סנט קילדה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| סנט קילדה | |
|---|---|
 אתר מורשת עולמית |
|
 וילג' ביי, הירטה |
|
| מדינה |  הממלכה המאוחדת |
| הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי ותרבותי בשנת 1986, לפי קריטריונים 3, 5, 7, 9, 10 | |
| הערות | הורחב ב-2004 וב-2005 |
 |
|
סנט קילדה (גאלית סקוטית: Hiort) הוא ארכיפלג מבודד השוכן במרחק 64 ק"מ צפונית-מערבית לוויסט הצפוני שבצפון האוקיינוס האטלנטי. בארכיפלג נכללים האיים המערביים ביותר בהברידים החיצוניים של סקוטלנד [1]. האי הגדול ביותר בארכיפלג הוא הירטה, והצוקים הנמצאים בו הם הגבוהים ביותר בממלכה המאחודת. האוכלוסייה דוברת הגאלית מנתה לכל היותר 100 תושבים החל מ-1851. למרות שסנט קילדה היה מיושב במשך אלפיים שנים לכל הפחות, ולמרות סגנון החיים של תושביו, האוכלוסייה כולה פונתה ב-1930. התושבים היחידים הם אנשי הכוחות המזוינים של בריטניה [2]. האיים כפופים מבחינה מנהלית לרשות המקומית קומהיירל נאן איילין סיאר.
מקורו של השם סנט קילדה מהווה כר להשערות שונות. המורשת האנושית באיים מאופיינת במספר אלמנטים אדריכליים ייחודיים מהתקופה ההיסטורית והתקופה הפרהיסטורית, למרות שהתיעודים הקדומים ביותר על יישוב אנושי במקום מתוארכים לימי הביניים. הכפר הימי-ביניימי בהירטה נבנה מחדש במהלך המאה ה-19, אך השפעותיהן של הדת, תיירות ומלחמת העולם הראשונה הובילו לפינויו של האי ב-1930 [3]. סיפורו של סנט קילדה משך תשומת לב אמנותית, ובין השאר נכתבה אופרה בנושא [4].
הארכיפלג כולו שייך לקרן הנאמנות הלאומית של סקוטלנד. הארכיפלג הפך לאתר המורשת העולמית הראשון בסקוטלנד והוא אחד מהאתרים הבודדים שהוכרזו כאתרים מעורבים, בשל איכויותיו הטבעיות, הימיות והתרבותיות [5]. האיים הם אזור קינון חשוב למספר מינים של עופות ימיים וביניהם סולה צפונית ותוכי ים אטלנטי (Fratercula). גידרון החורף סנט קילדה ויערון קטן-סנט קילדה הם תתי-מינים אנדמיים לאיים [2]. בחודשי הקיץ שוהות במקום משלחות של מתנדבים העוסקות בשיקום הבניינים המקוריים של תושבי האי שנטשו אותו. הם חולקים את האיים עם בסיס צבאי קטן שהוקם ב-1957 [6].
תוכן עניינים |
[עריכה] אטימולוגיה
לא ידוע על קיומו של קדוש נוצרי בשם קילדה, ועד כה הוצעו מספר תאוריות בנוגע למוצא השם, המתוארך לשלהי המאה ה-16. האסוול-סמית' (2004) מציין שהשם המלא סנט קילדה הופיע לראשונה במפה גרמנית משנת 1666, וייתכן כי הוא נגזר מהשם הנורדי סונט קלדה (sunt kelda - "באר מים מתוקים") או מהשערה מוטעית של יוצר המפה כי המעיין טובאר כילדה נקרא על שמו של קדוש (למעשה, האפשרות השנייה היא שילוב של המילים הגאליות והנורדיות עבור באר, כלומר "באר באר") [2]. הסופר מרטין מרטין שביקר במקום ב-1697 האמין שהם "נגזר מאחד בשם קילדר, שהתגורר במקום; והבאר טוביר קילדה נקראת גם כן על שמו" [7][8] .
מקליין שיער ב-1972 כי השם סנט קילדה הוא תוצאה של שיבוש לשוני בשמו של כילדה, המעיין הסמוך לירטה, ומצביע על כך כי במפה משנת 1588 הארכיפלג נקרא קילדה. כמו כן, הוא שיער כי יש קשר בין השם לקאלדים (הנזירים שהביאו את הנצרות לאי) או שיבוש של השם הגאלי שניתן לאי הראשי בארכיפלג, כיוון שהתושבים המקומיים נטו לבטא את האות r במקום l, ולפיכך קראו לאי הילטה [9]. סטיל תמך ברעיון ב-1988, וציין שתושבי האיים מבטאים את האות H בצורה "גרונית במידת מה", כך שהאותיות Hirta נהגו בצורה דומה מאוד ל-Kilta [10].
מקליין טוענת גם כי ייתכן ונעשתה טעות קרטוגרפית בכך שחל בלבול בין הירטה לסקילדאר, שהוא השם העתיק עבור האי האסקייר הסמוך לחלק העיקרי של ההברידים החיצוניים [11][12]. קווין משער שהשם נגזר מסדרה של טעויות קרטוגרפיות, שהחלו עם השימוש במילה האיסלנדית העתיקה סקילדיר ("מגנים") המופיעה כסקילדאר במפה משנת 1583 שהוכנה על ידי ניקולאס דה ניקוליי. השם הזה תועתק על ידי לוקאס ג'יי ואגהניר בצורה שגויה בעבודתו משנת 1592, בכך שהשמיט את האות r והוסיף רווח לאחר האות S, כך שנוצר השם S.Kilda . ההנחה הייתה שהאות S היא קיצור לקדוש (Saint), וכך נוצר השם סנט קילדה ששימש את המקום במשך מאות שנים [13][14][15].
ישנן מספר פרשנויות הנוגעות למקורו של השם הירטה, המתוארך לתקופה קדומה יותר בהשוואה לסנט קילדה. מרטין טוען שמקורות של השם הוא במילה האירית אייר שמשמעותה מערב [7]. מקליין מציע מספר אפשרויות הכוללות מילה קלטית שמשמעותה "עגמומיות" או "מוות" [16], או הביטוי בגאלית סקוטית ה-אייר-טיר (h-Iar-Tir - הארץ המערבית). מרטין הסתמך על סאגה איסלנדית המתארת מסע לאירלנד שנערך במאה ה-13 ובו מוזכר ביקור באיי הירטיר, והוא משער שהשם הירטה דומה להירטיר שמשמעותו היא אייל בנורדית [17]. סטיל מצטט את תיאורו של הכומר ניל מקנזי שהתגורר במקום בין 1829 ל-1844, הטוען שהשם נגזר מהביטוי הגאלי I-Àrd (האי הגבוה), ואפשרות נוספת היא שהוא נגזר מהמילה הנורדית הירט (רועה צאן) [18]. מארי משער בצורה דומה שהמילה הנורדית Hirðö, המבוטאת כ-Hirtha (אי העדר), עשויה להיות המקור [19]. ספרו של הפרופסור לבלשנות ריצ'רד קואטס עוסק בכל האפשרויות הללו [20].
[עריכה] גאוגרפיה
האיים מורכבים מתצורות סלעי יסוד שלישוניים מגרניט וגברו. הארכיפלג מייצג את השרידים של הר געש טבעתי שנעלם לפני שנים רבות לאחר שהגיח ממישור בגובה 40 מטרים מתחת לגובה פני הים [21].
האורך של הירטה הוא 670 הקטאר, ולפיכך הוא האי הגדול ביותר בארכיפלג ומהווה כ-78% משטח האדמה בארכיפלג. האיים הגדולים ביותר לאחר הירטה מבחינת האורך הם סואיי שאורכו 99 הקטאר, ובורראיי שאורכו 77 הקטאר. סואיי שוכן במרחק חצי קילומטר בכיוון צפון-מערב להירטה, ובורראיי שוכן במרחק שישה קילומטרים בכיוון צפון-מזרח. האיונים קטנים והסטאקים בארכיפלג הם סטאק אן ארמין, סטאק לי וסטאק לווניש. האי דאן, המגן על מפרץ וילג' מפני רוחות הנושבות מכיוון דרום-מערב, היה מחובר בעבר להירטה באמצעות קשת טבעית. מקלין טען ב-1972 כי הקשת נשברה לאחר שנפגעה על ידי ספינה מהארמדה הספרדית, אך לפי מקורות אחרים (מיצ'ל ופלמינג) שהקשת קרסה לאחר שנפגעה בסופה עזה [22][23].
הנקודה הגבוהה ביותר בארכיפלג נמצאת בגובה 430 מטרים על האי הירטה, צפונית למפרץ הכפר. בדרום מזרח הארכיפלג נמצאת אוייסבל (290 מטרים), ומאלאך מאר (361 מטרים) נמצאת מערבית לקונאצ'ייר. רוייבאל (137 מטרים) ומאלאך בי (358 מטרים) הן הנקודות הגבוהות ביותר בצוקים המערביים. הגובה המרבי של בורראיי הוא 384 מטרים, ושל סואיי הוא 378 מטרים. גובה הסטאקים בארמין ובלי הוא 196 ו-172 מטרים בהתאמה, והם הסטאקים הימיים הגבוהים ביותר בבריטניה הגדולה [24][25].
בתקופה המודרנית היישוב היחיד בסנט קילדה היה במפרץ וילג' שבהירטה. בגלין מאר שבהירטה ובורראיי נמצאים השרידים של יישובים קדומים יותר. הצד הצפוני של קונאצ'ייר הוא צוק אנכי שגובהו 427 מטרים, והוא הצוק הימי הגבוה ביותר בממלכה המאוחדת [26].
למרות שהמרחק של סנט קילדה מהחוף הסקוטי הוא 64 קילומטרים, ניתן לצפות בו מרכס קאילין הנמצא במרחק 129 קילומטרים. האקלים בארכיפלג הוא אקלים אוקיינוס עם כמות גשמים ורמת לחות גבוהות. הטמפרטורות אינן גבוהות, ונעות בין 5.6°C בינואר ל-11.8°C. הרוחות החזקות, ובייחוד אלו שבחורף, נושבות מכיוון דרום ודרום-מערב. המיקום של האיים באוקיינוס מגן עליהם מפני השלג, היורד במשך ימים בודדים בכל שנה.
מבחינה מנהלית סנט קילדה היה חלק מקהילת האריס במחוז אינברנס-שייר [27] ההיסטורי, אך כיום הוא שייך לרשות היוניטרית קומהיירל נאן איילין סיאר (האיים המערביים).
[עריכה] פאונה ופלורה
סנט קילדה הוא בית הגידול של עופות מים רבים. לדוגמה, בסנט קילדה נמצאת המושבה הגדולה ביותר בעולם של סולה צפונית, כ-30,000 פרטים, המהווה כרבע מאוכלוסיית הסולה הצפונית בכל העולם. בסנט קילדה מקננים 49,000 זוגות של יסעורון אטלנטי, והם מהווים כ-90% מאוכלוסייה האירופית של עוף זה; כמו כן, בסנט קילדה מקננים 136,000 זוגות של תוכי ים אטלנטי (כ-30% מהאוכלוסייה בממלכה המאוחדת), ו-67,000 פרטים של פולמרים מהמין glacialis, המהווים כ-13% מהאוכלוסייה הכוללת בממלכה [28]. דאן הוא בית הגידול של מושבת הפולמרים הגדולה ביותר בבריטניה. לפני 1828 סנט קילדה היה המקום היחיד בממלכה שבו הם קיננו, אך הם התפשטו והקימו מושבות במקומות אחרים [29]. האלקה הגדולה האחרונה שנצפתה בבריטניה נהרגה בסטאק אן ארמין ביולי 1840 [2]. בשנת 2007 תועדה התנהגות חריגה של אוכלוסיית ה-Stercorarius skua, במהלך מחקר שבו נבדקה הירידה החדה במספר היסעורונים. האקולוגים השתמשו באמצעי ראיית לילה והבחינו שהסקואות צדות את היסעורונים בלילה, דבר המהווה אסטרטגיית ציד ייחודית עבור עופות ימיים [30].
ישנם שני מינים של בעלי חיים אנדמיים בסנט קילדה: זן של גדרון מובהק (Troglodytes troglodytes hirtensis), וזן של יערון קטן (Apodemus sylvaticus hirtensis) המכונה גם עכבר השדה של סנט קילדה. הטקסון האנדמי השלישי בסנט קילדה, שהוא זן של הגדרון המובהק, נעלמו לחלוטין לאחר פינוי האוכלוסייה האזרחית, כיוון שהוא היה קשור באופן הדוק לבני האדם ולמבנים שהם אכלסו [2]. לזן זה היו מספר תכונות משותפות עם זן אחר [31] שנמצא באי מייקינס שבאיי פארו. בסנט קילדה יש אוכלוסייה של כלבי ים אפורים, אך היא לא הייתה קיימת לפני הפינוי ב-1930 [32].
תושבי סנט קילדה גידלו אוכלוסיית כבשים שגודלה היה כ-2000 פרטים ופונתה ביחד עם התושבים, אך אוכלוסייה של 107 כבשים הועברה מהאי סואיי להירטה, וכיום היא חיה בצורה חופשית בטבע. כבשי סואיי הן זן פרימיטיבי מאוד שאין צורך לגזוז את הצמר שלו. גודל האוכלוסייה בהירטה הוא בין 600 ל-1,700 פרטים, ובסואיי נותרו 200 פרטים [33] . מספר כבשים יוצאו לצרכי הרבעה במדינות אחרות, היכן שהן זוכות להערכה בשל גודלן הקטן [34]. הכבשים מעדיפות לרעות באזורי הלחך, שגדלים היטב באזורים מסוגו של סנט קילדה [32]. הכבשים שנותרו בבורראיי הן הכלאה בין שני מינים חסרי צמר על הפנים או הרגליים התחתונות, אך עם צמר עבה יותר מאשר הזן הגדל סואיי.
בידודו של הארכפילג גרם למגוון ביולוגי קטן. באיים קיימים רק 58 מינים של פרפרים ועשים, בהשוואה ל-367 מינים שתועדו בהברידים החיצוניים [35]. אוכלוסיית הצומח מושפעת באופן מהותי מריכוז המלח באוויר, הרוחות החזקות ואדמות הכבול החומציות. בארכיפלג לא גדלים עצים, למרות שישנם למעלה מ-130 מינים של בעלי פרחים, 162 מינים של פטריות ו-160 מינים של בריופיטים (צמחי קרקע שאינם וסקולריים). ישנם 194 מינים של חזזית, וחלקם נדירים. אצות חומיות משגשגים באזורים הימיים המקיפים את סנט קילדה, שבהם קיים מגוון ביולוגי של חסרי חוליות ימיים [2][36].
החוף במפרץ וילג' חריג בכך שרצועת החול הקצרה הקיימת בקיץ נסוגה בחורף, וחושפת את הסלע שמתחתיה. בסקר שנערך בחוף ב-1953 נמצא מין אחד בלבד, הסרטן שווה הרגליים Eurydice pulchra[37].
[עריכה] אורחות חיים
אחד ממאפייני החיים הבולטים בסנט קילדה היה הבידוד. כאשר מרטין מרטין ביקר באיים ב-1697 [7] אמצעי ההגעה היחיד היה סירת ההצלה הארוכה ביותר על סיפונה של האונייה, ואורכו של המסע היה עשוי להיות כמה ימים שבהם הנוסעים היו שטים באוקיינוס הפתוח. בסתיו ובחורף תנאי מזג האוויר היו כה קיצוניים עד שהמסע היה כמעט בלתי-אפשרי. גלי הים בגובה של עד 12 מטרים פגעו בחוף וילג' ביי, וגם בימים שבהם מזג האוויר היה רגוע היה מסוכן ללכת על הסלעים מפאת סכנת החלקה. תושבי המקום כמעט ולא ידעו על מה שהתרחש ברחבי העולם כיוון שהיו מנותקים בגלל מזג האוויר והמרחק. לאחר קרב קלודן ב-1746 נפוצה שמועה שצ'ארלס אדוארד סטיוארט וחלק מבעלי בריתו הבכירים בקרב היעקוביטים ברחו לסנט קילדה. משלחת חיפוש שוגרה אל האיים, ותוך כדי החיפושים חיילים בריטיים הובאו להירטה באמצעות מעבורת. החיילים מצאו כפר נטוש, כיוון שתושבי סנט קילדה, שחששו מפירטים, ברחו למערות שבמערב האיים. כאשר התושבים שוכנעו לשוב לבתיהם החיילים גילו כי אין להם כל מידע על הנסיך צ'ארלס, וכי הם לא שמעו מעולם על המלך ג'ורג' השני [38].
בשלהי המאה ה-19 תושבי האיים יכלו לתקשר עם שאר העולם באמצעות הדלקת משואה על פסקת קונאצ'יר, ולקוות שספינה חולפת תבחין בכך, או באמצעות שימוש בסירת הדואר של האיים. סירת הדואה הומצאה של ידי ג'ון סאנדס, שביקר במקום ב-1877. בזמן שהותו נותרו במקום תשעה מלחים אוסטריים לאחר שספינתם נהרסה, ובפברואר האספקה שלהם כמעט ואזלה. סאנדס הצמיד הודעה למצוף שנותר מהספינה, והשליך אותו בחזרה אל הים [39]. תשעה ימים לאחר מכן המצוף נאסף באי בירסיי שבאורקני, ובעקבות כך נשלחה משלחת חילוץ. תושבי סנט קילדה, שהתבססו על הרעיון, עיצבו חתיכת עץ בצורת סירה, הצמידו אותה לשלפוחית העשויה מעור של כבשה, והניחו בתוכה בקבוק או פחית קטנים שהכילו הודעה. כלי זה נזרק לים כאשר הרוח נשבה מצפון-מערב, ושני שלישים מההודעות הגיעו לחוף המערבי של סקוטלנד או, באופן פחות נוח, לחופי נורבגיה [40][41].
מאפיין נוסף של החיים בסנט קילדה היה הדיאטה. תושבי האיים גידלו כבשים ומספר ראשי בקר, והיה ביכולתם לגדל על הקרקע בווילג' ביי כמות מוגבלת של יבולי מזון כגון שעורה ותפוחי אדמה. סמואל ג'ונסון דיווח כי במאה ה-18 תושבי סנט קילדה הפכו את חלב הכבשים לחתיכות גבינה קטנות [42]. תושבי האיים התנזרו מדיג בגלל הגודל העצום של הים, ובגלל חוסר היכולת לנבא את מזג האוויר. מקור המזון העיקרי שלהם היה המספר הגדול של העופות באיים, ובעיקר סולה צפונית ויסעור שחפי. תושבי המקום ניצלו את העופות הללו באמצעות לקיחת הביצים שלהם. תוכים ימיים (פרטרקולה) נלכדו גם כן באמצעות שימוש במוטות חדים [33]. אולם, למאפיין הזה של דרך החיים המקומית היה מחיר. כאשר הנרי ברוגהאם ביקר במקום ב-1799 הוא ציין כי "האוויר מלא בריח כמעט בלתי נסבל - תרכובת של דגים רקובים, זוהמה מכל הסוגים ועופות ים מסריחים" [43]. בחפירות שנערכו בטאיג אן ט-סיטהיץ' ("בית הפיות") ב-1877 על ידי סאנדס נחשפו שרידים של סולה צפונית, כבשה, בקר וצלחית, ביחד עם כלי אבן. גיל המבנה הוא בין 1,700 ל-2,500 שנים, ומכך הסיקו כי הדיאטה של תושבי סנט קילדה כמעט ולא השתנתה במילניום האחרון. ואכן, הכלים זוהו על ידי התושבים המקומיים שהצליחו לתת להם שמות של כלים דומים שעדיין היו בשימוש [44].
לצורך ביצוע פעילויות הציד הללו המקומיים נדרשו להפגין כישורים גבוהים בטיפוס, ובייחוד על סטאקי הים התלולים. אחת מהמסורות החשובות באיים בהקשר זה הייתה "גבירת האבן", שהיא פתח דמוי-דלת הנמצא בסלעים הצפון-מערביים של רויוואל, מעל לערוץ. האנשים הצעירים מהאיים היו צריכים לבצע שם טקס על מנת להוכיח כי הם מתאימים לעבוד על הצוקים, וכי הם ראויים לשאת אשה. מרטין מרטין כתב:
 |
אל מול פני הסלע, דרומית לעיירה, נמצאת האבן המפורסמת, הידוע בשם גבירת-האבן; היא דומה לדלת במדויק; והיא נמצאת ממש בחזית הסלע הזה, וגובהה הוא עשרים או שלושים פתום, וניתן להבחין בדמותה ממרחק של מייל אחד; מעל המשקוף של הדלת הזאת, כל רווק מחזר מחויב על פי מנהג עתיק להעניק מעט מתשוקתו עבור אהבתה של גבירתו, וכך הוא זה; עליו לעמוד על רגל שמאל, כאשר מחצית אחת של סולייתו מעל הסלע, ואז הוא מעביר את רגלו הימנית אל מעבר לשמאלית, ובתנוחה זו הוא משתחווה, והוא מושיט את אגרופיו אל מעבר לרגל הימנית; ואז לאחר שהוא ביצע זאת, הוא רכש לעצמו מוניטין לא מבוטל, כיוון שתמיד לאחר מכן הוא נחשב לראוי לגברת הטובה ביותר בעולם: הם מאמינים בחוזקה כי הישג זה מלווה תמיד בהגשמת הרצונות. כיוון שזה מנהג המקום, אחד מהתושבים רצה נואשות שאודיע לו על מגבלת הזמן שבה אוכל להתנסות בפיסת האבירות הזאת לפני שתכננתי לעזוב את המקום, וכי הוא ישתתף איתי; אמרתי לו שלביצוע זה תהיה את ההשפעה ההפוכה עלי, כיוון שאאבד הן את חיי והן את גבירתי באותו רגע. |
 |
| -- [7] | ||
היבט חשוב נוסף בחייהם של תושבי המקום היה "הפרלמנט" היומי. אירוע זה היה פגישה שנערכה ברחוב בכל בוקר לאחר התפילות, כל הזכרים הבגירים השתתפו בה, ובמהלך הפגישה הוחלט על פעילויות היום. לפגישה לא היה מנהיג ברור, ולכולם הייתה זכות לדבר. לפי סטיל "הדיון נטה פעמים רבות לחוסר הסכמה, אך לא קרה ולו פעם אחת בהיסטוריה המתועדת שהיו סכסוכים שגרמו לפילוג קבוע בקהילה" [45]. הרעיון הזה של חברה חופשית השפיע על חזונו של אנריק מיראלס עבור בניין הפרלמנט הסקוטי החדש, שנפתח באוקטובר 2004 [46].
ללא קשר למחסור שסבלו ממנו, תושבי סנט קילדה היו ברי מזל מכמה היבטים, כיוון שהבידוד היחסי שבו הם התגוררו מנע מהם את הצורה להתמודד עם האירועים הרעים שהתרחשו במקביל בשאר העולם. מרטין ציין ב-1697 כי התושבים נראים "שמחים יותר מאשר כלל המין האנושי כיוון שהם ככל הנראה האנשים היחידים בעולם שבאמת חשים את המתיקות של חירות אמיתית" [7], ובמאה ה-19 בריאותם ואושרם הושוו באופן אוהד למצב בשאר ההברידים [47]. תושבי סנט קילדה לא חיו באוטופיה חברתית; היו להם מנעולי עץ עבור רכושם, ואנשים שהפרו את החוק נקנסו על כך [48]. למרות זאת, לא ידוע ולו על תושב אחד של סנט קילדה שלחם במלחמה כלשהי, ובארבע מאות שנים של היסטוריה לא תועד על האיים פשע חמור מכל סוג שהוא [49][50].
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] פרהיסטוריה
ידוע כי איי סנט קילדה היו מיושבים במשך כאלפיים שנים, החל מתקופת הברונזה ועד המאה ה-20 [51]. לאחרונה התגלתה עדות ישירה להתיישבות במקום בתקופת האבן החדשה, שהייתה בעיקר שברי כלי חרס בסגנון הברידיאני שמרני, שנמצאו מזרחית לכפר. לאחר מכן התגלתה מחצבה של כלי אבן במולאך סגאר מעל וילג' ביי, שגם בה התגלו מספר כלי אבן [52]. ההשערה היא כי מקורם של הכלים הללו הוא גם כן מתקופת האבן החדשה [53].
[עריכה] המאה ה-14 עד המאה ה-17
התיעוד הכתוב הראשון של סנט קילדה הוא משנת 1202, כאשר כומר איסלנדי כתב על כך שהוא מצא מקלט "באיים הנקראים הירטיר" [54]. בדיווחים המוקדמים מוזכרים סיכות ראש, חרב ברזל ומטבעות מדנמרק, ושמו הנורדי של המקום הצביע על נוכחות ויקינגית בהירטה, אם כי לא נותרו עדויות שניתן לצפות בהן [55]. ההתייחסות הראשונה למקום באנגלית מתוארכת לשלהי המאה ה-14, כאשר ג'ון מפורדן (John of Fordun) הזכיר את "האי של אירטה, שמוסכם כי הוא נמצא תחת הסירקיוס (Circius) ובשולי העולם" [56]. האיים היו חלק מהנחלה ההיסטורית של שבט מקלאוד מהאריס, שהממונה מטעמם היה אחראי על גביית חובות אזרחיים. הדיווח המפורט הראשון הוא של ביקור באיים שנערך ב-1549, כאשר דונאלד מונרו כתב:
|
|
התושבים במקום הם אנשים פשוטים ועניים, נבערים כמעט מדעת כל דת או אמונה, אבל מק'לאוד מהאריס, מנהל משק ביתו, או מי שהוא מסמיך למלא את מקומו בתפקיד זה, מפליג מדי שנה בים ביום מפנה הקיץ, בלוויית איזה כוהן דת, להטביל את התינוקות הרכים. |
|
| -- [57] | ||
הבידוד של תושבי האיים והתלות שלהם בסביבתם הטבעית עיצבו את פילוסופיית החיים שלהם באופן דומה לזו של הדרואידים כפי שהיה עם הנצרות[33] עד להגעתו של הכומר ג'ון מקדונלד ב-1822. מקאולי (1764) דיווח על קיומם של חמישה מזבחות דרואידיים, כולל מעגל אבנים גדול, הניצב במאונך לקרקע ליד בית סטאליר בבורראי [58].
קול מק'דונאלד מקולונסיי פשט על הירטה ב-1615, ולקח עימו 30 כבשים וחלק מהשעורה [59]. לאחר מכן האיים נודעו בגלל עושרם. כאשר מרטין ביקר במקום ב-1697 האוכלוסייה מנתה כ-180 תושבים, וכאשר מנהל משק הבית שלו נסע עם "חברה" של עד 60 אנשים שמתוכם הוא בחר את אלה הראויים לדעתו ליהנות מהשפע של סנט קילדה [7].
[עריכה] דת ותיירות במאה ה-18 ובמאה ה-19
בספינות שהגיעו לאיים במאה ה-18 היו נוסעים שחלו בכולירה ואבעבועות שחורות [2]. שיעור התמותה ב-1727 היה כה גבוה עד שכמעט ולא נותרו מספיק מקומיים שידעו לתפעל את הסירות, והיה צורך להביא משפחות חדשות מהאריס על מנת להחליף אותם [60]. האוכלוסייה מנתה 88 תושבים ב-1758, ובשלהי המאה עברה את סף ה-100. מספר זה נותר קבוע לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-19, אך ב-1851 עזבו את האיים 36 תושבים שהפליגו לאוסטרליה על סיפון האונייה פריסקילה. האוכלוסייה מעולם לא התאוששה מאובדן זה. ההגירה הייתה בחלקה בגלל שבעלי האחוזה סגרו את הכנסייה ובית הכומר למשך מספר שנים בגלל הפילוג שהוביל להקמתה של הכנסייה החופשית של סקוטלנד [61][62].
אחד מהגורמים לשקיעת החברה בסנט קילדה היה השפעת הדת. מיסיונר בשם אלכסנדר בוצ'אן הגיע למקום ב-1705, אך למרות שהותו הארוכה הרעיון של דת מאורגנת לא זכה לתמיכה רבה בקרב תושבי המקום. מצב זה השתנה כאשר הכומר ג'ון מק'דונאלד, "השליח של הצפון", הגיע ב-1822. מק'דונלד עבד בהתלהבות למען הגשמת מטרתו, והטיף ב-13 דרשות ארוכות ב-11 הימים הראשונים לשהותו באיים. הוא חזר לבקר באיים באופן קבוע וגייס כספים בשמם של תושבי המקום, אם כי הוא היה מזועזע מחוסר הידע הדתי שלהם. תושבי האיים קיבלו אותו בברכה והיו עצובים כאשר הוא נאלץ לעזוב את האיים לצמיתות, מספר שנים לאחר שהגיע אליהם לראשונה. היורש שלו, שהגיע ב-3 ביולי 1830, היה הכומר ניל מקנזי מכנסיית סקוטלנד, ששיפר את תנאי המחייה של תושבי האיים במידה רבה. הוא אירגן מחדש את החקלאות באיים, היה דמות מפתח בבנייה מחדש של הכפר ופיקח על בניית כנסייה ובית כומר חדשים. בסיוע של חברת בית הספר הגאלית, מקנזי ואשתו הביאו להירטה חינוך רשמי. הם הקימו בית ספר יומי ללימוד קריאה, כתיבה ומתמטיקה, ובית ספר של יום ראשון ללימודי דת [63].
מקנזי עזב ב-1844, ולמרות שהוא השיג דברים רבים, חולשתם של תושבי האיים בגלל התלות שלהם בסמכות חיצונית התבטאה מחדש כאשר הכומר ג'ון מק'קיי הגיע לאיים ב-1865. למרות חיבתם כלפי מק'נזי, שנותר בכנסייה של סקוטלנד, תושבי סנט קילדה העדיפו את הכנסייה החופשית החדשה בזמן הפילוג. לרוע המזל, מק'קיי היה קנאי דתי, בנוסף על היותו חבר בכנסייה החופשית החדשה, והוא עשה כל שביכולתו על מנת להרוס את דרך החיים של תושבי המקום. מק'קיי החל בשגרה של טקסים ארוכים בימי ראשון שבהם הנוכחות הייתה חובה מבחינה מעשית. מבקר אחד ששהה במקום ב-1875 ציין כי "שבת הייתה יום של עגמימות בלתי נסבלת. עם צלצול הפעמון כל הקהילה מיהרה לכנסייה עם מבטים עגומים ועיניים נעוצות באדמה. זה נחשב לחטא להסתכל ימינה או שמאלה" [64].
הזמן שבו תושבי האיים שהו בכינוסים דתיים היה על חשבון הזמן שהיה עליהם להקדיש לפעולות היומיות הקבועות. נשים מבוגרות וילדים שהרעישו בכנסייה נאלצו להאזין להרצאות ארוכות שבהן הם הוזהרו על העונשים הצפויים להם בעולם הבא. כאשר היה מחסור במזון נשלחה ספינת אספקה שהגיעה בשבת, אך הכומר אמר שהתושבים צריכים להקדיש את היום להכנות לקראת הכינוס הקבוע בכנסייה, והאספקה הובאה לאיים רק ביום שני. נאסר על הילדים לשחק במשחקים, והם נדרשו לשאת איתם בכל עת ספרי תנ"ך. תושבי סנט קילדה נאלצו לסבול את מק'קיי במשך 24 שנים [65].
לתיירות הייתה השפעה שונה על סנט קילדה, אך בעלת אותה תוצאה. במאה ה-19 הגיעו להירטה ספינות הקיטור הראשונות, כך שתושבי האיים יכלו להרוויח כסף ממכירת טוויד וביצי עופות [66]. ביחד עם הסירות הגיעו גם מחלות שבעבר לא היו ידועות, כגון טטנוס תינוקות שגרם במאה ה-19 לשיעור תמותה של 80% בקרב התינוקות [33]. בכל פעם שסירה הגיעה התפרצה מחלה שכונתה "שיעול הסירה", ועד מהרה היא הפכה לאחד ממפאייני החיים בסנט קילדה [39][43].
בשלהי המאה ה-19 החינוך הרשמי הפך למאפיין נוסף של דרך החיים המקומית, וב-1906 הורחב בניין הכנסייה על מנת שניתן יהיה לכלול בתוכו גם בית ספר. כל הילדים למדו אנגלית וגאלית סקוטית. הבעיות שנגרמו על ידי טטנוס הילדים הופחתו בזכות שיפור כישורי המילדות, דבר שנאסר לעשותו בתקופת הכומר מק'קיי. החל משנות ה-80 של המאה ה-19 החלו לבקר במקום באופן קבוע דייגי מכמורת שפעלו בצפון האוקיינוס האטלנטי, וסייעו להגדלת נפח המסחר. בשנת 1875, תוך כדי כהונתו של מק'קיי, התושבים החלו לדבר על פינוי המקום, אך למרות תקופות קצרות של מחסור במזון ומגפה שפעת ב-1913, האוכלוסייה מנתה בין 75 ל-80 פרטים באופן קבוע, ולא היה כל סימן כי בתוך כמה שנים היישוב בן אלף השנים יינטש [67][68][69].
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
הצי המלכותי הקים באיים תחנת איתות בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ולראשונה בהיסטוריה של סנט קילדה ניתן היה לתקשר עם בריטניה הגדולה באופן רציף. צוללת גרמנית הגיע לווילג' ביי באיחור מסוים, ובבוקר ה-15 במאי 1918 שלחה התראה אל האי, ולאחר מכן החלה להפגיז אותו. הצוללת ירתה על האי 72 פגזים בסך הכל, ותחנת התקשורת נהרסה. בית הכומר, הכנסייה ומחסן המזח נפגעו גם כן, אך לא היו הרוגים [70]. אחד מעדי הראייה תיאר את מה שהתרחש:
|
|
זה לא מה שאתה יכול לקרוא לו צוללת רעה כיוון שהיא יכלה לפוצץ כל בית כי הם היו מסודרים שם בשורה. הוא רק רצה את רכוש האדמירליות. טלה אחד מת... כל הבקר ברח מצד אחד של האי לצד השני כשהם שמעו את היריות |
|
| -- [71] | ||
כתוצאה מההתקפה הוחלט להקים עמדת ירי המשקיפה על וילג' ביי, אך היא מעולם לא הייתה בשימוש צבאי. ההשפעות ארוכות הטווח על תושבי האיים היו מיסוד הקשר הקבוע עם העולם החיצוני, וההתפתחות האיטית של כלכלה המבוססת על כסף מזומן. הגורמים הללו סייעו בהקלה על תנאי המחייה באיים, אך גם גרמו לפיחות במידת הביטחון ההדדי של התושבים, ובסופו של דבר היו חלק מהגורמים שהובילו לפינוי האיים עשר שנים לאחר מכן[72].
[עריכה] הפינוי
לפינוי האיים היו מספר גורמים. תושבי האיים חיו במשך מאות שנים בבידוד יחסי, עד שהתיירות ונוכחות הצבא במלחמת העולם הראשונה גרמו להם לחפש אפשרויות חלופיות למחסור שממנו הם סבלו. הרשויות לא יכלו (או לא רצו) לעשות הרבה על מנת לסייע לתושבים, למרות שמכשירי רדיו ותשתיות אחרות שלא ניתנו לאיים הוענקו מאוחר יותר לבסיס הצבאי, למרות שעלותם הייתה מיליוני לירות שטרלינג [73]. למרות שב-1902 נבנה מזח קטן, האיים נותרו תלויים במזג האוויר [74].
רוב הצעירים עזבו את האיים לאחר המלחמה, ובשנת 1928 האוכלוסייה מנתה רק 37 תושבים [33]. לאחר מותם של ארבעה אנשים משפעת ב-1926, ושורה של כשלונות בתחום החקלאות, ניחתה המכה האחרונה כאשר אשה צעירה בשם מארי גיליס מתה מדלקת התוספתן בינואר 1930. ב-29 באוגוסט העבירו השלטונות למורוורן שעל החוף הסקוטי את 36 התושבים שנותרו, לאור בקשתם האישית. מזג האוויר בבוקר הפינוי היה נאה. תושבי האיים הותירו בכל בית ספר תנ"ך וערימה קטנה של שיבולת שועל, נעלו את הדלתות ועלו על סיפון האונייה. דווח כי הם לא היו עצובים במהלך הפינוי. אולם, לאחר שהתרחקו מהאיים ולא יכלו עוד לראות אותם הם פרצו בבכי [75].
האיים נרכשו על ידי לורד דאמפריז ב-1931, לאחר שקודם לכן היו בבעלותו של סר ריצ'רד מקלאוד. ב-26 השנים שלאחר מכן האיים היו שוממים, למעט ביקור מזדמן בעונת התיירות או החזרה של אחת המשפחות [76][77].
[עריכה] אירועים צבאיים מאוחרים
לאיים לא היה תפקיד במלחמת העולם השנייה, ובמהלכה הם היו נטושים לחלוטין [78] למעט שלושה כלי טיס שהתרסקו בהם. מפציץ כבד בריטי מסוג Beaufighter LX798 התרסק בקונאצ'יר בין ה-3 ל-4 ביוני 1943, במרחק 100 מטרים מהפסגה. שנה אחת לאחר מכן, זמן קצר לאחר חצות של ה-7 ביוני 1944 (יום אחד לאחר הפלישה לנורמנדי), התרסקה סירה מעופפת מסוג סנדרלנד ליד גלין מאר. בכנסייה שנותרה יש לוח זיכרון לזכר הרוגי התאונה [79]. מפציץ וולינגטון התרסק בחוף הדרומי של סואיי ב-1943. רק ב-1978 נעשה הנסיון הראשון לחקור את הריסות המטוסים, וזהותו המדויקת לא נקבעה באופן מוחלט. בין ההריסות התגלתה כומתה של חיל האוויר הקנדי, וייתכן כי היא הגיעה לשם ממטוס שעקבותיו נעלמו באזור האיים ב-28 בספטמבר 1943 [80].
ממשלת בריטניה החליטה ב-1955 לשלב את סנט קילדה כחלק מבסיס ניסוי טילים בבנבקולה. מסיבה זו הוקם בסנט קילדה יישוב קבע חדש ב-1957. לצורך כך הוקמו מגוון מבנים צבאיים ותרנים, כולל אזור המגורים או עסקים הראשון בתולדות האיים שפעל לפי רישיון. משרד ההגנה שוכר את סנט קילדה מהקרן הלאומית של סקוטלנד תמורת סכום קבוע [81]. בהירטה עדיין מתגוררים בכל ימות השנה מספר אזרחים העובדים בבסיס הצבאי.
[עריכה] שימור הטבע
לאחר מותו של לורד דאמפריז ב-14 באוגוסט 1956 נפתחה צוואתו שבה נקבע כי האיים יועברו לחזקתה של הקרן הלאומית של סקוטלנד, בתנאי שזו תסכים לקבלם בתוך שישה חודשים ממועד הקראת הצוואה. לאחר מספר דיונים הוועדה המבצעת הסכימה לעשות זאת בינואר 1957. תהליך החידוש והשימור של הכפר החלו באיטיות, והשתתפו בהם בעיקר מתנדבים שהיו בחופש בתקופת הקיץ [82]. בנוסף, החל מחקר מדעי של אוכלוסיית הכבשים הטבעית בסואיי, ושל היבטים נוספים בסביבה הטבעית. ב-1957 האזור הוכרז כשמורת טבע לאומית [83].
ב-1986 האיים היו למקום הראשון בסקוטלנד שהוכרז כאתר מורשת עולמית, כאשר ICOMOS ציינה את מאפייניהם הטבעיים והטריטוריאליים <ref
</ref>. בשנת 2004 סנט קילדה זכה למעמד "ימי" משולב בגלל המאפיינים הטבעיים שלו, בתי הגידול למינים נדירים המצויים בסכנת הכחדה, ואוכלוסיית העופות הימיים הבינלאומית שלו. בשנת 2005 סנט קילדה הפך לאחד מבין 24 מקומות ברחבי כדור הארץ שהוכרזו כאתר מורשת עולמית בזכות חשיבותם הטבעית והתרבותית. האיים חולקים את המעמד הזה ביחד עם אתרים בינלאומיים חשובים אחרים כגון מאצ'ו פיצ'ו בפרו, הר אתוס ביוון ודראקנסברג שבדרום אפריקה.
שטח ההכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו הוא 24,201.4 הקטאר, הכולל שטחים בים וביבשה. החלק הקרקעי משתרע על פני שטח של 854.6 הקטאר [84].
האיים הוכרזו גם כמונומנט עתיק, אזור נוף לאומי, אתר בעל עניין מדעי מיוחד, ואזור מוגן מיוחד של האיחוד האירופי [85]. היאכטות המבקרות במקום מוצאות מקלט בווילג' ביי, אך אלו שרוצים לרדת אל האיים עצמם נדרשים לתאם זאת מראש עם הקרן הסקוטית. קיימת דאגה מפני החדרתם של מינים פולשים לסביבה הטבעית הרגישה של האיים [2].
בסביבה הימית של סנט קילדה יש אפשרויות צלילה מגוונות כיוון שהיא מורכבת ממערות תת-ימיות, קשתות ותהומות. הקרן הלאומית של סקוטלנד זכתה בשנת 2008 לתמיכתו של השר לעניינים סביבתיים של סקוטלנד בתוכניתה לעצור את דת העכברים מספינה ספרדית שעגנה בהירטה, כיוון שיש חשש כי אוכלוסיית העופות באיים תיפגע בצורה חמורה [86][87].
[עריכה] אדריכלות
[עריכה] מבנים פרהיסטוריים
המבנים העתיקים ביותר בסנט קילדה הם החידתיים ביותר. הכפר הנמצא באן לאג בהו'ן טואת' (החור בצפון) הוא נקודת ההתחלה של דירים גדולים, ובהם יש טבעות אבן בצורת סירה. לפי דגימות האדמה נטען כי הטבעות הן משנת 1850 לפנה"ס, ייחודיות לסנט קילדה, ומטרתן איננה ברורה. בגלין מאר (צפונית-מערבית לווילג' ביי מאחורי הרכס המרכזי של הירטה) נמצאים 20 "מבנים מקורננים", שהם בעיקר מבנים הרוסים שביניהם חצר מרכזית שמידותיה הן 3X3 מטרים, שני תאים קטנים או יותר, וחצר קדמית הנוצרת על ידי קירות בצורת קרן. גם המבנים הללו ייחודיים לסנט קילדה, ושימושם המקורי לא ידוע [88][89]. בגלין מאר יש מקום בשם טאיג נא באנה-גהאיסגיך (Taigh na Bana-ghaisgich), שהוא מבנה שמשמעות שמו היא "בית האמזונות". מרטין דיווח ב-1703 כי סיפורים רבים בסנט קילדה נוגעים לנשים הלוחמות הללו.
|
|
האמזונות הללו מפורסמות במסורות שלהן: הבית או המחלבה מאבן שלה גדולה מאוד; חלק מהדיירים גרים בו בכל הקיץ, למרות שהוא בן מאות שנים; המבנה כולו בנוי מאבן, ללא שמץ של עץ, סיד, אדמה, או טיח שיזהם אותה, והוא בנוי בצורה של פירמידה המתעגלת כלפי מעלה, שבתוכה יש פתח אוורור, כאשר האש נמצאת תמיד במרכז הרצפה; האבנים ארוכות וצמוקות, מה שמספק את המחסור בעץ; גוף הבית מכיל לא יותר מתשעה אנשים יושבים; יש שלוש מיטות או קמרונות נמוכים הצמודים אל הקיר, עמוד ליד כל מיטה, המכיל חמישה אנשים כל אחד; בכניסה לכל אחד מהקמרונות הנמוכים הללו יש אבן העומדת על אחד מקצותיה; אומרים כי עליה היא הניחה את הקסדה שלה; יש שתי אבנים בצד השני, שנאמר כי עליהן היא הניחה את החרב שלה: סופר כי היא הייתה מכורה לציד, ושבזמנה כל המרווח בין האי הזה והאריס היה רצף אדמה יבשה אחד גדול. |
|
| -- [7] | ||
ההשערה היא כי בהאריס היו ידועים סיפורים דומים על עוד אישה לוחמת שצדה במה שהיום הוא השטח השקוע בין ההברידים החיצוניים לסנט קילדה [90]. החצר הקדמית של המבנה קרובה למבנים המקורננים, אך בדומה ל"אמזונה" של מרטין המטרה המקורית שלה היא הבסיס לאגדה, ולא אתר ארכאולוגי.
בארכיפלג כולו יש מאות קלייטיאנים (cleitean) שעליהם יש מידע רב. המבנים הכיפתיים הללו נבנו מסלעים שטוחים שבראשם כיפת כבול. שיטה זו אפשרה לרוח לעבור דרך החריצים, אך מנעה מהגשם לחדור. הקלייטיאנים שימשו לאחסון כבול, רשתות, תירס, בשר משומר וביצים, דשן, חציר ומקלט לכבשים בחורף. לא ידוע מה התאריך שבו נוצרו המבנים הללו, אך הם היו בשימוש רציף החל מהתקופה הפרהיסטורית ועד לפינוי ב-1930. בהירטה יש למעלה מ-1,200 קלייטיאנים הרוסים, ובאיים הסמוכים יש 170 נוספים.
בבית מספר 16 בכפר המודרני יש צלב אבן נוצרי קדום שנבנה בתוך קיר החזית, המתוארך למאה ה-7 [91].
[עריכה] כפר ימי הביניים
ליד טובאר צ'ילדה נמצא כפר מימי הביניים, במרחק של 350 מטרים מהחוף ולמרגלות קונאצ'יר. המבנה העתיק ביותר הוא מעבר תת-קרקעי הצמוד לשני מבנים הנקראים טאיג אן ט-סית'יץ' (Taigh an t-Sithiche), שם שמשמעותו היא בית הפיות, המתוארך לתקופה שבין שנת 500 לפנה"ס לשנת 300. תושבי האיים האמינו כי המבנים הללו שימשו כבית מגורים או כמקום מחבוא, למרות שלפי תאוריות מאוחרות יותר המקום היה ככל הנראה דווקא בית קירור [92].
באיים נותרו שרידים גדולים של קירות שדה וקלייטיאנים, בנוסף לשרידיו של בית מימי הביניים שבצמוד אליו נמצא מבנה בצורת כוורת טבעית. בסמוך לשרידים הללו נמצא "בית השור", שהוא מבנה מלבני חסר גג שבו נשמר השור של האי בזמן החורף. טובאר צ'ילדה עצמו הוזן על ידי שני מעיינות שזרמו מחוץ לחומה הראשית שנבנתה מסביב לכפר על מנת למנוע מהכבשים והבקר לגשת אל אזורי עיבוד המזון המגודרים על ידי החומה [93]. בסך הכל היו 25 עד 30 בתים. רובם היו בתים שחורים בעיצוב הברידיאני טיפוסי, אך חלק מהמבנים היותר עתיקים היו עשויים מאבן זיזית, והיו מגודרים ולא מסוככים. מטרת הגידור הייתה למנוע את חדירת הרוח והגשם, והבניינים העתיקים היו דומים יותר לתלוליות ירוקות מאשר לבית מגורים [94].
[עריכה] מבנים מאוחרים
