הבאקכות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הבאקכותיוונית: Βάκχαι) היא טרגדיה יוונית מאת אוריפידס, ככל הנראה הטרגדיה האחרונה שכתב. המחזה, שזכה למקום ראשון בפסטיבל הפאנאתנאיה, חג יווני שנערך פעם ב-4 שנים, ושבמסגרתו נערכה תחרות בין מחזות.

המחזה מתאר את פולחן האל דיוניסוס, ומציג אותו כדמות במחזה (השחקן המגלם אותו היה אמור להופיע עם מסכה מחייכת תמיד, גם לנוכח הזוועות המתרחשות על הבמה). דיוניסוס תובע משליט תבאי, פנתאוס, הכרה בקיומו וסגידה לו. פנתאוס מסרב, ובתמורה לוקות נשות העיר, ובראשן אמו של פנתאוס, ב"שיגעון באקכי" ורוצחות אותו.

במהלך ה"שגעון הבאקכי" (המילה "באקכי" פירושה השילוב בין דיוניסוס למאמין בו) היו הנשים רוקדות עירומות ביער, משתכרות, ומסוגלות לבתר אדם בידיהן החשופות, ולאכול את בשרו.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרולוג ושאלת ההתחפשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מתחילת המחזה יש הפרה של עקרון המרחבי. האל נמצא בציר המאוזן ולא בציר האנכי. מבחינה זו אנו רואים איך האלים יכולים לנוע מלמעלה למטה. ההפרה הזו כרוכה בהתחפשות של דיונסוס, אל התאטרון, שלמעשה מנסה להונאות את השחקנים. יש כאן התחפשות כפולה מצד אחד יש שחקן המתחפש באל שמחופש לאדם.

הוא יורד בכדי לנקום כי אינו זוכה לאמון בתבאי. האמונה קשורה בקשר הדוק לשאלת הזהות של האל לפיכך חייבים להבין את היחסים בין סמלה, אמו לזאוס אביו. דיונסוס מספר כי אמו היא בת תמותה שקיימה יחסים עם זאוס. הרה גילתה את הרומן והופיעה לפני סמלה ההרה בדמותה של זקנה חכמה. השתיים התחברו והתיידדו, וסמלה אף נאותה להפקיד בידי הרה את הסוד בקשר לזהות אביו של התינוק. אולם הרה העמידה פני לא-מאמינה וזרעה ספקות ולבטים בלבה של סמלה, עד שהאחרונה דרשה מזאוס לחשוף את עצמו בפניה. זאוס עשה כן, אך תפארתו האלוהית הממה את סמלה והרגתה. יחד עם זאת, זאוס הציל את העובר ונטעו בתוך ירכו, ולאחר מספר חודשים דיוניסוס נולד. מאחר שלפי הקונבנציות של התאטרון, דמות המספרת את קורות חייבת לדבור אמת, אנו הקהל מאמינים לה אבל אין זה אומר כי הדמויות במחזה עצמו יאמינו לכך. רק הקהל יודע את זהותו האמיתית של דיונסוס, לעומת זאת הדמויות צריכות להתבסס על ההיגיון בכדי לשפוט. המיתוס אינו מתקבל על הדעת בידי הרציונל. הטענה של פנתאוס בנוגע לסיפור הולדתו של דיוניסוס, אכן מתקבלת ביותר על הדעת. הקהל יודע הן על קיומו של דיוניסוס כאל שעבורו בחג עולה המחזה, והן על קיומו במחזה בשל הופעתו בפרולוג. האירוניה הטראגית של המחזה מבוססת על הפער בין הידע של הצופה לידע של פנתאוס, שאינו יכול לדעת שקיומו של האל אמיתי. הפער הזה בידע הוא קריטי עבור פנתאוס, אך הידע הזה יהיה ברשותו רק כאשר יהיה כבר מאוחר מידי. במילים ראחרות, במרכז העלילה השאלה היא שאלה דתית, שבה לא רק פנתאוס צריך לעסוק אלא גם הקהל עצמו. בתום המחזה, אנו מבינים כי בכדי לדעת האם קיימים או לא קיימים האלים אפשר לדעת רק שכבר מאוחר מידי.

בנוסף, יש בעיה נוספת עם דיונסוס. יש כאן בלבול זהות עמוק. זה הוא אל התאטרון, אל ההתחפשות, כלומר הזהות שלו אינה ברורה וזו בעיה גדולה, מי הוא האל עצמו? לכן לאורך כל המחזה זהותו אינה ידועה. הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי וגם הבכקאות שלו מאמינות שהוא נציג של האל ולא האל עצמו.

מוטיב השיגעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בפרולוג דיונסוס מגדיר את התנהגות הנשים כטירוף והוא בעצמו זה שגרם להן להשתגע. יש מתח ומאבק בין בינה ויציאת הדעת. הטירוף הוא כה עמוק שגורם לאנשים להתנהג כמו חיות (לביאות, נחשים וכו'). הטירוף בא לידי ביטוי בחיים מחוץ לבית, שכן לפי התפיסה היוונית הנשים צריכות להיות בתוך הבית ועתה יציאתן מהבית מרמזת על רע. יש בגישה זו ערכים עמוקים יותר מרק שוביניסטיות. התפיסה הייתה כי האישה היא המאחדת את הבית, ברגע שהנשים יוצאות, העיר והמשפחה מתפרקת. חלק מכך נובע מהשאלת זהות האב של הולד ותפיסות אחרות קשורות ליכולת האישה להכיל את חילוקי הדעות בבית. דיוניסוס מכריז על כך שהוא ישיג באלימות את מה שלא השיג עד כה מרצון. בנוסף הוא מגדיר את עצמו כאל הנשים ואכן בספרות הוא מתואר מעט כאישה.

שיחת תירסיאס וקדמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה המרכזית שעולה בשיחת תירסיאס וקדמוס היא שאלת השיגעון והשפיות. אחרי שאנו פוגשים במקהלה, נכנס תרסיאס שקורא לקדמוס (שליטה הקודם של תבאיי). תירסיאס הנביא (שתמיד צודק) טוען כי רק שניהם שפויים וכל השאר חסרי בינה. יש כאן בעיה מאחר ושפיות נקבעת על פי רוב האנשים. כלומר במקרה זה אנו רואים כי דווקא אי השפיות היא השפיות, אך האמונה אינה הגיונית באותה נקודה.

פנתאוס מוצג כאיש עריץ ויש לזכור כי היוונים תפסו עצמם כאנשי חירות ששוחררו מהטיראניות אולם בטרגדיה לעריצים יש מקום חשוב באופן בו הם מנהלים את העיר כפי שקראון מוצג במחזה אנטיגונה. פנתאוס, שליט תבאי, מייצג במחזה איזשהו מובן של סדר שמתאר את המצב בעיר כמהפכה, שכן כל הנשים הסתלקו מהבתים ונמצאות בהרים. הוא מסביר כי לא ניתן לנהל עיר בתוך טירוף כזה, שהרי עיר מבוססת על גבולות ודבריו מעידים על גישה הגיונית ומתבקשת בהקשר של שלטון תקין.

שאלות הטירוף משתקפות בשיקוף עם דמויות אחרות, קדמוס אומר בעצמו כי פנתאוס משוגע שאינו מאמין בידונסוס ואף אומר לו שגם אם הוא לא קיים עליו לפחות להיראות כאחד מאמין. הטיעון הזה, במקרה הספציפי הזה אינו מתאים מאחר והבעיה כאן היא בהווה (לא בעתיד). במילים אחרות, בהווה, אם פנתאוס יאמין בדיונסוס הוא יצטרך לשתף פעולה עם ההרס מוסדות העיר שכן בעולם הבקכאות השיגעון הוא תמידי. לכן פנתאוס מסרב, מתעקש ונשבע להעניש על אי הסדר בעיר. מבחינה לוגית טיעוני של פנתאוס משכנעים.

הופעת השליח המתאר את מעשי הבכקאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשי הבכקאות יכולות לעשות רק בזכות האל. הדברים שרואה השליח הם עדות ראיה ואיש אינו מבקר את הדבר. זה אמור להוכיח לפנתאוס כי יש אל, מאחר והנשים מסוגלות לעשות דברים בלתי אפשריים. פנתאוס טוען מנגד כי הנשים אינן יכולות לשלוט בעיר ולכן יש כאן התנגשות כדי לשלוט בעיר חייבים לדכא את התקוממות הנשים ומצד אחר בעשייה של המעשה הזה מדובר על אקט ההיבריס, כי הנשים פועלות על פי צו האל ולכן האל יעניש אותם. שוב, פנתאוס עומד אל מול שתי בחירות אשר שתיהן נוראות.

מוטיב ההצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנתאוס השליט מנסה להחזיר את השליטה בעיר מאחר ולטענתו הנשים מתחפשות לשפחות של דיונסוס אבל בפועל הן רוצה לעבוד את אפרודיטה בפולחן אורגיאיסטי, כלומר רוצות להגיע לפורקן מיני. האשמה הזו אינה נכונה במקרה הזה כי הנשים אכן עובדות את דיונסוס ואינן פעילות מינית. זה הוא הרמז הראשוני לאי האמינות בדמותו של פנתאוס. פנתאוס מתחיל לחשוף את מחשבותיו בנושא ונראה כי לו עצמו יש בעיה עם מין. בהמשך נראה כי דיונסוס יצליח לפתות אותו באמצעות כך שיפתה אותו לראות אמו עירומה.

דיונסוס יוביל אותו לא רק לחשוב מחשבות מבזות אלא לגורם לו להתחפש לאישה כדי ללכת ולצפות בבקכות. ההתחפשות היא למעשה ניהול פולחן של אל התאטרון. בכדי לראות את הנשים בפולחן שלהן יש להפוך לאישה. מצד אחד יש כאן דמיון, הפיכה וקרבה לאל, לאותן תכונות שאליהם בז פנתאוס, אשר תיאר את האל בעל מאפיינים נשיים (עור לבן, שיער נשי) ומושף. זהו ביטוי למשיכה הומוארוטית של פנתאוס לדיוניסוס, שהוא ביטוי נוסף למשיכה לדבר האסור, שמושך וגם דוחה בו בזמן, בשל טשטוש הגבולות שנוצר (משום שדיוניסוס הוא גבר נשי). מנגד יש כאן נימה אל התאטרון בה גברים מתחפשים לנשים.

המציצנות היא תשוקתו של פנתאוס לחצות את הגבול. פנתאוס מנסה להתמודד עם התשוקה שלו באמצעות "חיזוק הגבול", לכן הוא מבקש להחזיר את הנשים לביתן - הוא לא מתמכר לתשוקה שלו אלא נלחם בה. דיוניסוס, המזהה את תשוקתו הנסתרת של פנתיאוס להשתתף בעצמו בפולחן, מנצל אותה. ושוב, האלים דוחפים את בני האדם לביצוע חטא, שעליו הם ייענשו. כלומר יש כאן רצון הצצה, אנו רוצים לראות דברים שאסור לנו לראות.

מוטיב המיציצנות פונה דווקא אל הקהל ושואל שאלה עמוקה, מה המקום שלנו כצופים במחזה, כמה מותר לנו הצופים לחשוק לראות במחזה והאם זה בסדר. בניגוד למשל לפורנוגרפיה בה אנו צריכים להיכנס עמוק לתוך הסרט מבלי לחשוב אם הדבר בסדר או לא בסדר, היוונים דווקא ניסו לעורר את המודעות של הקהל כי כל מה שהם צופים בו הוא למעשה אשליה.

התאטרון כסובלימציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף, התאטרון הוא סוג של סובלימציה של אירועים שבמקור היו מאוד אלימים כחלק מפולחן קדום מאוד, שאולי אף היה במסגרתו קרבן אדם. המחזה מעלה את הבעיה של סובלימציה, אנשים רוצים באמת לעשות את הדבר עצמו, והסובלימציה היא סוג של ויתור.

שיר המקהלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר עצמו אינו עוסק באהבה אלא בהיבריס, אנשים שאינם מאמינים למיתוס של דיונסיוס. אפרודיטה היא אלה מישנית ביצירות כשל הומרוס אולם במחזות היא תופסת מעמד טוב יותר כמו למשל באנטיגונה. בכל אופן, אפרודיטה מוזכרת בפנטזיות של פנתאוס. המקהלה רוצה להגיע לקפריסין. קרפיסין היא אי, כלומר יבשה שמוגבלת בידי מים. באי עצמו אין גבולות ולכן המקהלה חפצה להגיע לשם. כך יש חיבור בין הבאקכות לאפרודיטה (חוסר גבול מיני) ודיוניסוס (חוסר גבולות). לכאורה, המקהלה מגבילה את המקום בה היא מתפרצת ,בקרפיסין, כדי ששם באמת תוכל להשתולל אבל תבאי הופכת להיות "קפריסין השנייה" מאחר שבה נעשה חוסר הגבולות. בשיר מקהלה זה נרמז על דו המיניות של הבקכאות. זו הוא רמז לא רק לבקכאות עצמן אלא לתאטרון כולו בו גברים משחקים בתפקידי נשים.

לראות ולדעת (ὁράω οἶδα)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הפעלים של לראות ולדעת הם מרכזים במחזה. דיונסוס מזהיר את פנתאוס שוב ושוב כי הוא אינו מבין את כל מה שהוא רואה. היחידים שמבינים הם הקהל. השאלה לראות ולדעת קשורה לזהות. השאלה של מה אני רואה תהיה מרכזית בהמשך העלילה כאשר ואמו של פנתאוס תראה אריה אבל רק אחרי ההתפכחות (אנאגנורסיס, ἀναγνώρισις), תבין כי היא הרגה את בנה. כשפנתאוס יוצא מן הארמון לאחר שהתחפש הוא אומר שהוא רואה כפול[1], כלומר פי שניים מהראייה הרגילה. ראיה זו אינה מעצימה את הראייה אלא מעצימה את העיוורון.

יש על הבימה יש שני שחקנים גברים. אחד מהם מחופש לאל, שמתחפש לבן אדם, והשני מתחפש לשליט של עיר שמתחפש לאישה. כל אחד מהם עבר גבול שלא ניתן לעבור אותו במציאות - בין גבר לאישה, בין אנושי לאל. כל אחד מהם הוא "שניים" (מתחפש פעמיים). האירוניה הטראגית, היא שפנתאוס לא מבין שהוא באמת רואה כפול (את דיוניסוס ואת התחפושת).המניע לראייה הכפולה הוא הכפילות בזהות של פנתאוס, שאינו מצליח להכיל את הפיצול בדמותו.

פנתאוס נכנס לתוך תפקיד האישה, כלומר דווקא מה שהגעיל אותו בבקכאות (גבר – אישה) היא מה שהוא הפך להיות כה דומה. הרצון שלו שהזר ידאג לתחפושת שלו משקף את תהליך ה-entheos, כלומר התהליך שבו האל נכנס לתוך גופם של מאמיניו. במילים אחרות, האמונה באל. כאשר דיוניסוס אומר לו שקודם היה חולה ועכשיו הבריא הוא קובע דבר שהוא אמיתי ושקרי בו בזמן. אי האמונה באל היא המחלה. כאשר האל "נכנס" בפנתאוס, כשזה עטה על עצמו את הדמות הנשית, זה מהווה הבראה אך מצד שני מוביל לטירוף ואיבוד הגבול בין גבר לאישה. שוב אנו רואים את גורלו האומלל של האדם.

מותו של פנתאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם אמו של פנתאוס עיוורת, וחושבת כי בנה הוא למעשה אריה ולכן היא מציעה לשאר הנשים לצוד אותו. זה הוא טשטוש כפול אצל הבקכאות. מצד אחד הנשים המתנהגות כמו חייה ומצד שני שהן מזהות את פנתאוס כחיה בזמן שהוא אדם. ההתפכחות שלה כרוכה בכאב, בדומה למה שקרה לאיאס. ברגע שהאדם רואה למה גרם לו האל הוא מוכה בכאב איום. גם קדמוס נענש, הוא האמין באל ועבד אותו, אך האל לא מתחשב במאמינים שלו אם בני המשפחה חוטאים. העונש על חוסר האמונה חורג מכל פרופורציה שהשכל האנושי מסוגל להכיל או להבין.

בסוף המחזה יש מתגלה האל חוזר לעולם האלי ומציג כיצד האל יכול לשנות זהויות אבל האדם, ברגע ששינה את זהותו הוא למעשה הוביל על עצמו מוות. האל מוצג כחסר רחמים כשהוא מנבא עתיד קשה מאוד למשפחה של פנתאוס. הוא מצהיר על אלוהותו שלו ככוחנית. לכן, גם אם יש פה אישור מוחלט לקיומו של האל, הוא בעצם מעביר מסר מאוד ברוטאלי על קיום בעולם של טירוף, של אל שפולחנו מטורף, ואי ציות לו מוביל לעונש נורא.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוריפדס, הבקכות, תרגום אהרון שבתאי, הוצאת שוקן

קומנטרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bacchae, edited with introduction and commentary by E. R. Dodds

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות אוריפידס
הקיקלופיםאלקסטיסמדיאהילדי הרקולסהיפוליטוסאנדרומכההקובהמבקשות החסדאלקטרההרקולסנשות טרויהאיפיגניה בטאוריסאיוןהלנההפיניקיותאורסטסהבאקכותאיפיגניה באאוליסרזוס (מחזה שיוחס לאוריפידס בטעות) Euripides Statue.jpg
  1. ^ אוריפדס, בקכאות, מיוונית שבתאי עמ, 917