ולדימיר פוטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ולדימיר פוטין
(7 באוקטובר 1952; סנקט פטרבורג) (בן 62)
ולדימיר פוטין
שם בשפת המקור Владимир Владимирович Путин
מדינה רוסיה
מפלגה רוסיה המאוחדת
בת-זוג
נשיא הפדרציה הרוסית ה-4
תקופת כהונה 7 במאי 2012 - מכהן (שנתיים ו-25 שבועות)
הקודם בתפקיד דמיטרי מדבדב
נשיא הפדרציה הרוסית ה-2
תקופת כהונה 31 בדצמבר 1999 - 7 במאי 2008 (8 שנים ו-18 שבועות)
הקודם בתפקיד בוריס ילצין
הבא בתפקיד דמיטרי מדבדב

ולדימיר ולדימירוביץ' פוטיןרוסית: Владимир Владимирович Путин, ; נולד ב-7 באוקטובר 1952) הוא מדינאי רוסי, ראש ממשלת רוסיה בשנים 1999, 20082012, נשיאה בשנים 19992008, ומשנת 2012 מכהן כנשיא רוסיה בקדנציה השלישית שלו.

ב-31 בדצמבר 1999 מונה פוטין לנשיא בפועל של הפדרציה הרוסית עד תום הקדנציה של בוריס ילצין, שהודיע על פרישתו. בשנת 2000 נבחר פוטין לנשיא הפדרציה הרוסית וכיהן בתפקיד במשך שתי קדנציות מלאות, עד מרץ 2008. בשל מגבלות חוקתיות נמנע מפוטין להתמודד על כהונה שלישית רצופה כנשיא רוסיה, ולקראת תום הקדנציה השנייה סימן פוטין את דמיטרי מדבדב כמועמד המועדף עליו לתפקיד הנשיא הבא. במרץ 2008 נבחר מדבדב לנשיא בבחירות כלליות ומינה את פוטין לראש ממשלת רוסיה. במרץ 2012 זכה פוטין בבחירות לנשיאות, ובמאי אותה שנה הושבע לתפקיד הנשיא לקדנציה שלישית.

במהלך כהונתו כנשיא נהנה פוטין מפופולריות בציבור הרוסי. נוצרה לו תדמית של נשיא חזק שהצליח לנצח את הטרור הצ'צ'ני ולהביא למדינה סדר לאחר תקופה של שפל כלכלי וחוסר יציבות שלטונית בעקבות קריסת ברית המועצות ובתקופת כהונתו של בוריס ילצין. במהלך כהונתו של פוטין כנשיא רוסיה צמח המשק הרוסי בממוצע ב-7% מדי שנה והגיע לעודף תקציבי. יתרות מטבע החוץ גדלו, וכך גם ההשקעות הזרות במדינה, שהגיעו לרמה של 45 מיליארד דולר בשנת 2007‏‏‏[1].

בה בעת עורר פוטין ביקורת על התנהלותו כנשיא, הן מצד מבקרים מבית והן מצד ממשלות זרות וארגוני זכויות אדם. המשברים בצ'צ'ניה ובדאגסטן, שבהם השתמשה הפדרציה הרוסית באמצעים חריפים לדיכוי מרידות בדלנים וקיצונים מוסלמים, הביאו לביקורת חריפה על הפרות חמורות של זכויות האדם. יחסיו עם המדינות שהיו בעבר בברית המועצות, ויחסיו עם אנשי העסקים המכונים "אוליגרכים", שנהנו מהשפעה, עושר וכוח פוליטי וכלכלי בתקופת ילצין, עמדו אף הם במוקד הביקורת. עם חלק מאוליגרכים אלו שיתף פוטין פעולה, ואחרים, כבוריס ברזובסקי, מיכאיל חודורקובסקי ולאוניד נבזלין, רדף, כלא או הגלה. הקרמלין התייחס לביקורת זו כאל תעמולה אנטי רוסית מצד מתנגדים במערב ואוליגרכים גולים. נעשו צעדים מבית להשתקת הביקורת, ויש הטוענים כי עיתונאים שהתנגדו לפוטין נרצחו על ידי עושי דברו‏‏‏[2][3].

בסוף שנת 2007 נבחר פוטין לאיש השנה של המגזין טיים וב-2013 דורג על ידי פורבס כמנהיג החזק ביותר בעולם‏[4].

ילדות ונעורים, הקריירה בשירות ה-ק.ג.ב.[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוטין ואמו, מריה איבנובנה, 1958
ולדימיר פוטין במדי הקג"ב.

פוטין נולד בלנינגרד למריה איבאנובנה פוטינה, פועלת, ולוולדימיר ספירידונוביץ' פוטין, מלח בצי הסובייטי. באמצע שנות ה-50 נולדו לזוג שני ילדים, שמתו בינקותם. בספרו האוטוביוגרפי "בגוף ראשון", המבוסס על שיחות עמו, הוא מספר על המחסור שחווה בילדותו, וכיצד דמיין כי הוא הופך לסוכן חשאי בעקבות ספרים שקרא וסרטים שראה. הוא מספר כי כילד ניגש למשרדי הק.ג.ב. בעירו והציע את שירותיו, אך נתקל בסירוב אדיב, ונאמר לו כי עליו להשלים את חוק לימודיו‏‏‏[5].

פוטין סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת לנינגרד בשנת 1975. לאחר סיום לימודיו הגשים את חלום ילדותו והתגייס לשורות הק.ג.ב.. באוניברסיטה הצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והיה חבר בה עד לפירוקה בעקבות נפילת ברית המועצות בדצמבר 1991.

פוטין בנעוריו

פוטין עבד במשרדי הק.ג.ב. בלנינגרד, בענף הנלחם בדיסידנטים פוליטיים. ב-1976 השלים את הכשרתו המקצועית כסוכן. בשנת 1985 הועבר לענף העוסק במודיעין בינלאומי. בין 1985 ל-1990 הוצב בדרזדן, באותה התקופה חלק ממזרח גרמניה.על השרות המצטין בתקופה זו הוענק לו עיטור ההצטיינות של צבא העם הלאומי מטעם שטאזי. לאחר התמוטטות המשטר המזרח גרמני, נקרא בחזרה לברית המועצות ושב ללנינגרד. בשנת 1991 קיבל משרה כממונה על קשרי החוץ באוניברסיטת לנינגרד. במשרה זו פיתח קשרי ידידות עם ראש העיר, אנטולי סובצ'ק, ששימש לו כפטרון. סובצ'ק ופוטין הכירו בתקופה בה היה פוטין סטודנט, וסובצ'ק היה בין המרצים בסגל ההוראה של האוניברסיטה. ב-20 באוגוסט 1991, בעקבות הפיכת ינאייב נגד נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב שנתמכה על ידי אנשי ה-ק.ג.ב., הודיע פוטין רשמית על פרישתו מתפקידיו בשירותי הביטחון.

הקריירה הפוליטית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1991 מינה סובצ'ק את פוטין ליועצו לעניינים בינלאומיים, ולאחר מכן ליושב ראש ועדת יחסי החוץ של עיריית סנקט פטרבורג, כאשר באחריותו הופקד טיפוח יחסי החוץ וההשקעות החיצוניות בעיר. הוועדה שימשה גם בתפקידים הנוגעים לרישום יוזמות עסקיות בעיר. פחות משנה לאחר שקיבל את התפקיד נחקר פוטין על ידי ועדה של מועצת העיר. חברי הוועדה מרינה סלייה ויורי גלדקוב קבעו כי פוטין העניק הטבות סחר שלא כדין, במיליוני דולרים, בתמורה לאספקת מזון, שמעולם לא הגיע לעיר‏‏‏[6]. הוועדה המליצה על פיטוריו של פוטין, אך פוטין נותר בתפקידו עד שנת 1996.

בין 1994 ל-1997 מונה פוטין לתפקידים נוספים בזירה הפוליטית המקומית בסנקט פטרבורג. במרץ 1994 מונה למנכ"ל העירייה, וב-1995 מונה ליושב ראש סניף סנקט פטרבורג של מפלגת רוסיה ביתנו (Наш дом – Россия) שנוסדה על ידי ראש הממשלה ויקטור צ'רנומירדין והייתה מפלגת מרכז ליברלית שתמכה בשלטונו של בוריס ילצין.

ב-1996 הפסיד אנטולי סובצ'ק בבחירות לראשות העיר, ובמקומו התמנה ולדימיר יקובלב. פוטין נקרא למוסקבה ביוני 1996 ומונה לסגנו של פאבל בורודין ב"מחלקת ניהול הנכסים הנשיאותית". הוא שימש במשרה זו עד מרץ 1997. ב-26 במרץ 1997 מונה על ידי ילצין לסגן מנהל הצוות הנשיאותי, תפקיד בו נשא עד מאי 1998. במקביל נשא בתואר "מנהל ההנהלה הראשית של מחלקת הנהלת הנכסים הנשיאותית" עד יוני 1998. כן מונה למשרות מנהליות בכירות נוספות בצוותו של ילצין, במיוחד בתחום התאום בין הממשל הפדרלי והממשלים המקומיים בפדרציה הרוסית.

בשנת 1997 השלים את לימודי הכלכלה במכון הכרייה של סנקט פטרבורג, לתואר "קנדידט במדע" (Кандидат наук), תואר אקדמי שלאחר תואר שני הנהוג בברית המועצות. לשם קבלת התואר היה עליו להגן על תזה שחיבר בנושא "תכנון אסטרטגי של משאבים אזוריים בתקופת התהוות יחסי שוק".

ב-25 ביולי 1998 מונה על ידי ילצין לראש שירות הביטחון הפדרלי, ה-FSB, אחת מהסוכנויות בפדרציה הרוסית שהחליפה את ה-ק.ג.ב., וקיבלה עליה את תפקידיו בענייני פנים. פוטין החזיק במשרה זו עד אוגוסט 1999. הוא היה לחבר של קבע במועצת הביטחון של הפדרציה הרוסית, גוף מייעץ לנשיא רוסיה. במרץ 1999 מונה למזכיר המועצה.

קדנציה ראשונה כראש ממשלת הפדרציה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוריס ילצין מעניק לפוטין את העותק ה"נשיאותי" של החוקה הרוסית, 31 בדצמבר 1999
ולדימיר פוטין נפרד מבוריס ילצין, 31 בדצמבר 1999

לקראת סוף שנת 1999 היה נשיא הפדרציה הרוסית בוריס ילצין במשבר מנהיגות חמור. האשמות בשחיתות ובאלכוהוליזם, כמו גם מצב בריאותו הרופף, הביאו להכרה כללית כי לא ימלא את תפקידו למשך זמן רב נוסף. הבחירות למשרת הנשיא נועדו להתקיים רק באמצע שנת 2000, ולכיסאו של ילצין לטשו את עיניהם אישים כיבגני פרימקוב, פוליטיקאי ותיק שכיהן כשר החוץ של רוסיה וכראש ממשלתה; יורי לוז'קוב, ראש עיריית מוסקבה; והגנרל הפופולרי אלכסנדר לבד, שכבר הודיעו על כוונתם להתמודד בבחירות לנשיאות. ילצין חיפש יורש ראוי. בין מרץ 1998 לאוגוסט 1999 החליף ילצין ארבעה ראשי ממשלה. חלקם כוויקטור צ'רנומירדין מחשש כי צברו כוח רב המסכן את מעמדו, וחלקם כסרגיי קיריינקו, מהסיבה שלא הצליחו לצבור כוח‏‏‏[7].

ב-9 באוגוסט 1999 מינה ילצין את פוטין לאחד משלושת סגני ראש ממשלת רוסיה, ובאותו היום פיטר את ראש הממשלה, סרגיי סטפשין, ומינה את פוטין במקומו. הדומה אישרה את מינויו של פוטין ברוב של 233 קולות בעד כנגד 84 מתנגדים ו-17 נמנעים.

עם מינויו ציפו מעטים כי פוטין, שהיה כמעט פקיד אלמוני, ולא היה מוכר בציבור הרחב או בעולם, יצליח במקום בו נכשלו קודמיו. יש הסבורים, כסופרת ליליה שבצובה, כי המדובר היה בהפיכת חצר בעלת מספר שלבים בה הצליחו בכירים שחששו מאי הסדר והאנרכיה אליה הידרדרה הפדרציה הרוסית, להדיח את ילצין ולמנות את פוטין במקומו, על מנת שימנע את התפוררות המדינה, שנראתה איום ממשי בסוף ימי ילצין‏‏‏[8].

בחודשי כהונתו הראשונים הצליח פוטין ליצור רושם של אדם הדואג לחוק ולסדר במדינה שהפכה לחסרת חוק. שעת המבחן שלו הגיעה כעבור מספר ימים כאשר קיצונים צ'צ'נים פלשו אל דאגסטן השכנה במטרה להקים גם בה משטר אסלאמי, ולהביא לפירודה מהפדרציה הרוסית, כשם שנפרדה צ'צ'ניה. פוטין הורה על הדיפת המורדים מדאגסטן בכוח רב, והחל במלחמת צ'צ'ניה השנייה כשמטרתו החזרתה של צ'צ'ניה לפדרציה הרוסית וחיסולו בכוח של המשטר האסלאמי הבדלני שהשתלט עליה. הן ברוסיה והן בעולם, עוצבה תדמיתו של פוטין כאיש חזק בתגובה זו למתקפה הצ'צ'נית. מלחמת צ'צ'ניה השנייה ומתקפות הגרילה והטרור שבאו בעקבותיה, וכן ההאשמות על מעשי זוועה והפרות זכויות האדם משני הצדדים, היו לנושא כאוב ומתמשך במהלך כהונתו של פוטין כנשיא.

על אף שלא היה קשור רשמית לאף מפלגה, הביע פוטין את תמיכתו במפלגה החדשה "מפלגת האחדות של רוסיה", שזכתה בבחירות לדומה בדצמבר 1999 בהישג של 23.32%, והייתה למפלגה השנייה בגודלה ברוסיה. זו, מצידה, סיפקה לו בסיס תמיכה נאמן. עם תמיכתו של ילצין, נראה היה כי פוטין ערוך היטב לבחירות לנשיאות שאמורות היו להתקיים ביוני 2000.

קדנציה ראשונה כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדימיר פוטין בעת הקדנציה הראשונה שלו כנשיא

ב-31 בדצמבר 1999 התפטר ילצין במפתיע, ועל פי חוקת הפדרציה הרוסית הפך פוטין לנשיא בפועל. מעשהו הראשון של פוטין כנשיא היה חתימה על צו נשיאותי שהעניק לילצין ולמשפחתו חסינות מפני הליכי חקירה ומאסר בנוגע לפרשיות השחיתות בהן הואשם. יש הטוענים כי המדובר בעסקה בין ילצין לפוטין שהביאה לפוטין את תפקיד הנשיא בפועל, שהעניק לו יתרון על מתחריו בבחירות, תמורת הענקת החסינות. הבחירות הוקדמו בשלושה חודשים, והתקיימו ב-26 במרץ 2000. מיד לאחר פרישתו של ילצין היה ברור כי פוטין הוא המועמד המוביל. מועמדים בולטים אחרים כלבד ופרימקוב הסירו את מועמדותם והודיעו על תמיכתם בפוטין‏[7]. בבחירות ניצח פוטין בסיבוב יחיד לאחר שזכה בכ-53% מן הקולות לעומת כ-29% של יריבו העיקרי, גנאדי זיוגנוב מן המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית.

ביסוס השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 במאי 2000 מונה פוטין רשמית לנשיא רוסיה. הוא מינה את מיכאיל קסיאנוב כראש ממשלתו. פוטין הצהיר כי בכוונתו לארגן ברוסיה מבנה כוח אנכי. בשל כך הוציא צו המחלק את 89 הסובייקטים הפדרליים של הפדרציה הרוסית ל-7 מחוזות פדרליים, עליהם הציב נציגים מטעמו, על מנת לייעל את הפיקוח של הממשל המרכזי על הממשל המקומי. ביולי 2000 העניקה לו מועצת הפדרציה של רוסיה את הזכות לפטר את ראשי הסובייקטים הפדרלים. הסובייקטים הפדרליים של רוסיה הם רפובליקות, מחוזות, קראי וסוגים נוספים של יחידות מנהליות ברמה שונה של אוטונומיה, שבימי כהונת ילצין נהנו מאוטונומיה נרחבת, עד שהיה חשש להתפוררות השלטון המרכזי.

פוטין פעל בנחישות נגד ה"אוליגרכים", אנשי העסקים מעידן ילצין, שצברו כוח כלכלי ועוצמה פוליטית. בין אישים אלו היו כבוריס ברזובסקי שסייעו לעלייתו לשלטון, והעניקו לו מימון ותמיכה ציבורית. היחסים עם ברזובסקי הגיעו למשבר בסוף שנת 2000, כאשר רשת הטלוויזיה ORT שבבעלות ברזובסקי שידרה כתבות שמתחו ביקורת על תפקודו של פוטין בפרשת טביעת הצוללת הרוסית קורסק. בתוך מספר שבועות אולץ ברזובסקי לצאת לגלות ללונדון. גורל דומה פקד גם את ולדימיר גוסינסקי שתחנת הטלוויזיה הפרטית שלו, NTV הולאמה, והוא נאלץ לצאת לגלות‏[9]. צעדים אלו זכו לפופולריות בקרב ההמון הרוסי. את האוליגרכים של עידן ילצין החליפה קבוצה חדשה של אנשי עסקים המקורבים לפוטין - גנאדי טימצ'נקו, ולדימיר יקונין, יורי קובלצ'וק וסרגיי צ'מזוב. יש הטוענים כי בתהליך זה הייתה מעורבת שחיתות רבה, במהלכה צבר פוטין הון אישי עצום במניות של חברות גז ונפט‏[10].

האתגר הראשון לפופולריות של פוטין הגיע באוגוסט 2000 כאשר נמתחה ביקורת על תפקודו בפרשת טביעת הצוללת הרוסית קורסק. בעוד שגורלם של מלחי הקורסק אינו ידוע, ובני משפחותיהם החרדים מופיעים באולפני הטלוויזיה, צולם פוטין כשהוא נופש במסיבת יום הולדת בווילה לחוף הים השחור. פוטין דחה את ההצעות ממדינות זרות לסיוע בחילוץ המלחים הלכודים, אך לא הצליח לחלצם באמצעות הצי הרוסי‏‏‏[11]. סקרים שנערכו לאחר האסון, שתואר כ"אסון של יחסי ציבור", העניקו לפוטין 60% תמיכה, שיעור נמוך יחסית, אליו חזר רק לאחר משברים כמשבר בני הערובה בבסלאן, כאשר לרוב נהנה פוטין משיעור תמיכה גבוה בהרבה‏‏‏[12].

בדצמבר 2000 יזם פוטין חוק להחלפת המנון הפדרציה הרוסית. עד אותו הזמן היה ההמנון מנגינה מאת מיכאיל גלינקה ללא מילים. פוטין החזיר לשימוש את המנון ברית המועצות, שהולחן להזמנתו של יוסיף סטלין על ידי אלכסנדר אלכסנדרוב ומילותיו נכתבו על ידי סרגיי מיכלקוב, תוך שהוא משמיט ממנו את המילים הנוגעות לברית המועצות, ומוסיף מילים הנוגעות לאדמת רוסיה, הרחבה, שניתנה לעם הרוסי כמתת אל.

מלחמת צ'צ'ניה השנייה והמאבק באוליגרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין שנת 2000 לשנת 2002 הפכה מלחמת צ'צ'ניה השנייה למלחמת גרילה וטרור, כאשר הכוחות הצבאיים והצבאיים למחצה של המורדים הצ'צ'נים הובסו, ונסוגו להרים וליערות, משם ניהלו מתקפות גרילה כנגד הצבא הרוסי. המתקפות לא נותרו בשטחי הקווקז בלבד. פיגועי טרור ופיגועי התאבדות נוהלו כנגד מטרות רוסיות בכל שטחי הפדרציה הרוסית. בשנת 2002 התרחש משבר בני הערובה בתיאטרון במוסקבה בו תפסה כנופיית צ'צ'נים חמושים כ-800 בני ערובה בתיאטרון דוברובקה במוסקבה, ואיימה להוציאם להורג אם לא יקוימו דרישותיה. לאחר יומיים וחצי בהם נוהל משא ומתן עם החוטפים הורה פוטין על פריצה לאולם התיאטרון. יחידות רוסיות מיוחדות פרצו אל התיאטרון, לאחר שהזרימו גז שמבוסס על סם האופיום למערכת האוורור של התיאטרון. התוצאה הייתה מותם של 39 מהטרוריסטים, ושל 115 מבני הערובה, כולם, חוץ משניים, מתו משאיפת הגז. שני בני ערובה מתו מירי החוטפים. תגובתו הנחושה של פוטין לאירוע העלתה את מדד הפופולריות שלו ל-83%‏‏‏‏[13].

ביולי 2003 צעד פוטין צעד נוסף במלחמתו כנגד האוליגרכים. הוא פתח בחקירה כלפי מחזיקי מניות בחברת הנפט הענקית יוקוס בה שלטו האוליגרכים מיכאיל חודורקובסקי ולאוניד נבזלין. ראשון נעצר פלטון לבדב, בחשד כי בשנת 1994 רכש באופן לא חוקי מניות בחברה ממשלתית לדשנים בשם "אפטיט". באוקטובר 2003 נעצר חודורקובסקי, ופוטין הורה על הקפאת המסחר במניות החברה. נבזלין נמלט לישראל‏‏‏[14]. בשנת 2005 נדון חודורקובסקי ל-9 שנות מאסר, בשל סעיפים שונים הנוגעים להונאה ולהעלמת מסים. חודורקובסקי טען כי ההאשמות כנגדו הן רדיפה פוליטית‏‏‏[15].

מספר חודשים לפני הבחירות פיטר פוטין את ממשלתו של קסיאנוב, ומינה את מיכאיל פרדקוב האלמוני יחסית כראש הממשלה. סרגיי איבנוב הפך לאזרח הראשון ששימש ברוסיה כשר ההגנה.

קדנציה שנייה כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדימיר פוטין ב-2005.

ב-14 במרץ 2004 נבחר פוטין ברוב של 71% לתקופת כהונה שנייה כנשיא הפדרציה הרוסית.

המלחמה הצ'צ'נית, ומתקפות הטרור שבעקבותיה, סירבו לרדת מן הכותרות. בספטמבר 2004 פרץ משבר בני הערובה בבסלאן, בו נחטפו מאות ילדי בית ספר על ידי קיצונים צ'צ'נים בעיר בסלאן. לאחר שלושה ימים פרצו החיילים אל בית הספר, לאחר שהחוטפים ירו באנשי סגל רפואי שהורשו להיכנס אל המבנה. באירוע נהרגו 334 מבני הערובה ו-10 מאנשי הכוחות המיוחדים. פוטין הורה על שני ימי אבל לאומיים, השישי והשביעי בספטמבר. בימים אלו נערכה הפגנת ענק נגד הטרור, בהשתתפות כ-135,000 בני אדם בכיכר האדומה במוסקבה. פוטין השתתף באירוע, ולשם כך ביטל פגישה עם קאנצלר גרמניה גרהרד שרדר.

פוטין טען כי אחד מלקחי האירוע הוא חיזוק הממשל המרכזי על חשבון הסובייקטים הפדרלים. לשם כך יזם הקמת גוף מרכזי בשם "הלשכה הציבורית של רוסיה" שיפקח על פעולות החקיקה ופעולות הממשלות המקומיות בגופים המרכיבים את הפדרציה הרוסית. כן הציע כי מושלי ונשיאי הסובייקטים הפדרלים לא ייבחרו באופן ישיר, אלא הוא יהיה זה שיציע אותם, והצעתו תוכל להתקבל או להדחות על ידי בתי המחוקקים המקומיים, ופעל למיזוגם של כמה מהסובייקטים הפדרליים.

לאחר בחירתו לתקופת הכהונה השנייה, הסב פוטין את תשומת לבו לכמה מבעיותיה הקשות של רוסיה בזירה הפנימית - אחוז המיתות הגבוה מאחוז הלידה, העוני ובעיות הדיור. בשנת 2005 הכריז פוטין על ארבעה "פרויקטים לאומיים" בתחום ביטוח הבריאות, החינוך, הדיור והחקלאות. כאחראי על פרויקטים אלה מינה את דמיטרי מדבדב‏‏. במאי 2006 הגדיל את מענק הלידה. כן ערך רפורמה במערכת השיפוט הפדרלית אותה כינה "סובייטית". ב-2005 העביר את הפיקוח על שירות בתי הסוהר ברוסיה ממשרד הפנים למשרד המשפטים.

מאז פברואר 2006 נכנס לשימוש הביטוי "דמוקרטיה ריבונית" שטבע יועצו הפוליטי של פוטין, ולדיסלב סורקוב, היהודי למחצה. הביטוי, המשמש לעתים לחיוב ולעתים לשלילה, מתאר את רוסיה כדמוקרטיה, אך לא על פי קני מידה מערביים, אלא באופן הייחודי לה, לפי צרכיה של רוסיה עצמה, ודעת הקהל הרוסית, הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ.

במהלך תקופת כהונתו השנייה ספג פוטין ביקורת על מה שנתפש כפגיעה חמורה בחופש הביטוי ובמיוחד בחופש העיתונות ברוסיה. מאז תחילת כהונתו של פוטין נרצחו למעלה מ-17 עיתונאים שכיסו את משבר צ'צ'ניה ונושאים טעונים אחרים שאינם נוחים למשטרו של פוטין‏‏‏[16]. רציחתה, באוקטובר 2006 של אנה פוליטקובסקיה, עיתונאית שסיקרה את המצב בצ'צ'ניה ואת השחיתות בצבא הרוסי, הביאה לגל של ביקורת ברוסיה ובמערב‏‏‏[17]. דובריו של פוטין האשימו גורמים שונים כבוריס ברזובסקי והכחישו קשר לרצח.

פוטין הצליח להשתלט על ערוצי הטלוויזיה הרוסים. שניים מהגדולים שבהם הם ערוצים ממלכתיים, אחד מהם בבעלות יורי לוז'קוב, נאמנו, וערוץ נוסף בידי חברת הגז הממשלתית‏‏‏[16]. סקרים שנערכו ברוסיה הראו כי 82% מן הציבור מצדד בצנזורה על הטלוויזיה.

ב-12 בספטמבר 2007 פיזר פוטין את ממשלתו של פרדקוב, ומינה במקומו את ויקטור זובקוב, פקיד לשעבר במשרד לפיקוח כלכלי. לטענת פרדקוב הוא התפטר על מנת לתת לפוטין "חופש פעולה מוחלט"‏‏‏[18].

בבחירות לדומה שנערכו בדצמבר 2007 זכתה מפלגת רוסיה המאוחדת בראשה עומד פוטין ב-64.24 אחוזים מן הקולות. המפלגה השנייה בגודלה, המפלגה הקומוניסטית, זכתה רק ב-12 אחוזים.

סוף שנת 2007 התאפיין במאבקי כוח סמויים בין סיעות שונות של ה"סילובקי", נאמניו של פוטין ועושי דברו, על רקע סיומה הקרב של תקופת כהונתו כנשיא‏‏‏[19]. רבים סברו כי לכהונת הנשיא ייבחר סגנו הפופולרי של ראש הממשלה, סרגיי איבנוב. ב-10 בדצמבר 2007 הכריז פוטין כי בחר בדמיטרי מדבדב להיות המועמד העדיף עליו לכהונת הנשיא, ובכך הבטיח למעשה את בחירתו של מדבדב. בתחילת 2008 פסלה ועדת הבחירות המרכזית את מיכאיל קסיאנוב, מתנגד חריף של פוטין, מהשתתפות בבחירות לנשיאות המדינה, בטענה כי החתימות בטופס ההתמודדות היו מזויפות‏[20]. במרץ 2008 נבחר מדבדב לנשיאות ברוב גדול, ומינה את פוטין לראש ממשלתו. רבים רואים במדבדב "נשיא בובה" שנועד להיות עושה דברו של ראש ממשלתו פוטין‏‏‏[21].

קדנציה שנייה כראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדימיר פוטין, 2010
פוטין ומדבדב

במאי 2008 מונה פוטין על ידי מדבדב לראש הממשלה, והציג את ממשלתו החדשה. במידה רבה הייתה זו ממשלת המשך לממשלתו של זובקוב, שכיהן תחת נשיאותו של פוטין. המינויים המרכזיים בממשלה - שר ההגנה אנטולי סרדיוקוב, שר האוצר אלכסיי קודרין ושר החוץ סרגיי לברוב נותרו בתפקידם. סגן ראש הממשלה, סרגיי איבנוב שהיה בעבר "סגן ראשון לראש הממשלה" איבד ממעמדו. כפי הנראה המדובר בחששם של פוטין ומדבדב מהאיש שסומן בעבר כיורשו של פוטין, בטרם הגיח מדבדב לזירה. את כניסתו של פוטין לתפקיד ליוותה העברת סמכויות מסוכנויות פדרליות לממשלה, על מנת להגדיל את סמכויות הממשלה בראשה עומד פוטין‏‏‏[22].

עם פרוץ המלחמה בדרום אוסטיה שהה פוטין בבייג'ינג בטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג. הוא קטע את שהותו בבייג'ינג, ושב לרוסיה, תוך שהוא מופיע בתקשורת במספר הופעות בולטות, כשהוא מבקר חיילים פצועים בצפון אוסטיה, או מקבל פליטים שנמלטו מהמלחמה. הופעות אלו חיזקו את התחושה כי פוטין הוא הדומיננטי בניהול המשבר, ולא הנשיא מדבדב‏‏‏[23]. פוטין אכן היה דומיננטי בניהול המשבר, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. הוא עצמו האשים את ארצות הברית בליבוי האש בגאורגיה, וזאת בשל הבחירות הקרבות לנשיאות ולצורכי פנים‏‏‏[24]. במקביל הכריז על מגבלות כלכליות על ייבוא מוצרי בשר מארצות הברית לרוסיה, בטענה כי אלו נגועים בפגמים שונים.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזירה הפנימית נאבק משטרם של פוטין ומדבדב כנגד המשבר הכלכלי העולמי והשלכותיו. דו"ח של הבנק העולמי מנובמבר 2008 שיבח את תגובת הממשל הרוסי למשבר כ"חלקה, מקיפה ומתואמת, שסייעה להקטין את עוצמת המשבר", אך דו"חות מיוני 2009 מצאו כי השפעת המשבר חריפה ממה שהיה צפוי מספר חודשים לפני כן, אך פעולת הממשלה להעלאת מחירי הנפט ולהורדת האינפלציה עשויה להשיב לצמיחה צנועה עוד ב-2010‏‏‏‏[25].

ביוני 2009, לאחר 16 שנים של שיחות עם ארגון הסחר העולמי, שרוסיה ממשיכה להיות אחת המדינות הבולטות שעדיין אינן חברות בו, הודיע פוטין כי במקום להמשיך ולנסות להצטרף כחברה בודדת, תדרוש רוסיה להצטרף לארגון כחלק מגוש אזורי עם קזחסטן ובלארוס. לדעת מומחים, סימנה מדיניות זו אכזבה מגישת המערב כלפי רוסיה, ומהעיכוב בתהליך הצירוף לארגון‏‏‏[26].

לקראת הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה 2011 והבחירות לנשיאות רוסיה 2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 2011, בכנס המפלגה רוסיה המאוחדת בוולגוגרד, הודיע פוטין על הקמת סיעה פוליטית בשם "החזית העממית הכל-רוסית" (Общероссийский народный фронт), זאת כחלק מן המאמצים לכונן סיעה פוליטית חזקה שתיבחר לבחירות הפרלמנטריות בדצמבר 2011. הרקע להקמת הסיעה הוא צניחה בפופולריות של מפלגת רוסיה המאוחדת בסקרים ובבחירות האזוריות שנערכו באפריל 2011.

בספטמבר 2011 הודיע כי יתמודד לנשיאות רוסיה בבחירות 2012, וזאת בהתאם לשינויים החוקתיים שאפשרו זאת. הנשיא מדבדב, הודיע על תמיכתו בפוטין. בבחירות, שהתקיימו ב-4 במרץ 2012, ניצח פוטין. הבחירות התקיימו על רקע טענות של האופוזיציה ברוסיה על זיופים נרחבים‏[27].

קדנציה שלישית כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 במאי 2012 הוא הושבע לנשיא ולמחרת מינה את דמיטרי מדבדב לראש ממשלתו.

פוטין ערך סבב מינויים משמעותי במינהל הנשיאותי עם מינוייו לנשיא כשמינה את חברי הקבינט מתקופת כהונתו כרה"מ לחברים במינהל הנשיאותי, כאשר סרגיי איבנוב מונה לראש הצוות שלו כשהצוות הנשיאותי בראשותו קידם שורת חוקים כדי לחזק עוד יותר את אחיזת המשטר, עם חקיקת חוק המאפשר להרשיע את מתנגדי פוטין ביתר קלות‏[28].

פוטין עורר עליו מחדש את גלי הביקורת על ריכוזיות משטרו, כאשר נעצרו חברי להקת הבנות פוסי ריוט, על שביצעו הופעה מצולמת בכנסייה הגדולה במוסקבה ושרו שירים בגנות פוטין ומשטרו, הן נשפטו לתקופות מאסר ממושכות כשפוטין מביע את שביעות רצונו מהעונש שקיבלו‏[29].

בנובמבר 2012 הוא פיטר את אנטולי סרדיוקוב, שר ההגנה הרוסי, עקב פרשת שחיתות גדולה שנחשפה וחשפה ליקויים בהתנהלות משרד ההגנה הרוסי במכרזים למכירת נכסים צבאיים‏[30], כשבמקומו מינה לתפקיד שר ההגנה את סרגיי שוייגו, שכיהן כשר החירום במשך תקופה ארוכה. בדצמבר 2012 חתם על חוק האוסר על אזרחי ארצות הברית לאמץ ילדים רוסיים. צעד שביטא התדרדרות ביחסים בין רוסיה לארצות הברית והביאו את נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לבטל ביקור מתוכנן לאוגוסט 2013. זאת לאחר שרוסיה העניקה מקלט מדיני לאדוארד סנודן, איש ה-NSA שמבוקש על ידי הרשויות בארצות הברית על שהדליף מידע חסוי על תוכנית המעקב האמריקנית. בערך באותה העת גברה הביקורת הבינלאומית נגד פוטין, לאחר שאישר חוקים המפלים לרעה את הקהילה הגאה ברוסיה.

ביולי 2013 חתם על חוק המוציא מחוץ לחוק את ההומוסקסואליות ברוסיה‏[31] ובהמשך החודש פתח ואירח את אוניברסיאדת הקיץ ה-27, שהייתה לאירוע הספורט הגדול ביותר ברוסיה מאז אולימפיאדת הקיץ ב-1980.

בספטמבר 2013 ארצות הברית ביקרה את פעולות הממשל הסורי והדיווחים על שימוש בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית ואיימה באפשרות לפעולה צבאית נגד סוריה. מאוחר יותר דווח כי ארצות הברית לא תתקוף, זאת לאחר משא ומתן מול שלטונות רוסיה, שהביא להסדר לפיו סוריה תפורק מנשק כימי על פי לוח זמנים מוגדר. באוקטובר 2013, מגזין פורבס הכתיר אותו בתואר "האיש המשפיע ביותר בעולם"‏[32][33][34][35]. בדצמבר 2013 חתם במפתיע על צווי חנינה לבנות פוסי ריוט הכלואות וליריבו הפוליטי, מיכאיל חודורקובסקי, בצעד שנועד לשכך את הביקורות על זכויות האדם נגד רוסיה, לקראת אירוח אולימפיאדת החורף בסוצ'י, שעל פתיחתה הכריז רשמית ב-7 בפברואר 2014. אולימפיאדה שתקציבהּ הגיע ל-50 מיליארד דולר בקירוב, מה שהפך אותה לאולימפיאדה היקרה בהיסטוריה.

סיפוח קרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפוחה של קרים באופן חד צדדי לרוסיה במרץ 2014 נגד את החוק הבינלאומי והביא לגינוי חריף של מרבית מדינות העולם. המערב החליט בתגובה גם להטיל סנקציות כלכליות על רוסיה.

ההשתלטות הרוסית על קרים בוצעה באופן הדרגתי. ב-1 במרץ 2014 פנה פוטין לבית העליון בפרלמנט הרוסי וביקש את אישורו להשתמש בכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית בשטחי אוקראינה. למעשה, פלישת הכוחות הרוסיים לאוקראינה התרחשה עקב אירועי יברומאידן, שסילקו את הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' מהשלטון. התפתחות האירועים הביאה לכך שבין ה-27 ל-28 בפברואר חיילי צבא רוסיה השתלטו על מרבית חצי האי קרים שבדרום מזרח אוקראינה לחופי הים השחור. החיילים, שנתמכו על ידי האוכלוסייה המקומית, השתלטו על מבני ממשל, נמלי תעופה ובסיסי צבא. פוטין עצמו הצהיר כי כוחות צבא רוסיה יישארו באוקראינה עד להשגת נורמליזציה של המצב באוקראינה. בעת הפלישה השקטה של כוחות צבא רוסיה לחצי האי קרים, בוצע למעשה ניסיון להשתלט על שטחים נרחבים ממדינה שכנה. ‏[36][37]. ב-18 במרץ הודיע רשמית על סיפוח קרים לרוסיה וחתם על מסמך אשרור עם ראשי הממשל בקרים‏[38].

מדיניות החוץ של פוטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הקדנציה שלו קיבל פוטין לידיו מעצמה שירדה מגדולתה. מלחמת צ'צ'ניה הראשונה הוכיחה לכל כי הפדרציה הרוסית אינה הכוח העולמי שהייתה בעבר, וכי על אף גודלה, והארסנל המאיים של כלי נשק גרעיניים הנמצאים ברשותה, יכולה גם קבוצה של מורדים החמושים בכלי נשק סובייטיים ישנים להנחיל לה תבוסה ניצחת. במהלך כהונתו כנשיא עשה פוטין כל שביכולתו לחזק את מעמדה הבינלאומי והצבאי של הפדרציה הרוסית, תוך קריאת תיגר על ההגמוניה של ארצות הברית ככוח עולמי, עימותים עם מדינות המערב על נושאים שונים (עם בריטניה הגיע לעימות חריף בנוגע להרעלתו של אלכסנדר ליטוויננקו), ניהול מדיניות עצמאית בנושאים הקשורים במדינות המזרח התיכון ואיראן, והתערבות בוטה וגסה בענייניהן הפנימיים של המדינות הסמוכות כאוקראינה ובלארוס. יש המדברים אף על שובה של המלחמה הקרה. עימות חריף ומתמשך עם המערב נוצר כאשר ארצות הברית הודיעה על כוונתה להציב בצ'כיה מערכות נגד טילים, ופוטין, מצידו, איים בתגובה צבאית. המשבר הצבאי החריף שהוביל לפלישה רוסית לגאורגיה בקיץ 2008 נבע ממדיניות זו הרואה בקווקז שטח השפעה רוסי, ומכוונת לפגיעה בגורמים פרו מערביים כממשלתו של מיכאיל סאקשווילי. תמיכת רוסיה בבדלנים בדרום אוסטיה ובאבחזיה נתפסה כהפגנת כוח, במקום בו לא היה בידי ארצות הברית או הקהילה האירופית להתערב, כך גם נטען בעת הפלישה השקטה לאוקראינה.

היחסים עם ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוטין וג'ורג' וו. בוש בשנת 2007

בתחילת כהונתו שמר פוטין על יחסים תקינים עם ארצות הברית. לאחר פיגועי 11 בספטמבר אישר פוטין לארצות הברית להקים בסיסים במדינות במרכז אסיה לקראת המתקפה באפגניסטן, על אף שלאומנים רוסים מתחו ביקורת על נוכחותה הצבאית של ארצות הברית במדינות שהיו שייכות בעבר לברית המועצות, בשטח הנחשב למרחב השפעה רוסי.

לקראת הפלישה האמריקאית לעיראק במלחמת עיראק התנגד פוטין לתוכניותיה של ארצות הברית לפלוש לעיראק, ודרש כי הפלישה תתקיים רק לאחר שתתקבל החלטה של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות המורה עליה במפורש.

ב-10 בפברואר 2007 נשא פוטין נאום במינכן בו ביקר את ארצות הברית בשל "רצונה בהגמוניה מונופוליסטית ביחסים הגלובליים" וטען כי היא משתמשת בכוח מיותר ביחסים הבינלאומיים. הוא קרא ל"סדר עולמי הוגן ודמוקרטי" שיבטיח "ביטחון ושגשוג לא רק למעטים, אלא לכולם"‏‏‏[39].

סמוך לאחר מכן, ב-26 באפריל 2007 הכריז פוטין, בנאום בפני שני בתי הפרלמנט הרוסי על כוונתו לפרוש מהאמנה להגבלת כוחות קונבנציונליים באירופה, בטענה כי מדינות נאט"ו אינן מצייתות לה, ורוסיה נענית לה על בסיס חד צדדי. פוטין טען כי החברות החדשות בנאט"ו לא חתמו על האמנה, והדבר יצר חוסר איזון בנוכחות כוחות נאט"ו וכוחות רוסים באירופה, והביא למצב בלתי צפוי עבור רוסיה‏‏‏[40]. חברות נאטו טענו כי הן לא תאשררנה את האמנה עד שרוסיה תעמוד במחויבותיה להסיג כוחותיה ממולדובה ומגאורגיה. בתגובה הודיע שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב כי רוסיה תפרוש מהאמנה בליל 11 בדצמבר 2007, ואכן רוסיה פרשה מהאמנה. החשש העיקרי של נאט"ו הוא מכך שפרישת רוסיה מהאמנה תאפשר לה יד חופשית בפעולה בצפון הקווקז.

בנאום יום הניצחון שנשא פוטין במאי 2007 החריף את הרטוריקה האנטי-אמריקנית, וטען כי:

"האיומים אינם פוחתים, אלא רק משנים את צורתם. איומים חדשים אלו, בדיוק כמו אלו של ימי הרייך השלישי, מראים את אותו הבוז לחיי אדם ואותה השאיפה לשלוט בעולם".

החרפת הרטוריקה לוותה באמירות מצד ג'ורג' וו. בוש, כי הדמוקרטיה הרוסית תחת פוטין "מקרטעת". עם זאת, שני המנהיגים נחשבים לידידים אישיים, וביולי 2007 נפגשו באחוזתו של בוש בקניבנקפורט כדי לדון בענייני השעה‏‏‏[41].‏‏

מקור למתיחות מתמשכת בין ארצות הברית ורוסיה בתקופת פוטין הוא כוונתה של ארצות הברית להציב מערכות הגנה כנגד טילים במזרח אירופה, במיוחד בצ'כיה, פולין וליטא. בעוד שארצות הברית טוענת כי הצבת המערכות אינה מכוונת כנגד רוסיה כי אם כנגד איראן, רואה בכך רוסיה הפרה גסה של האיזון האסטרטגי. ההתבטאויות בעניין זה הגיעו עד לאיום בפעולה צבאית כנגד מדינות אירופה אם יוצבו טילים אמריקנים בשטחן‏[42]. פוטין אינו מסתפק בהצהרות, אלא פתח בחזית דיפלומטית בעניין זה, ופרסם הצהרה משותפת הדורשת ביטול פריסת הטילים ביחד עם נשיא סין[43].

לאחר המלחמה בדרום אוסטיה האשים פוטין את ארצות הברית בליבוי האש בגאורגיה, וזאת בשל הבחירות הקרבות לנשיאות ולצורכי פנים‏‏‏[24]. במקביל הכריז על מגבלות כלכליות על ייבוא מוצרי בשר מארצות הברית לרוסיה, בטענה כי אלו נגועים בפגמים שונים‏‏‏[44].

היחסים עם אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוטין ושרדר

במדינות אירופה רואה פוטין שותפות אפשריות, וגורם מאזן ביחסים האסטרטגיים המתוחים אל מול ארצות הברית. פוטין אף פיתח יחסים אישיים קרובים עם מספר ראשי מדינה כז'אק שיראק, סילביו ברלוסקוני ובמיוחד עם גרהרד שרדר. שיראק ושרדר היו שני המנהיגים הבולטים שהתנגדו לתקיפה האמריקנית בעיראק ב-2003, בדומה לחוסר התלהבותו של פוטין.

היחסים עם מדינות אירופה מושפעים מהאינטרסים העסקיים של חברות ענק רוסיות כגזפרום, שבמהלך תקופת שלטונו של פוטין היטשטש מאוד הקו שבין האינטרסים העסקיים שלהן לבין האינטרס הלאומי הרוסי. המדובר ביחסים עסקיים בעלי פוטנציאל רווח לשני הצדדים, היוצרים מאזן הדדי של תלות. שני פרויקטים ענקיים של אספקת אנרגיה לאירופה, צינור הגז הצפוני, וצינור הגז הדרומי, אמורים לספק גז רוסי לצפון אירופה ולדרומה. את פרויקט צינור הגז הצפוני מוביל קאנצלר גרמניה לשעבר, שרדר. את פרויקט הגז הדרומי מפעילה חברה איטלקית "אני" (Eni) בשיתוף פעולה עם גזפרום‏‏‏[45].

משבר חריף עם בריטניה אירע סביב פרשת הרעלתו של סוכן הפ.ס.ב. לשעבר, אלכסנדר ליטוויננקו בסוף שנת 2006. המשבר כלל התבטאויות הדדיות קשות, וגירוש דיפלומטים רוסים מבריטניה, באופן המזכיר את ימי המלחמה הקרה.

כן יצא פוטין כנגד העמדה האירופית בשאלת עצמאות קוסובו. פוטין היה המתנגד הבולט לעצמאותו של החבל. אל מול הכרתן המיידית של ארצות הברית, צרפת, גרמניה ובריטניה, הוביל פוטין חזית המתנגדת לעצמאות החבל, בטענה שהדבר עלול להתסיס מיעוטים אתניים ברחבי העולם, וטען כי המדובר בטעות היסטורית "שתשוב כבומרנג למערב"‏‏‏‏‏[46].

מדיניות החוץ לגבי מדינות המרחב הפוסט-סובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול מאזרבייג'ן מ-2001 בו נראה פוטין לוחץ את ידו של נשיא אזרבייג'ן, היידר אלייב, על רקע העיר באקו

פוטין רואה את מדינות מזרח אירופה וחבר המדינות כמרחב ההשפעה הרוסי, ומשקיע מאמץ רב בהשגת השפעה ושליטה במדינות אלו, בתקופה בה רבות מהן נוטות אל המערב, וארגונים כאיחוד האירופי ונאט"ו הרחיבו את השפעתם אל מזרח אירופה ואף אל המדינות הבלטיות.

במהלך אירועי שנת 2004 באוקראינה שכונו "המהפכה הכתומה", ביקר פוטין פעמיים במדינה לפני הבחירות על מנת להראות את תמיכתו במועמד ויקטור ינוקוביץ', בצעד שנתפס כהתערבות לא רצויה בענייניה הפנימיים של אוקראינה.

התערבות רוסית נוספת היא תמיכתה של רוסיה בגורמים בדלניים בגאורגיה ובמולדובה. רוסיה תומכת צבאית וכלכלית בממשלות הבדלניות בחבלי אבחזיה ודרום אוסטיה הנלחמים על עצמאותם מגאורגיה, ובממשלה הבדלנית בחבל טרנסניסטריה שפרש ממולדובה. כן הביעה רוסיה את תמיכתה בעצמאות חבל נגורנו-קרבאך מאזרבייג'ן, וכל זאת בניגוד בולט להתנגדות פוטין לעצמאות קוסובו‏‏‏[47]. התערבותה של רוסיה לטובת דרום אוסטיה ואבחזיה במהלך המלחמה בדרום אוסטיה בקיץ 2008, נתפסה במערב כניסיון להרחיב את האימפריה הרוסית ולשמור על תחומי השפעתה, בעוד שכלפי פנים הציג פוטין את המשבר כניסיון להגן על מיעוטים לאומיים‏[48].

במרץ 2014 אישרה רוסיה בהנהגת פוטין את סיפוחו של חבל קרים האוקראיני לרוסיה, בעקבות מלחמת האזרחים באוקראינה. ההחלטה בוצעה לאחר משאל עם שנערך באזור, אך היא נוגדת את החוק הבינלאומי וגונתה על ידי רוב מדינות העולם. מדינות המערב החליטו להטיל סנקציות כלכליות על רוסיה.

ישראל והמזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוטין הוא בין התומכים העיקריים בתוכנית הגרעין האיראנית, ומשנת 2002 מסייעת רוסיה לאיראן בבניית הכור הגרעיני בבושהאר. עם זאת, פוטין התבטא פעמים רבות כי איראן מפתחת את תוכנית הגרעין שלה למטרות שלום בלבד, וכי יש למנוע את הצטיידותה בנשק גרעיני. בניית הכור בבושהאר מתעכבת, בשל סיבות שונות, וכפי הנראה בשל חוסר רצונו של פוטין להשלים את הפרויקט כל עוד יש חשש כי ישמש לצרכים צבאיים‏‏‏[49].

במרץ 2008 סיכמו פוטין ומדבדב עם נשיא מצרים, חוסני מובארק, על הקמת כור גרעיני במצרים‏‏‏[50].

פוטין נחשב לנשיא ידידותי לישראל, ובאפריל 2005 היה לנשיא הרוסי הראשון המבקר בישראל. באותו הביקור ביקר פוטין גם ברשות הפלסטינית. פוטין נפגש עם ראשי הממשלה של ישראל אריאל שרון עמו שמר על קשרים חמים, וכן עם אהוד אולמרט. פרט לעניין שיש לפוטין בישראל, כמדינה בה חי אחוז משמעותי של דוברי רוסית, מתקיים בין ישראל ורוסיה מאזן סחר שהגיע בשנת ביקורו של פוטין בישראל, 2005, למיליארד וחצי דולר. עם זאת, ישנם מספר נושאים בהם אין שתי המדינות רואות עין בעין, כגון תמיכתה של רוסיה בפרויקט הגרעין של איראן, אספקת נשק מתקדם לסוריה, וציוד צבאי לרשות הפלסטינית, וכן שאלות הנוגעות לנכסי הכנסייה הרוסית בירושלים, נושא בו מעורב פוטין באופן אישי, ולהסגרתו של לאוניד נבזלין‏‏‏[51]‏‏‏[52].

במהלך מלחמת האזרחים בסוריה ניצב פוטין לצדו של נשיא סוריה, בשאר אסד. הוא אף פרסם מאמר בניו יורק טיימס, שבו קרא לארצות הברית להימנע מתקיפה בסוריה[53].

הישגים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת פוטין כנשיא ב-2 קדנציות הראשונות צמחה הכלכלה הרוסית בשיעורים גבוהים, המגיעים ל-7% בשנה בממוצע. רוסיה הפכה לכלכלה השביעית בגודלה בעולם. המשכורות הממוצעות גדלו מ-80$ ל-640$, בעוד שהמעמד הבינוני גדל מ-8 ל-55 מיליון‏[54][55] התוצר הלאומי הגולמי הנומינלי של רוסיה הכפיל עצמו פי-6, ועלה מהמקום ה-22 בעולם למקום ה-10 בעולם‏‏‏[56].

פוטין ערך רפורמות מקיפות בגמלאות, במיסוי הבנקאי ובתחומים רבים אחרים.

הבסיס העיקרי לצמיחה היה משק הגז והנפט, שהפך למשען הכלכלי עליו נשענת רוסיה. חלקו של הנפט והגז בתוצר הלאומי הרוסי הכפיל עצמו מ-1999, ועמד בשנת 2008 על 30%, ו-65% מהייצוא הרוסי‏‏‏[57]. צמיחה זו במשק הגז והנפט מסבירה רבות מפעולותיו של פוטין, כמו גם את הצלחתו הכלכלית, עקב עליית מחירי הנפט במאות אחוזים מאז עלייתו לשלטון. עם זאת, ישנם גם המסבירים רבות מפעולותיו השנויות במחלוקת במדיניות החוץ ברצונו לשמור על מחירי הנפט הגבוהים‏‏‏[58].

אחוז ניכר מרווחי הגז נשמרו לטובת "קרן ייצוב" שהוקם בשנת 2004. הקרן צברה את רווחי הנפט, ואפשרה לרוסיה לשלם את חובה החיצוני ולצבור יתרות מטבע חוץ משמעותיות. בשנת 2008 פוצלה הקרן לקרן רזרבות, שמטרתה להגן על רוסיה ממשברים כלכליים עתידיים, וקרן רווחה לאומית שתוקדש לרפורמה בגמלאות. בדצמבר 2007 ניהלה הקרן כ-160 מיליארד דולר מתוך יתרת מטבע חוץ כוללת של 470 מיליארד דולר שעמדו לזכותה של רוסיה.

האינפלציה נותרה בעיה שיש להתמודד עמה. שיעור האינפלציה בשנת 2008 הגיע ל-13.5%, במגמת עלייה בולטת לעומת השנים 2006 ו-2007, ומעריכים כי בשנים הקרובות מגמה זו אך תגבר‏‏‏[59][1]. כך גם גדל הפער בין העשירים לעניים ברוסיה, כאשר העניים הם ברובם גמלאים ועובדים בלתי מקצועיים באזורי הפריפריה.

המשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008 סיכן רבים מהשגיו של פוטין. שלוש תוצאות חשובות של המשבר המשפיעות על המשק הרוסי היו הצניחה במחירי הנפט, קשיים בגישה לאשראי, והיפוך במאזן התשלומים ממאזן חיובי של 80 מיליארד דולר, למאזן שלילי של 130 מיליארד. התפתחויות אלו פגעו קשות בצמיחה הכלכלית של רוסיה, ובתוצר הלאומי הגולמי שלה‏‏‏[60].

דעת קהל, צנזורה, ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט ענק "מוסקבה מצביעה לפוטין" לקראת הבחירות לדומה, 2007

פוטין שמר על פופולריות רבה בציבור הרוסי במהלך כל תקופת כהונתו. בשתי מערכות הבחירות בהן התמודד ובמערכת הבחירות בה התמודד מדבדב, קיבלו פוטין ומדבדב את תמיכת הרוב המכריע של הציבור, כמו גם במערכות הבחירות לדומה. עם זאת, בצידה של פופולריות זו נשמעים קולות ביקורתיים, הטוענים כי הציבור הרוסי תחת ממשלו של פוטין אינו נהנה מחופש הדיבור, וכי זכויות האזרח שלו נפגעות.

ערוצי הטלוויזיה הגדולים ברוסיה נמצאים בשליטתו המלאה של פוטין. ערוץ 1, בעבר ORT, היה עד שנת 2001 בשליטתו של האוליגרך בוריס ברזובסקי ושימש אותו להשמעת ביקורת קשה על פוטין. בשנת 2001 החלו אנשי פוטין בחקירות נגד ברזובסקי, בטענה כי הלה מעל בכספים. המצב הבהיר לברזובסקי כי עליו למכור את כל נכסיו ולהימלט מרוסיה. ברזובסקי מכר את מניותיו בערוץ לרומן אברמוביץ', מקורבו של פוטין, אשר הפסיק את השמעת הביקורת על פוטין בערוץ‏‏‏[61]. מהלך דומה אירע בשנת 2000 לקבוצת התקשורת "מוסט" שבבעלות איש העסקים ולדימיר גוסינסקי. הקבוצה כללה את ערוץ הטלוויזיה הפופולרי NTV. לטענתו של גוסינסקי הוא נעצר, ושוחרר בתנאי שימכור את מניותיו במוסט לקבוצת גזפרום, הנמצאת בשליטת פוטין‏‏‏[62]. צוות החדשות העצמאי של NTV עבר לתחנה TV6 המתחרה. מספר חודשים לאחר מכן הוגשו תביעות אזרחיות כנגד התחנה, על ידי בעלי מניות המקורבים לפוטין, והיא אולצה להפסיק ולפעול‏‏‏[63]. הערוץ המשיך לשדר תחת השם TVS, אך צוות החדשות נותר במריו. ביוני 2003 הורתה הממשלה הרוסית על הפסקת שידורי הערוץ, ולאחר מכן שב לשדר שידורי מוזיקה וספורט בלבד‏‏‏[64].

בשנת 2006 החלה קבוצה בשם "רוסיה אחרת" בראשה עמדו אלוף העולם בשחמט לשעבר גארי קספרוב, ואדוארד לימונוב מנהיג המפלגה הלאומית בולשביקית לארגן עצרות מחאה ומצעדים כנגד פוטין. המשטרה מנעה חלק מהעצרות, ולעתים עצרה את המשתתפים בהם, לרבות קספרוב, מעצר שזכה לתהודה עולמית‏‏‏[65]. המתנגדים לפוטין זכו לתמיכה מעטה ברחוב הרוסי.

בתחילת 2005 הקימו תומכי פוטין תנועת נוער בשם "נאשי" (שלנו). התנועה מצהירה כי היא תנועה דמוקרטית ואנטי-פאשיסטית, אך יצא לה שם של תנועה אלימה. לתנועה הצטרפו עשרות אלפי בני נוער, המחונכים לערכים לאומניים רוסיים ולתמיכה בפוטין. נטען כי התנועה מחנכת "שישים אלף מנהיגים"‏‏‏[66]. נאשי הוקמה על רקע מעורבותם של בני נוער באירועי המהפכה הכתומה באוקראינה ובאירועים דומים, וזכתה לתמיכתם של בכירים המקורבים לפוטין. מבקריו של פוטין מכנים את התנועה "פוטין יוגנד" על שם "היטלר יוגנד". אחרים משווים את התנועה לתנועות נוער סובייטיות בזמן ברית המועצות וטוענים כי החברים בה עוברים שטיפת מוח כנגד האופוזיציה, וכי פוטין זוכה בקרב התנועה לפולחן האישיות‏‏‏[67].

ארגון זכויות האדם "Human Rights Watch" כתב בדו"ח מינואר 2008:

Cquote2.svg

כאשר התקרבו הבחירות לפרלמנט ולנשיאות בסוף שנת 2007, הכביד המשטר בראשות פוטין על החברה האזרחית ועל חופש האסיפה. הבנייה מחדש בצ'צ'ניה אינה מסוגלת להעלים את הפרות זכויות האדם החמורות שם, הכוללות עינויים, חטיפות ומעצרים בלתי חוקיים. הביקורת הבינלאומית על מצב זכויות האזרח ברוסיה מושתקת, והאיחוד האירופי אינו מצליח להתעמת עם רוסיה באשר למצב זכויות האדם באופן מתמיד ועקבי.

Cquote3.svg
– ‏[68]

בתקופת נשיאות פוטין, כלי תקשורת עצמאיים ספגו פגיעה רבה. כך למשל, באפריל 2013 הוא חתם על חוק המאפשר סגירת כלי תקשורת. בדצמבר 2013 חתם על צו נשיאותי לסגירת סוכנות הידיעות רי"א נובוסטי והחלפתה בסוכנות רוסיה היום.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורה בוש (משמאל) מארחת את ליודמילה פוטינה (מימין) 2002

פוטין היה נשוי ללודמילה שקרבנבה, ילידת 1958, אותה פגש עת הייתה סטודנטית לפילולוגיה באוניברסיטת לנינגרד. שקרבנבה הייתה בעברה דיילת. הזוג נישא ב-1983 כאשר פוטין היה בן 30, גיל מבוגר לנישואים יחסית לנהוג ברוסיה. לזוג שתי בנות, מריה (1985) ויקטרינה (קטיה) (1986). אשתו ובנותיו של פוטין שומרות על פרטיותן, ואינן מופיעות בציבור באופן תדיר. תדמיתה של לודמילה היא של עקרת בית, ולדבריה פוטין שומר על שני עקרונות, כי "אשה צריכה לעשות הכל בבית" וכי "אסור לשבח אישה כי הדבר מקלקל אותה"‏‏‏[69]. פוטין משתדל לשמור על תדמיתו כאיש משפחה וכאב מסור. עיתון בשם "מוסקבה קורספונדנט" שדיווח כי פוטין התגרש בחשאי, ונישא למתעמלת הצעירה אלינה קבייבה, נסגר‏‏‏‏‏[70]. ביוני 2013, פוטין התראיין בטלוויזיה הרוסית יחד עם אשתו, לודמילה, והשניים הודיעו כי הם מתגרשים לאחר 30 שנות נישואים‏[71][72].

אביו של פוטין היה קומוניסט מתוך הכרה, ולפיכך אתאיסט, אך אמו, לדבריו, הייתה בעלת רגשות דתיים עמוקים. פוטין עצמו הגיע להכרה דתית בשנת 1993 עת הייתה אשתו מעורבת בתאונת דרכים.

בן דודו, איגור אלכסנדרוביץ' פוטין (יליד ה-30 במרץ 1953 בלנינגרד) הוא איש עסקים ופוליטיקאי רוסי שכיהן כסגן נשיא מאסטר בנק שהיה בשנת 2002 ליו"ר ועדת התיאום של מפלגת רוסיה המאוחדת בעיר ריאזן ובאוקטובר 2006 הוא שינה את נטיותיו הפוליטיות ועבר ממפלגת רוסיה המאוחדת למפלגה הסוציאל-דמוקרטית רוסיה הוגנת.

ולדימיר פוטין דובר גרמנית כמעט כשפת אם, וידוע כי הוא דובר גם אנגלית טובה. פוטין אוהב לשמור על כושר גופני, והוא אמן באמנות הלחימה הרוסית סמבו בה החל להתאמן בגיל 14. הוא גם פעיל בג'ודו בו הוא מחזיק בחגורה שחורה דאן 6. פוטין כתב ספר בשם "להתאמן עם פוטין", שיצא לאור באנגלית עם הכותרת: "ג'ודו: היסטוריה, תאוריה, פרקטיקה". הוא גאה בכושרו, והתיר לפרסום תמונות, שזכו לתהודה רבה, של מסע דיג אליו יצא עם אלבר השני, נסיך מונאקו בהן הוא נראה ללא חולצה‏‏‏[73].

אל מול הנתונים הרשמיים הצנועים עומדות שמועות והאשמות לפיהן פוטין הוא האדם העשיר באירופה, וכי צבר בחשאי יותר מארבעים מיליארד דולר‏‏‏[74].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נטליה טימאקובה, נטליה גבורקיאן ואנדריי קולסניקוב, בגוף ראשון. שיחות עם ולדימיר פוטין (От первого лица. Разговоры с Владимиром Путиным), הוצאת ואגריוס, 2000.
  • אלכסנדר ראר, גרמני בקרמלין, 2002
  • ולדימיר פוטין, ג'ודו: היסטוריה, תאוריה ואימון, 2008
  • מאשה גסן, פוטין: האיש ללא פנים, מאנגלית: מיכל קירזנר אפלבום, ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 2012.
  • מרטין סיקסמית, הנפט של פוטין - המאבק על עתידה של רוסיה, תרגום – אלה בשן, הוצאת מודן, 2012.
  • אנה פוליטקובסקיה, רוסיה של פוטין, תורגם מאנגלית על ידי אראלה טלנברג-לרר, הוצאת מעריב והוצאת כתר, 2009.
  • אדוארד לוקאס, המלחמה הקרה החדשה: כיצד מאיים הקרמלין של רוסיה על המערב, תרגמה מאנגלית כרמית גיא, ספריית אפקים עם עובד, תשס"ט 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ‏אייל קליין, רוסיה - המשק המתעורר שיצלח היטב את המשבר, אתר בית ההשקעות אי.בי.אי., 26 ביוני 2008‏
  2. ^ ‏עמי קאופמן, 15 עיתונאים נהרגו ברוסיה מאז עידן פוטין, וואלה!, 15 באוגוסט 2004‏
  3. ^ כך מחסל פוטין את יריביו הפוליטיים, אחד אחרי השני, סקירה באתר וואלה!
  4. ^ The World's Most Powerful People 2013, Forbes.com
  5. ^ הסוכן החשאי מהקרמלין - ולדימיר פוטין, היקום של אלי אשד
  6. ^ פוטין צריך להסיר הספקות באשר להתנהגותו בעבר, סט. פטרבורג טיימס, 29 ביולי 2005‏
  7. ^ 7.0 7.1 רוסיה, סוף עידן ילצין והדינמיקה של חילופי השלטון, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  8. ^ שלמה אבינרי‏ולדימיר הרפורמטור, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2005
  9. ^ סופי שולמן, עושר בלתי נתפס, באתר הארץ, 23 במרץ 2003‏
  10. ^ ‏לוק הרדינג, גרדיאן, בקרמלין נאבקים על היום שאחרי עידן פוטין, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2007
  11. ^ ‏אמליה ג'נטלמן, אש בצוללת, הגרדיאן, 24 באוגוסט 2002‏
  12. ^ ‏מיכאל דבורין, התמיכה בפוטין: הנמוכה ביותר בארבע השנים האחרונות, חדשות מחלקה ראשונה, 22 בספטמבר 2004‏
  13. ^ המצור במוסקבה מותיר זיכרונות קודרים, אתר ה-BBC,‏ 16 בדצמבר 2002 (באנגלית)
  14. ^ ‏מיכאל דבורין, הנשיא פוטין הורה להקפיא 44% ממניות חברת יוקוס כחלק ממאבק הקרמלין בחודורקובסקי, חדשות מחלקה ראשונה, 1 בנובמבר 2003‏
  15. ^ חודורקובסקי נדון ל-9 שנות מאסר, באתר ynet‏, 31.5.2005‏
  16. ^ 16.0 16.1 אריק וייס ואלי ברדנשטיין, ‏הם יורים גם בעיתונאים, nrg,‏ 18 באוקטובר 2006‏
  17. ^ ‏רפי מן, להשתיק את אנה העין השביעית, 1 בנובמבר 2006‏
  18. ^ פוטין מינה ראש ממשלה: ויקטור זובקוב, וואלה!, 12 בספטמבר 2007‏
  19. ^ ‏משה ריינפלד, יריבי פוטין: הונו הסמוי מגיע ל-40 מיליארד דולר, חדשות מחלקה ראשונה, 21 בדצמבר 2007‏
  20. ^ בחירות נוסח רוסיה; המבקר החריף של ממשל פוטין נפסל, באתר הארץ, 27 בינואר 2008
  21. ^ פוטין הכתיר נשיא בובה ברוב עצום, "חדר החדשות - עניין מרכזי", 2 במרץ 2008‏
  22. ^ המשך עידן פוטין?, "סיקור ממוקד", 13 במאי 2008‏
  23. ^ ‏שירות 'הארץ', רוסיה דחתה את הצעת גאורגיה להפסקת אש, באתר הארץ, 11.8.2008
  24. ^ 24.0 24.1 פוטין מאשים את ארצות הברית בליבוי האש בגאורגיה‏, BBC‏ 28 באוגוסט 2008
  25. ^ דו"חות על כלכלת רוסיה, אתר הבנק העולמי
  26. ^ פוטין זונח את ההצעה להצטרפות חד צדדית לארגון הסחר העולמי, Moscow Times, ‏10 ביוני 2009‏
  27. ^ נטשה מוזגוביהפעם שלישית נשיא || פוטין הצהיר על ניצחונו, באתר הארץ, 4 במרץ 2012
  28. ^ ניסן צור, רוסיה: החוק שיאפשר להרשיע בעבירת בגידה, באתר nrg‏, 1 בנובמבר 2012
  29. ^ סוכנויות הידיעות, בגלל שיר נגד פוטין: שנתיים מאסר לפוסי ריוט, באתר ynet‏, 17 באוגוסט 2012
  30. ^ פוטין הדיח את שר ההגנה בשל פרשת שחיתות
  31. ^ פוטין והנאציזם ההומופובי, כתבה באתר הארץ
  32. ^ דירוג פורבס 2013: פוטין הוא האיש החזק בעולם, הארץ]
  33. ^ דירוג פורבס: פוטין עקף את אובמה בדרך לתואר "האיש החזק בעולם", mako
  34. ^ סוכנויות הידיעות, פורבס: ולדימיר פוטין הוא האיש החזק ביותר בעולם, באתר nrg‏, 30 באוקטובר 2013
  35. ^ דירוג פורבס: פוטין הוא האדם המשפיע ביותר בעולם, נענע10
  36. ^ מעצמה של איש אחד: כך הפך פוטין את רוסיה לאימפריה, מעריב
  37. ^ חיים איסרוביץ, כרוניקה של תוקפנות: 15 שנה מאז השתלט פוטין על רוסיה: אירוע השבוע האחרון היו צפויים?, סופהשבוע - הפוסט
  38. ^ פוטין חתם על המסמך: קרים סופחה לרוסיה
  39. ^ ‏אלון לוין ויובל בוסתן, פוטין עובר להתקפה, "סיקור ממוקד", 28 בפברואר 2007‏
  40. ^ פוטין: נפרוש מהאמנה להגבלת נשק, באתר וואלה!, 26 באפריל 2007‏
  41. ^ ‏יצחק בן חורין, פוטין מגיע לארצות הברית בתקווה להפיג המתיחות, באתר ynet‏, 1.7.07‏
  42. ^ בוש: אנחנו לא במלחמה עם רוסיה, היא לא מהווה איום, גלי צה"ל, 6 ביוני 2007‏
  43. ^ סוכנויות הידיעות, ארה"ב: נשקול להציב את מערכת ההגנה בליטא, באתר nana10‏, 2 ביולי 2008‏
  44. ^ פוטין: "ארה"ב יזמה המלחמה בגאורגיה", באתר וואלה!, 28 באוגוסט 2008‏
  45. ^ יואב קרני, אדוני ראש הממשלה (לשעבר), מר פוטין ידאג לך, גלובס, 1 במאי 2008‏
  46. ^ ‏סוכנויות הידיעות, פוטין: עצמאות קוסובו "תשוב כבומרנג" למערב, באתר ynet‏, 22.2.2008‏
  47. ^ ‏אלון לוין ויובל בוסתן, מובלעות בכל מקום, סיקור ממוקד, ספטמבר 2007‏
  48. ^ ‏לילי גלילי, הקרמלין משנה טון: לא ענק מנצח אלא קורבן שוחר שלום, באתר הארץ, 11.8.2008‏
  49. ^ יוסי מלמןרוסיה: בניית הכור הגרעיני בבושהר לא תושלם לפני סוף 2008, באתר הארץ, 28.7.2008
  50. ^ שיתוף פעולה גרעיני רוסי-מצרי, nrg,‏ 25 במרץ 2008‏
  51. ^ ‏דורון שפר ואטילה שומפלבי, פוטין בישראל: הטילים מסוריה לא יאיימו עליכם, באתר ynet‏, 28.4.2005‏
  52. ^ גיא ליברמן‏, אולמרט לרוסים: תקבלו את מגרש בית המשפט שבמגרש הרוסים אם תממנו בניית מבנה חלופי, דה מרקר, 24 ביוני 2005‏
  53. ^ VLADIMIR V. PUTIN, A Plea for Caution From Russia, NY Times, September 11, 2013
    ולדימיר פוטין, מה שברצוני לומר לאמריקאים, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2013
  54. ^ "Russians weigh Putin's protégé", Associated Press (3 May 2008). אוחזר ב־ 2008-12-29. .
  55. ^ Putin's Economy – Eight Years On. Russia Profile, 15 August 2007. Retrieved on 23 April 2008
  56. ^ כלכלת רוסיה תחת ולדימיר פוטין, הישגים וכישלונות, RIA נובוסטי, 1 במרץ 2008‏
  57. ^ בעיות בצינור הגז, האקונומיסט, 8 במאי 2008‏
  58. ^ יואב קרני, מה הוא רוצה האיש הזה עם הנפט והגז (והאם צריך לפחד מפניו)?, יואב קרני בוושינגטון, 10 בדצמבר 2004‏
  59. ^ האינפלציה ברוסיה תגיע ל-15%, Straits Times, 28.12.2008‏
  60. ^ ‏ג'יימס קולינס, אורי דדוש וזליקו בוגטיץ', רוסיה בסופה הגלובלית‏, אתר מכון קרנגי לשלום בינלאומי, 21 באפריל 2009
  61. ^ ‏אלי ברדנשטיין, סודות האוליגרכים, nrg‏, 7 ביולי 2008‏
  62. ^ יואב יצחק, גוסינסקי עומד להגיש תלונה במשטרת ישראל נגד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ומנהלי גזפרום,‏ חדשות מחלקה ראשונה, 11 באוקטובר 2000
  63. ^ רוסיה תסגור את תחנת הטלוויזיה העצמאית TV6, גלובס 13 בינואר 2002‏
  64. ^ הטלוויזיה הרוסית לא מאמינה בעצמאות, גלובס 9 בספטמבר 2003‏
  65. ^ ‏סוכנויות הידיעות וגארדיאן, קספרוב נעצר בהפגנה במוסקבה ושוחרר לאחר עשר שעות, באתר הארץ, 15.7.2007‏
  66. ^ פול קנדי, נפט זה כוח, באתר הארץ, 31.8.2007
  67. ^ ‏אלון לוין ויובל בוסתן, היה נכון, סיקור ממוקד, ספטמבר 2007‏
  68. ^ רוסיה, אירועי 2007, Human Rights Watch‏
  69. ^ ‏גרדיאן / הארץ אשתו של פוטין יוצאת מהמטבח, וואלה!, 8 בפברואר 2005‏
  70. ^ ‏סי.ג'יי. צ'יוורס, יום אחרי שחשף רומן בין פוטין למתעמלת העיתון נסגר זמנית, באתר הארץ, 12.4.2008
  71. ^ הנשיא כבר לא מאוהב: פוטין ורעייתו מתגרשים
  72. ^ סוכנויות הידיעות, פוטין הודיע בשידור חי: אני מתגרש, באתר ynet‏, 6 ביוני 2013
  73. ^ פוטין מצא את הנסיך על הסוס הלבן, מעריב, 21.9.2008‏
  74. ^ ‏משה ריינפלד יריבי פוטין: הונו הסמוי מגיע לארבעים מיליארד דולר חדשות מחלקה ראשונה 21 בדצמבר 2007
הקודם:
ניקולאי קובאלב
ראשי שירות הביטחון הפדרלי
25 ביולי 1998 - 9 באוגוסט 1999
הבא:
ניקולאי פטרושב
הקודם:
סרגיי סטפשין
ראש ממשלת רוסיה
1999 - 2000
הבא:
מיכאיל קסיאנוב
הקודם:
בוריס ילצין
נשיא הפדרציה הרוסית
31 בדצמבר 1999 - 7 במאי 2008
הבא:
דמיטרי מדבדב
הקודם:
ויקטור זובקוב
ראש ממשלת רוסיה
8 במאי 2008 - 7 במאי 2012
הבא:
ויקטור זובקוב (בפועל), דמיטרי מדבדב
הקודם:
דמיטרי מדבדב
נשיא הפדרציה הרוסית
7 במאי 2012
הבא:
שליטי רוסיה
נסיכי קייב | נסיכי ולדימיר | נסיכי מוסקבה | צארים של רוסיה | קיסרי רוסיה | שליטי ברית המועצות | נשיאי הפדרציה הרוסית
בוריס ילצין | ולדימיר פוטין | דמיטרי מדבדב | ולדימיר פוטין
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg