הפרעה נפשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: מחסור חמור בסימוכין. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
הפרעה נפשית (Mental disorder) היא דפוס התנהגותי או חשיבתי, שונה מהנורמה, הגורם למצוקה משמעותית או לפגיעה משמעותית בתפקוד, דהיינו דפוס התנהגות או מחשבה לקויי. בתחום הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה משמשים בסיווג התנהגויות על ציר בין נורמאליות לבין אבנורמליות לצורך איבחון וטיפול.
קשת רחבה של התנהגויות סוּוגו על ידי הפסיכולוגיה כאבנורמליות (סוטות מן הנורמה). סיווג זה השתנה עם השנים, וייתכנו בו הבדלים בין תרבויות. העיסוק בנושא בעייתי במיוחד, שכן הוא טעון משמעויות במגוון תחומים, משמעויות הנושאות עימן השלכות חברתיות, פוליטיות, מוסריות, דתיות ועוד. הסיווג להפרעות נפשיות הנפוץ בקרב מרבית העוסקים בבריאות הנפש בארצות-הברית הוא הגרסה הרביעית של ה DSM של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית.
תוכן עניינים |
ההגדרה [עריכה]
רבים מהפסיכואנליטיקאים שעסקו בתחום הבריאות והחולי הנפשיים הדגישו את הקשר לסביבה ולשלב ההתפתחותי ("העיקרון האפיגנטי"). ביניהם מוכר במיוחד אריק אריקסון אשר תיאר נורמליות כיכולת לבצע תהליכים הסתגלותיים מסוימים בכל שלבי החיים. פסיכואנליטיקאים רבים, ובראשם פרויד טענו שבריאות נפשית היא מונח תאורטי, שלא ניתן להשיגו בפועל. פרויד תיאר נורמליות כ"פיקציה שעברה אידאליזציה". בדומה לזה, קורט איסלר סבר כי לא ניתן להגיע לנורמליות מושלמת משום ש"האדם הנורמלי חייב להיות מודע לחלוטין למחשבותיו ולרגשותיו". כתמונת ראי להשקפה זו, ישנם היום כאלו, כדוגמת תומש סאס, הסוברים שהתחלואה הנפשית אינה קיימת במציאות, וראיית התנהגויות מסוימות כנובעות ממחלת נפש היא תולדה של תפיסה חברתית שאינה מסוגלת לקבל את החריג.
גם הקו המפריד שהיה קיים בין תחלואה נפשית לגופנית היטשטש בשנים האחרונות באופן ניכר. למחלות פסיכיאטריות רבות אותרו סמנים גופניים (שינויים הורמונליים, שינויים מבניים במוח, שינויים בדרכי ההתבטאות של רצפטורים מוחיים וכדומה), ולעומת זאת, למחלות גופניות יש לא פעם תסמינים נפשיים. הדבר הוביל להוצאה של מושגים כמו "הפרעות על בסיס אורגני" מה-DSM, מתוך מחשבה כי כל ההפרעות הנפשיות הן בעלות מרכיב אורגני.
היסטוריה [עריכה]
העת העתיקה [עריכה]
בתקופות קדומות של התרבות המערבית ובחברות אחרות (בחלקן עד היום) התייחסו להפרעות נפשיות כאל כניסתם של שדים ורוחות או דיבוק אל גופו של האדם. ההחלטה אם הדיבוק שאחז באדם הוא רוח טובה או רעה, הייתה תלויה בדרך כלל בתסמינים שהתבטאו אצלו - אם הייתה לדיבורו ולהתנהגותו משמעות דתית או מיסטית, ייחסו את הדיבוק לרוח טובה או אל, והפרט זכה לרוב ליחס של כבוד וחרדת קודש; אך רוב הדיבוקים נתפסו כפרי מעשיהם של אלים זועמים או רוחות רעות, בעיקר כשהאדם נעשה נסער או פעיל מדי.
שיטת הטיפול העיקרית בדיבוקי שדים הייתה גירוש שדים, באמצעות טכניקות מגוונות שכללו כישוף, תפילות, השמעת קולות, הלקאה ושימוש בשיקויים שונים, כגון משלשלים שנרקחו מצואת כבשים ומיין, כדי שהגוף יהפוך למקום לא נעים, עד שהרוח הרעה תסתלק מתוכו.
מגרשי השדים היו לרוב רופאי אליל - שמאנים, ובמצרים ויוון העתיקות תפסו את מקומם כוהני דת, שבהדרגה שילבו כישופים עם שיטות טיפול הומאניות יותר, כגון שיכון החולים במקדשים, יחס אוהד ופעילות נעימה כגון משחקים וטיולים. מקדשי הריפוי היוונים קמו בתור הזהב של יוון תחת שלטונו של המנהיג האתונאי פרילקס(429-461 לפנה"ס). בתקופה זו חלה התקדמות רבה בהבנת הפרעות נפש ובטיפול בהן כאשר אבי הרפואה המודרנית, היפוקרטס (377-460 לפנה"ס) היה הראשון שהתייחס להפרעות אלה בכתביו. היפורקטס שלל את חלקם של אלוהוית ושדים בהתפתחות מחלות, ועמד על דעתן כי להפרעות נפש יש סיבות טבעיות ויש לטפל בהן כמו במחלות אחרות. דעתו הייתה חד משמעית:"אני כשלעצמי אינני מאמין כי גוף האדם טומא אי פעם על ידי אל"[1] היפוקרטס האמין כי הפרעות נפש נובעות מפתלוגיה במוח, וסיווגן לשלוש קטגוריון כלליות: מאניה, מלנכוליה ודלקת מוח. הטיפולים עליהם המליץ היפוקרטס היו מתקדמים בהרבה מטקסי גירוש השדים שרווחו בימיו, וכללו מנוחה, אורח חיים סדיר, פרישות מינית, התעמלות והקזת דם בעת הצורך, יחד עם זאת היפוקרטס היה במקרים רבים רחוק מאוד מהאמת- הוא סבר שהיסטריה אצל נשים נובעת מנדידת הרחם לחלקים שונים של הגוף בכיסופיו לילדים (לטיפול במחלה המליץ על נישואין). הוא שגה גם בקיומם של 4 נוזלי גוף או מרות (דם, מרה שחורה, מרה צהובה וליחה) הוא טען שכשהמרות מתערבבות נוצרות מחלות פיזיות ונפשיות.
כמה רופאים יוונים ורומים המשיכו בעבדתו של היפוקרטס, ובתקופה זו הועסקו חולי הנפש דרך קבע בשלל פעילוית מרגיעות לנפש. אחד הרופאים היוונים רבי ההשפעה היה גאלן (200-130 לספירה) אשר חילק את הסיבות להפרעות פסיכולגיות לקטגוריות פיזיות ונפשיות. עם הסיבות שמנה להפרעות נפשיות היו: צריכת אלכוהול מופרזת, הלם, פחד, גיל ההתבגרות, שינויים במחזור החודשי, תהפוכות כלכליות ואהבה נכזבת.
מפתיע שלאחר תקופה זו בעקבות חשכת ימי הבניים, תרומתיהם של היפוקרטס ושל הרופאים היוונים והרומים שפעלו אחריו אבדו עד מהרה בתהומות הבואות והאמנות הטפלות העממיות,וחלק מהרופאים של רומי חזרו לצורה כלשהי של אמונה בשדים וברוחות כגורם המונח ביסוד ההתנהגות החריגה
השקפות ימי הביניים [עריכה]
בתקופת ימי הביניים באירופה (1000-500 לספירה) הייתה החקירה המדעית של ההתנהגות החריגה מוגבלת למדי, והטיפול בבעלי הפרעות נפש התאפיין בטקסים ובאמונות טפלות יותר מאשר בנסיון להבין את מצבו של האדם. בתקופת ימי הביניים הופיעה מגמה מוזרה בהתנהגות החריגה שהייתה כרוכה בהתפרצות רחבת היקף של הפרעות התנהגות קבוצתיות נשראו כמקרים של היסטריה ונקראו- טירוף המונים. קבוצות שלמות של בני אדם נפגעו בבת-אחת. בימי הביניים באירופה היה הטיפול בחולי הנפש נחלת הכנסייה.המנזריים שימשו בתי מחסה ואתרי כליאה. בראשית התקופה טופלו חולי הנפש בדרך כלל בעדינות ניכרת. ה"טיפול" כלל תפילות, מים קדושים, שמנים ומשחות מקודשים, נשימה או רוק של הכמרים וכו'.
בארופה של המאה החמש-עשרה והשש עשרה התקיים ציד מכשפות רחב היקף, שבמסגרתו הואשמו בני אדם רבים (בעיקר נשים) בסטיה מהאמונה המוצרים ונענשו על כך. אחוזי דיבוק נחשבו למי שכרתו ברית עם השטן, שנחתמה בדם בתוך ספר שהשטן הגיש להם לחתימה, ברית שהעניקה להם כוחות על טבעיים.
תקופת הרנאסנס [עריכה]
בראשית תקופת הרנסאנס שבה והופיעה החקירה המדעית, הרופא השוצרי פרצלסוס (1490-1541) היה אחד המבקרים הראשונים של האמונות הטפלות הנוגעות לדיבוקים.במאה השש עשרה חוללה הנזירה תרזה זינוק רעיוני כאשר הייתה ממונה על קבוצת נשים הסבלה מהיסטריה היא טענה שנשים אלו לא סובלות מדיבוק אלא הן "כמו חולות". החל מהמאה השש עשרה גדל מספרם של מוסדות מיוחדים שנקראו בתי מחסה ונועדו לטיפול בחולי נפש. בתי המחסה הראשונים אומנם היו נוראיים, ודמו לבתי מאסר יותר מאשר לבתי חולים, חולים ששהו בבתי מחסה אלו בצרפת ובווינה נכלאו בצינוק ותאם לא נוקה מעולם, מבקרים יכלו להביט בהם בתשלום סמלי של פני אחד, בשנת 1792 שינה זאת פיליפ פינל כאשר פתח את שרשראותיהם של החולים ושיחרר אותם לחופשי לחצר בית המחסה. הוא היה הראשון שטיפל בחולים אלו בגישה שיקומית.
המאה ה-19 וה-20 [עריכה]
בתחילת המאה ה-19 החלו לקשר את מחלות הנפש לפגיעות ראש[2]. מדעי המוח המשיכו להתפתח בצורה ניכרת במהלך המאה ה-20 ואפשרו הבנה מעמיקה יותר של הקשר בין המוח להיבטים רגשיים שונים.
שנים אלו בישרו את צמיחת המחקר המדעי, ההתקדמיות הבולטות ביותר הן אלה שחלו בחקר הגורמים הביולוגים והאנטומים שביסוד ההפרעות הגופניות והנפשיות גם יחד. בין התגליות המשמעותיות נמצא הגורם והטיפול למחלת עגבת המוח.
אמיל קרפלין היה הפסיכיאטר המדעי הראשון שסיווג הפרעות נפשיות על פי תסמונות ולא על פי תסמינים, בספרו "ספר לימוד בפסיכאטרייה" שראה אור בשנת 1883 הדגיש את חשיבות הפתלוגיה של המוח בהפרעות נפש. בשנת 1952 יצאה לאור המהדורה הראשונה של DSM (DSM I), המבוססת על גישתו של קרפלין, ונכללו בה 60 הפרעות נפשיות.
אבחון וסיווג ההפרעות [עריכה]
קיימות שתי שיטות סיווג עיקריות של הפרעות נפשיות, ששתיהן נוצרו בעיקר כדי לשרת צרכים פרקטיים - השיטה האמריקאית מתוארת בDSM-IV, והשיטה האירופאית, המתוארת ב-ICD10, ומהווה חלק משיטה כללית לסיווג כל המחלות. ההבדלים בין השתיים מעטים.
ב-DSM, כל חולה מקבל אבחנה בחמישה צירים שונים. הציר הראשון עוסק בהפרעה הנפשית העיקרית, כגון הפרעה פסיכוטית (למשל סכיזופרניה), הפרעה במצב הרוח (למשל הפרעה דו קוטבית או דיכאון מג'ורי), הפרעת חרדה, וכדומה. בציר השני יצויין אם יש לחולה הפרעת אישיות או אם הוא סובל מפיגור שכלי. הציר השלישי עוסק בהפרעות גופניות או מוחיות ("אורגניות") עם ביטוי נפשי-התנהגותי, הציר הרביעי מציין מצבי דחק או סטרס (לחצים) פסיכוסוציאליים וסביבתיים היכולים להשפיע על פריצתה ועל מהלכה של הפרעה נפשית (כמו בעיות בתמיכה משפחתית וחברתית, בעיות בלימודים, בעיות תעסוקה, בעיות עם החוק, וכדומה). הציר החמישי מתאר את רמת התפקוד.
הסיווגים העיקריים של הפרעות נפשיות הם:
סכיזופרניה ופסיכוזות אחרות [עריכה]
הפרעות פסיכוטיות הן הפרעות היכולות לפגוע בשיפוט המציאות.
- ההפרעות הסכיזופרניות:
- סכיזופרניה רזידואלית (צורה כרונית עם שארית סימפטומים של ההפרעה)
- סכיזופרניה הבפרנית - לא מאורגנת
- סכיזופרניה קטטונית (עצורה או רוגשת)
- סכיזופרניה פרנואידית (מאופיין בעיקר במחשבות שווא של רדיפה/קנאה/שגעון גדלות)
- הפרעה סכיזו-אפקטיבית (דיכאון, מאניה או הפרעה דו-קוטבית, המשולבים עם שני תסמיני סכיזופרניה)
-
- פרנויה - (מחשבות שווא פארנואידיות, ללא הזיות)
- פסיכוזה פרנואידית (מחשבות שווא של רדיפה והזיות שמיעה - ללא פגיעה תפקודית ממושכת)
תסמונות ספציפיות המתוארות בקרב הסובלים מהפרעות פסיכוטיות:
-
- פרנויה קבוצתית (אמונה קבוצתית של אנשים במערכת זהה של מחשבות רדיפה)
- תסמונת דה קלרמבו (תסמונת המאהב הדמיוני, מחשבות שוא ארוטומניות)
- תסמונת קפגרא (אמונת-שוא שאדם קרוב הוחלף באחר- כפיל זר)
- תסמונת על שם פרגולי (זיהוי -שוא של אנשים שונים כ"תחפושות" של אותו אדם מוכר)
- פסיכוזת מהגרים
- תסמונת ירושלים
הפרעות אפקטיביות [עריכה]
הפרעות הקשורות למצב רוח.
- דיכאון - ירידת מצב רוח ואובדן הנאה מתמשכים , מתונים עד קיצוניים
- דיסתימיה - צורה מתונה של דיכאון קליני עם מעט פגיעה בתפקוד
- מאניה - עלייה קיצונית במצב הרוח ובמרץ ותחושת כל-יכולת (מחשבות גדלות)
- היפומאניה - מצב מרומם מתון מתמשך
- הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דפרסיה) - תנודות בין מאניה לדיכאון
- ציקלותימיה - צורה מתונה של הפרעה דו-קוטבית, עם גלים היפומאניים ודיכאוניים קלים
נוירוזות [עריכה]
נוירוזות הן תסמונות נפשיות בהן האדם שומר על התובנה הבסיסית, על השיפוט ועל בוחן מציאות, אך התפקוד בהן לקוי.
- הפרעות חרדה:
- הפרעת חרדה מוכללת - דאגנות מטרידה עם מתח גופני
- הפרעה טורדנית-כפייתית - מחשבות פולשניות וביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש מחשבות אלו
- [חרדת בריאות]] - חרדה מופרזת בנוגע לבריאות האדם, הכוללת מחשבות טורדניות וביצוע פעולות כפייתיות
- חרדה חברתית - חרדה מופרזת בזמן חשיפה למצבים חברתיים נורמטיביים או הימנעות מהם, הגורמת למצוקה ניכרת או פגיעה בתפקוד
- פוביה ספציפית - פחדים ממצבים מסוימים והימנעות ממושכת מהם
- הפרעת פאניקה עם אגורפוביה - התקפים של תחושות חנק, לחץ בחזה ותסמינים גופניים אחרים, עם מחשבות חרדה, המלווים פחד ממקומות בהם האדם חושש להילכד ולא לקבל עזרה
- הפרעת פאניקה ללא אגורפוביה
- אגורפוביה ללא היסטוריה של הפרעת פאניקה
- הפרעת דחק חריפה
- הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD)
- הפרעת חרדה בשל מצב רפואי כללי
- הפרעת חרדה בשל שימוש בחומרים
- הפרעות סומטופורמיות
- הפרעת סומטיזציה - הפרעת גופניות לא מכוונות, הקשורות למערכת העצבים האוטונומית, ללא ממצאים פתולוגים בבדיקות קליניות ומעבדתיות; בעבר נחשב לחלק ממצבי ההיסטריה
- הפרעה קונברסיבית - הפרעת המרה - הפרעות גופניות מוטוריות או תחושתיות, לא מכוונות, ללא ממצאים נוירולוגיים או מעבדתיים היכולים להסביר אותם; בעבר נחשב צורה של היסטריה
- הפרעת כאב - כאב פסיכוגני
- הפרעת גוף דיסמורפית ("דיסמורפופוביה") - אמונה שחלק מהגוף פגום
- היפוכונדריה - דאגה יתרה לבריאות גופנית, פחד רב ממחלה מסוימת
- נברסתניה (Neurasthenia) - עייפות יתר וחולשה גופנית ללא הסבר בפתולוגיה גופנית - (מופיע ב-ICD10 אך הוסר מ-DSM-IV-TR)
- הפרעה סומטופורמית לא מובחנת
- הפרעות ניתוק (הפרעות דיסוציאטיביות) - הפרעות במצבי התודעה, הדחקת זכרונות, מצבים "כמו בחלום"; בעבר נחשבו חלק ממצבי היסטריה
- הפרעות הסתגלות
- הפרעת הסתגלות עם חרדה
- הפרעת הסתגלות עם מצב רוח דיכאוני
- הפרעת הסתגלות עם חרדה ומצב רוח דיכאוני
- הפרעת הסתגלות עם הפרעת התנהגות
- הפרעת הסתגלות עם הפרעה ברגשות ובהתנהגות
- הפרעות אכילה
- הפרעות מדומות
הפרעות אישיות [עריכה]
הפרעות אישיוּת נחשבות לפי תאוריות פסיכודינמיות (פסיכאנליטיות) מצב ביניים בין פסיכוזה לבין נוירוזה, שמאופיין בנוקשות אופי ניכרת וחוסר יכולת להסתגל למציאות או רגישות קיצונית למצבי לחץ
- הפרעת אישיות גבולית (BPD) - עם ביטויים פאן-נוירוטיים (מכל הנוירוזות), קשר מסובך עם הזולת, נטייה לאימפולסיביות, להתפרצויות זעם
- הפרעת אישיות פרנואידית (חשדנות כלפי הזולת)
- הפרעת אישיות סכיזואידית (נסיגה ממגעים עם הזולת)
- הפרעת אישיות סכיזוטיפלית (מוזרות במאפייני אישיות)
- הפרעת אישיות נרקיסיסטית (החשבה עצמית מופרזת, פגיעות רבה בדימוי העצמי)
- הפרעת אישיות אנטיסוציאלית או דיסוציאלית- (נטיה להתנהגות אנטי חברתית, הפוגעת בזולת)
- הפרעת אישיות תלותית (כניעה לזולת ואי תפקוד עצמאי)
- הפרעת אישיות היסטריונית (התנהגות אקסטרוורטית דרמטית, פרובוקטיבית, פתיינית)
- הפרעת אישיות פאסיבית-אגרסיבית (אי ביטוי ישיר של כעס)
- הפרעת אישיות נמנעת (רגישות מופרזת לדחיה, ביישנות ניכרת)
- הפרעת אישיות אורגנית - במחלות ובפגיעות מוחיות
- הפרעת אימפולסיביות
בעיות בתפקוד המיני [עריכה]
- הפרעות תפקוד
- עכבה ברצון למין - קרירות מינית
- סלידה ופחד ממין
- עכבה בגירוי - אין-אונות
- עכבה באורגזמה
- שפיכה מוקדמת
- וגיניזמוס (התכווצות לא רצונית של הנרתיק בעת מגע מיני)
- הפרעות במיניות
- סדיזם (גירוי מיני מגרימת סבל וכאב לזולת)
- מזוכיזם (גירוי מיני מהשפלה וכאב)
- פטישיזם (גירוי מיני מקשר אל חפצים של המין הנגדי)
- מציצנות או "וואייריזם" (גירוי מיני מהצצה)
- אקסהיביציוניזם (גירוי מיני הכרוך בחשיפה פתאומית ולא צפויה)
- טרוליזם (גירוי מיני מקיום יחסי מין מול אחרים)
- גילוי עריות (יחסי מין בין קרובי משפחה)
- נימפומניה (קיום יחסים מרובים ללא כל בקרה ומעצור)
- הפרעות בקבוצות בחירה
- פדופיליה (גירוי מיני מקשר עם ילדים)
- זואופיליה (גירוי מיני מקשר עם חיות)
- גרונטופיליה (גירוי מיני מקשר עם זקנים)
- נקרופיליה (גירוי מיני מקשר עם מתים)
- קופרופיליה (גירוי מיני מעשיית צרכים של הפרטנר המיני)
- אורופיליה (גירוי משתיית והרחת שתן של הפרטנר)
- דנדרופיליה (גירויי מקיום יחסי מין עם עצים והטבע)
הפרעות שליטה ואימפולסיביות [עריכה]
- הימור פתולוגי (דחף לא נשלט להימורים)
- קלפטומניה (דחף לא נשלט לגנוב מרכוש הזולת)
- פירומניה (דחף לא נשלט להצתות)
- טריכוטילומניה (דחף לא נשלט לתלישת שער)
- טוראטומניה (דחף לא נשלט להריגת חרקים)
הפרעות שמאובחנות לראשונה בינקות, בילדות או בהתבגרות [עריכה]
הפרעות אלו הן הפרעות התפתחותיות, או הפרעות אחרות שבדרך כלל מאובחנות לראשונה בגיל הינקות, בילדות או בגיל ההתבגרות.
- פיגור שכלי
- לקות למידה
- דיספרקסיה (לקות בהתפתחות התנועתית)
- הפרעת תקשורת
- PDD (תסמונות הקשת האוטיסטית)
- אוטיזם קלאסי
- תסמונת אספרגר
- הפרעת ילדות דיסאינטגרטיבית (CDD, "תסמונת הלר")
- תסמונת רט
- PDD-NOS - הפרעות התפתחותיות אחרות
- הפרעות קשב והתנהגות
- הפרעות אכילה והאכלה בינקות ובילדות המוקדמת
- הפרעת האכלה
- הפרעת פיקה (תיאבון אבנורמלי לחומרים שאינם מזון)
- הפרעת העלאת גירה (העלאת מזון שנבלע ולעיסתו מחדש)
- הפרעת טיקים
- הפרעת הפרשה
- הפרעות ינקות, ילדות והתבגרות אחרות
- אילמות סלקטיבית (חוסר דיבור במצבים ספציפיים)
- חרדת פרידה
- הפרעת התקשרות תגובתית (הפרעה בהתקשרות הראשונית)
- הפרעת תנועה חזרתית
הפרעות נפשיות עקב שינויים מוחיים גסים וסיבות רפואיות [עריכה]
חלקן נחשבות הפרעות מוחיות אורגניות
- שיטיון (דמנציה) (בעקבות מחלת אלצהיימר, מחלת קרויצפלד-יעקב, פגיעת ראש, מחלת הנטינגטון, איידס, מחלת פרקינסון, מחלת פיק ועוד)
- דליריום (מצב בלבולי)
- אמנזיה (פגיעה בזיכרון)
הפרעות שימוש בחומרים [עריכה]
- התמכרות לחומרים (אלכוהול, אמפטמינים, קפאין, קנאביס, קוקאין, הלוצינוגן, שאיפת ממסים נדיפים, ניקוטין, אופיאטים, פנציקלידין, חומרים סדטיביים, היפוטוניים או אנקסיוליטיים, התמכרות למספר חומרים, והתמכרות לחומרים אחרים)
- שימוש לרעה בחומרים - לא כולל התמכרות ותסמיני גמילה ונסיגה, אלא בעיות שנילוות לשימוש בחומרים הנ"ל
- הרעלה כתוצאה משימוש בחומרים הנ"ל
- תסמונת נסיגה
מקורות וקישורים חיצוניים [עריכה]
- ,
Kaplan and Sadock's Synopsis of Psychiatry,Behavioral Sciences/Clinical Psychiatry, 8th edition,Williams and Wilkins, Baltimore, 2001 ,
ראו גם [עריכה]
 |
לעוד ערכים בתחום הפסיכולוגיה, ראו פורטל:פסיכולוגיה. |
לקריאה נוספת [עריכה]
- ד"ר אנטוניו מלצ'י, אזור הדמדומים של הנפש - על שיגעון, הזיות ומצבים אחרים של הנפש, הוצאת מטר, 2006.
- מארי קארדינאל, מלים כדי לומר זאת, 1975, עברית: אדם, מוציאים לאור, 1985, תרגמה מצרפתית מרים טבעון
- רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה, פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים (3 כרכים), הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998.
- יצחק לבב (עורך), Psychiatric and Behavioral Disorders in Israel, הוצאת גפן, 2009. (מתוכו ניתן לצפות בפרק 4: mental disorders among the elderly population in Israel, באתר פסיכולוגיה עברית)
- רונן דוד, מחלת נפש - המדריך להתמודדות ולהחלמה, בהוצאת החממה הספרותית (סטימצקי), 2012
- ירון זילברשטיין, "מעמדן של מחלות הנפש במשפט העברי: המחלה, החולה והחברה", ספר עמדות ב (תשע"א), עמ' 79–97.
