבריאות, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל אביב, 1995 - לפי המהדורה משנת 1992 באנגלית

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפרעה נפשית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ICD-10 בעברית 1995, עמוד 13
  2. ^ א.גרינשפן,י.מרגולין,א.ויצטון (עורכים) -"פסיכיאטריה משפטית בישראל",הוצאה לאור אריה ניר,תל אביב 2009 העמודים 22-27
  3. ^ גרינשפן,מרגולין,ויצטום - 2009 עמודים 36-34
  4. ^ גרינשפן,מרגולין,ויצטום - 2009, עמודים 36-34
  5. ^ DSM-5, American Psychiatric Association Washington DC 2013 עמוד 20
  6. ^ Lewis, 1941, p.37
  7. ^ רמי רחמימוב (2004). מהפכת המוח: תקשורת, מחלות נפש וסמים. רעננה: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד.
  8. ^ באנגלית משתמשים במילה substance במובן של סם