גנאדי זיוגאנוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גנאדי זיוגאנוב

גנאדי אנדרייביץ' זיוגאנוברוסית: Геннадий Андреевич Зюганов; יליד 26 במאי 1944 במימרינו, חבל חוטינצקי, מחוז אוריול, רוסיה הסובייטית, ברית המועצות) הוא מדינאי, סופר ופילוסוף רוסי, המכהן רשמית כיו"ר האופוזיציה הרוסית ומנהיג המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית מאז הוקמה. במקביל הוא מכהן כסגן יו"ר הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית (הבית התחתון בפרלמנט) מאז 2007.

זיוגאנוב היה מספר פעמים מועמד לתפקיד נשיא רוסיה ובכל ההתמודדויות סיים במקום השני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו בתקופה הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיוגאנוב נולד בכפר מימרינו (כ-100 קילומטרים מאוריול, מדרום מזרח למוסקבה). אביו, אנדריי מ. זיוגנוב (1910 - 1990) היה מפקד סוללת תותחים בזמן מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה היה מורה בתיכון המקומי במימרינו. אמו, מרתה פטרובנה (1915 - 2004), לימדה באותו בית הספר היסודי.

לאחר שזיוגנוב סיים את לימודיו בבית הספר התיכון במחוז אוריול הוא עבד במשך שנה כמורה. בשנת 1962 החל ללמוד למכון למורים בעיר אוריול וסיים את לימודיו בהצטיינות ב1969. בשנים 1963 - 1966 שירת בצבא הסובייטי. הוא השתייך לכוחות ההגנה הכימית של הכוחות הסובייטים בגרמניה (כיום - "חיל ההגנה מקרינה ביולוגית וכימית", ברוסית: Войска радиационной, химической и биологической защиты), וכחלק משירותו עסק בחקר קרינה כימית. סיום שירותו חזר זיוגאנוב ללמד פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה. במקביל הצטרף לאיגוד המקצועי ולקומסומול. בשנת 1966 הצטרף למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ומאז 1967 עבד במשרד המחוזי של המפלגה באוריול.

לאחר שסיים את לימודיו במכון הפדגוגי של אוראל לימד שם בשנים 1969 - 1970. משנת 1972 עד 1974 עבד כמזכיר ראשון של הוועדה המחוזית של הקומסומול באוריול. בשנים 1974 עד 1983 היה מזכיר המחוז, המזכיר השני של המפלגה באוריול ולאחר מכן ראש מחלקת התעמולה של הוועדה המחוזית של אוריול. במקביל, בשנים 1973 - 1977 היה חבר מועצת העיר אוריול. בשנים 1980 - 1983 היה סגן ראש מועצת מחוז אוריול. מ1978 ועד 1980 למד בסניף הראשי של האקדמיה למדעי החברה במוסקבה, והשלים תואר שני.

בשנים 1983 - 1989 עבד במחלקת התעמולה של הוועד המרכזי של המפלגה, ובשנים 1989 - 1990 היה לסגן ראש המחלקה האידאולוגית של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1990 נבחר לחבר קונגרס נציגי העם של ברית המועצות (הבית העליון בפרלמנט הסובייטי) ולאחר מכן היה לחבר בכנס המכונן של המפלגה הקומוניסטית של רוסיה הסובייטית. לאחר הקמת המפלגה נבחר זיוגאנוב ליו"ר הוועד המרכזי של המפלגה, ועסק בעניינים הומניטריים ואידאולוגיים. בספטמבר 1990 היה למזכיר המפלגה. בתחילת שנת 1991, קרא לסילוקו של מיכאיל גורבצ'וב מתפקיד ראש המדינה. ב-7 במאי 1991 פרסם בעיתונות מכתב גלוי תחת הכותרת "אדריכל ההרס", בו פנה זיוגאנוב לאלכסנדר יעקובלב, היועץ הבכיר של נשיא ברית המועצות, ותקף את מדיניות הפרסטרויקה.

ביולי 1991 חתם עם מספר מדינאים בולטים על ניתוח מצב הפוליטי והציבורי בברית המועצות שתחת גורבצ'וב, כחלק מצעדים למניעת קריסתה של ברית המועצות. באוגוסט 1991, היה מועמד להיבחר לתפקיד מנהיג המפלגה הקומוניסטית, אך משך לבסוף את מועמדותו בשל חוסר הניסיון בעבודה פרלמנטרית ובמקומו נבחר ולדימיר קופצוב.

בדצמבר 1991, היה שותף במועצה המתאמת של "האיחוד הלאומי הרוסי". במקביל הוא נבחר לחבר מועצת התיאום של תנועת "מולדת". ביוני 1992 היה לחבר בנשיאות תנועת האיחוד הלאומי הרוסי.

בקונגרס השני של המפלגה הקומוניסטית הרוסית בפברואר 1993, הוא נבחר כחבר הוועד הפועל המרכזי של המפלגה.

ב-12 בדצמבר 1993 נבחר לדומה הממלכתית כחלק מסיעת המפלגה הקומוניסטית. מאז 1994, סיעת המפלגה הקומוניסטית שבראשותו שומרת על מקומה בדומה הממלכתית.

בינואר 1995 בקונגרס השלישי של המפלגה הפך שוב ליו"ר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. ב-17 בדצמבר 1995 נבחר לדומה הממלכתית והמפלגה הקומוניסטית הפכה למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט[1].

היה מועמד לנשיאות רוסיה ובבחירות שנערכו ב-16 ביוני 1996 וזכה ל-32.03% מקולות המצביעים והתקדם לסיבוב השני במירוץ ראש בראש כנגד הנשיא המכהן בוריס ילצין. ב-3 ביולי 1996 בהצבעה בסיבוב השני של הבחירות לנשיאות זיוגאנוב גרף 40.31% תמיכה מהמצביעים, אך הפסיד ליריבו. באוגוסט 1996 הוא נבחר ליו"ר המועצה המתאמת של האיחוד הפטריוטי של העם הרוסי, הכוללת מפלגות ותנועות שתמכו בו בבחירות לנשיאות. בתחילת 1997, עירר על סמכותו של ילצין ותבע את ממנו להתפטר מתפקיד הנשיא, בשל חוסר יכולתו הפיזי למלא את התפקיד. בהצהרה דומה, דחק את כל התנועות הפוליטיות במדינה שלא לנקוט בפעולות שיחליש את סמכות המדינה בשלטון הפדרלי המרכזי ובשלטון המקומי.

במרץ 1998, שוב קרא להדיח את ילצין ובאוגוסט 1998, גברה התנגדותו כשניסה יחד עם מפלגות השמאל להתנגד לכל מינויי ראשי הממשלה של ילצין, מויקטור צ'רנומירדין ועד יבגני פרימאקוב.

ב-19 בדצמבר 1999 נבחר למושב השלישי של הדומה הממלכתית ברשימה הפדרלית של המפלגה הקומוניסטית.

מאז שנת 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיוגאנוב עם פוטין.
זיוגאנוב עם מדבדב.

בשנת 2000, שוב רץ לנשיאות. מצע הבחירות שלו הכיל הבטחות לתת את כל המשאבים הטבעיים של המדינה ולהשכירן באופן שווה לכל אזרחי המדינה, כדי להשיב את מונופול המדינה על הוודקה והטבק, הוא הבטיח שכר הגון לכל, הזכות לטיפול רפואי וחינוך חינם, והבטיח כי ישאף להוריד את המיסוי על הייצור, כדי לסייע לענפי הטכנולוגיה, הוא הציע לתקן את החוקה כדי להפוך את המדינה לרפובליקה פרלמנטרית - אך מצעו הביא לו בבחירות בשנת 2000, תמיכה של 29.21% מהקולות בלבד והוא סיים שוב במקום השני, הפעם אחרי ולדימיר פוטין.

בינואר 2001, בישיבת המליאה של המפלגה הוא נבחר שוב ליו"ר המפלגה הקומוניסטית.

בשנת 2003 הוא נבחר למושב הרביעי של הדומה הממלכתית ובשנת 2007 התמנה לסגן יושב ראש הדומה הממלכתית.

בבחירות לנשיאות בשנת 2004 בחר שלא להתמודד ובמקומו המפלגה הקומוניסטית הריצה את ניקולאי חאריטונוב.

בשנת 2004, יצא לאור ספרו של זיוגנוב "על רוסים ועל רוסיה", שבו הצהיר על הצורך של כל הפטריוטים והקומוניסטים להגן על רוסיה. בספר זה, הציע את הטענות בדבר תחיית השוביניזם רוסי.

בשנת 2006 הציע את הכדאיות של פרויקט "מדיניות חוץ ופנים חדשה" והמליץ ​לאמץ את מודל מדיניות החוץ הכוחנית של בלארוס, וסין. לצד זה פעל עם בכירים במפלגה לעדכן את שיטות הפצת האידאולוגיה והתעמולה של המפלגה, בין השאר גם באמצעות הודעות SMS [2]

בבחירות לנשיאות בשנת 2008 שב זיוגאנוב להתמודד על התפקיד‏[3] וסיים במקום השני אחרי דמיטרי מדבדב (על פי נתונים רשמיים, יותר מ-13 מיליון איד הצביעו עבורו, או 17.72% אחוזי תמיכה).

בנובמבר 2008, כאשר המשבר הכלכלי העולמי התגלגל לפתחה של רוסיה זיוגאנוב הציע תוכנית ליציאה מהמשבר באמצעות הלאמת חברות ועסקים גדולים.

זיוגאנוב הינו מחבר ספרים רבים והינו דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת מוסקבה בשל התזה "המגמות העיקריות לפיתוח חברתי ופוליטי של רוסיה ומנגנוניה ב-90 השנים האחרונות". בשנים 1996-2004 עמד בראש האיחוד הפטריוטי של העם הרוסי. מאז 2001 הוא עומד בראש "איחוד המפלגות הקומוניסטיות - המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות", שמה של פדרציה המאגדת את כלל המפלגות הקומוניסטיות במרחב הפוסט-סובייטי.

זיוגאנוב הוא אזרח הכבוד של העיר אוריול, זוכה פרס שולוחוב הספרותי (שמוענק על ידי איגוד הסופרים של רוסיה). מאז 1993, הוא מפרסם בשבועון "רוסיה הסובייטית".

ב-17 במרץ 2009 זיוגנוב ביקר את הממשלה בחריפות, באומרו כי "התעצמות המשבר הכלכלי באחרוניה היא על רקע השחיתות השלטונית המלוכלכת". זיוגאנוב גם לא חסך ביקורת נגד פוטין עצמו והנשיא מדמדב וטען כי הקשר ביניהם הוא הרבה מעבר לקשר שבין נשיא לראש ממשלתו, אלא יותר כבין ראש ממשלה ונשיאו, כעקיצה לכך שפוטין הוא השולט במדינה ולא הנשיא, כמצוטט בחוקה.

זיוגאנוב התמודד לתפקיד הנשיא גם בבחירות לנשיאות בשנת 2012, זכה ב-17% מהקולות והגיע למקום השני.

הביקורת כלפיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופוזיציה הליברלית עצמה אינה חוסכת בביקורת כלפי זיוגאנוב ומפלגתו וטוענת כי זיוגאנוב ומפלגתו היא "חיקוי אופוזיציוני", המשמשת כאופוזיציה רשמית מטעם המדינה ולא אופוזיציה אמיתית ולכן המפלגה ונציגיה לא נרדפים על ידי השלטונות כמו האופוזיציה הליברלית. עם זאת, חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, סרגיי אובוחוב, טען כי אין יחס מועדף כלפי המפלגה הקומוניסטית וכעת היא נמצאת תחת לחץ על מנת שהקומוניסטים לא יקיימו פגישות במחוזות השלטון המקומי.

זיוגנוב ספג ביקורת הן מהליברלים והן מהקומוניסטים.

במהלך מערכת הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה 1995 זיוגאנוב הופיע בדפי השער בעיתונות תחת הכותרת "חס וחלילה!" והושווה שוב ושוב להיטלר וסטלין.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי דיווחי התקשורת, זיוגאנוב אוהב לשחק כדורעף וביליארד, והוא אוהד גדול של אתלטיקה, כדורעף וטריאתלון. מקום המנוחה המועדף עליו הוא עיר הנופש קיסלובודסק שבקווקז. זיוגאנוב מתגורר בדירה במרכז מוסקבה.

הוא נשוי ואב לבן ובת.

הוא מעוטר על ידי עיטור הכבוד. ב-2008 הוענקה לו מדליית הידידות מטעם רפובליקת קובה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]