איפיגניה באאוליס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כעסו של אכילס, ז'אק לואי דויד, 1819.

איפיגניה בְּאָוּלִיס הוא מחזה יווני שנכתב בשנת 410 לפנה"ס על ידי המחזאי היווני אוריפידס. מחזה זה הוא האחרון במחזות שכתב, והוצג לראשונה ארבע שנים לאחר מותו במסגרת פסטיבל הדיוניסיה באתונה. המחזה זכה בפרס הראשון בתחרות שנערכה בפסטיבל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת המחזה מתרחשת בתקופת מלחמת טרויה. הצי היווני ממתין באוליס, אולם בהיעדר רוח הם אינם יכולים להפליג. מנהיג הצבא היווני אגממנון מתייעץ עם הנביא קלחס, המודיע לו שהיעדר הרוח נגרם בשל רצונה של האלה ארטמיס, הכועסת על אגממנון.

קלחאס מציע כי אגממנון יקריב את בתו הבכורה איפיגניה על מנת לפייס את האלה. אגממנון חושש שחייליו ימרדו בו, ועל כן שולח הודעה לאשתו, קליטמנסטרה המורה לה לשלוח את בתו למחנה הצבא בטענה שאכילס רוצה להינשא לה.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המחזה אגממנון מתלבט בשאלת הקרבת בתו, משנה את דעתו ושולח הודעה נוספת לאשתו המורה לה להתעלם מהודעתו הראשונה, אולם מנלאוס, אחיו של אגממנון מוצא את ההודעה ומונע ממנה להגיע לקליטמנסטרה.

מנלאוס נעלב מכך שאגממנון שינה את דעתו הן במישור האישי (הלנה היא אשתו של מנלאוס, ובכך מעדיף אגממנון את טובת בתו על טובת אחיו), והן מחשש שכוחות הצבא יתמרדו אם יגלו את הנבואה ואת סירובו של אגממנון להקריב את בתו.

אגממנון ומנלאוס מתווכחים, ובסוף הוויכוח משנים שני האחים את דעתם - אגממנון מוכן להקריב את איפיגניה, ומנלאוס מעדיף לפזר את הצבא במקום להוציא להורג את אחייניתו. עם תום הוויכוח מגיעים למחנה איפיגניה ואחיה התינוק אורסטס. איפיגניה מגיעה למחנה כשהיא שמחה לשאת לבעל את אכילס, אולם במהרה מגלה את האמת. אכילס זועם על אגממנון שהוא נוצל על מנת להביא את איפיגניה למקום מותה, ונשבע להגן עליה.

קליטמנסטרה ואיפיגניה מנסות לשכנע את אגממנון לשנות את דעתו בלא הצלחה, ואכילס מתחייב להגן עליה גם במחיר של קרב עם אביה, אבל אז איפיגינה משנה את דעתה ומחליטה כי עליה להקריב את עצמה לטובת יוון, ויוצאת למקום ההקרבה.

המחזה מסתיים כאשר שליח מספר כי כאשר אגממנון עמד להקריב את בתו, הגיעה האלה ארטמיס והחליפה את איפיגניה באייל שהוקרב במקום הנערה.

איפיגניה נלקחת למקדש ארטמיס כמסופר במחזה איפיגניה בטאוריס.

ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסר הבהירות של המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה "איפיגניה" בנוי באופן כזה שקשה לחלץ ממנו משמעות. הוא לא ברור באופן שבו הוא בנוי, איך הוא מסתיים, מי הן הדמויות. יש חילופי דעות בין הדמויות (אגממנון בוחר לרצוח ומתחרט, בסוף המחזה לקהל לא ברור אם איפיגניה מתה או לא. חוסר המשמעות של המחזה מנסה לרמוז על חוסר המשמעות של החיים בעולם.

פרולוגוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרולוגוס, משמש כאקספוזיציה למחזה. מפרט על נישואיי מנלאוס והלנה וכן על בואו של פאריס. קיימת גם רמיזה למשפט פאריס. הנקודות הללו תהיינה המוקד של העימות בין האחים בהמשך.

בפרולוגס מתקיימת שיחה בין אגממנון למשרת הזקן. הקונפליקט המרכזי במחזה, האם לרצוח את איפיגניה, מוצג כבר בהתחלה כקונפליקט בין אגממנון לאחיו מנלאוס. ברקע המיתי של הסיפור זהו קונפליקט בין האדם לאלים. כל בחירה בידי אגממנון תוביל לקטסטרופה, לאכזבה את האלים (זאוס וארתמיס) או רציחת בתו. הבחירה הזו היא גורל רע שנפל על אגממנון ובכלל לא קשורה לו, מנלאוס הוא שהחליט לצאת עם המשלחת לטרויה. אגממנון מציג את עצמו כמי שחזר בו מההחלטה הראשונה להקריב את הבת שלו לכן הוא שולח איגרת שנייה לאשתו, שתבטל את האיגרת הראשונה. התנגדות זו של אגממנון שונה מכפי שמצוירת במחזה אגממנון. הוא טוען שלא רצה לעשות זאת אך מנלאוס שכנע אותו. חוסר העקביות בדמות של אגממנון ניכרת.

מוטיב הטירוף (ate)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקהלה מספרת שאגממנון ברגע שהחליט, היה יכול לעשות את מעשיו, אבל המחזה מתמקד דווקא בחוסר היכולת להחליט. כאשר הזקן אומר לאגממנון שהוא העז לבצע מעשים מחרידים, אגמנון מעיד על עצמו כמי שיצא מדעתו ונפל אל טירוף (ate) שלאדם אין שליטה בו. הטירוף אצל אייסכילוס הוא טירוף ממנו לא ניתן לצאת, אצל אורפידס המצב הפוך, האדם יכול לצאת ממצב זה.

שיר המקהלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקהלה מתמקדת בתיאור של מה שרואות עיניה, אפיסודה שאינה קשורה לקטע הקודם של העלילה. שוב זו דוגמה לחוסר העקביות של המחזה. ההנחה היא שאוריפדס במכוון עשה זאת מאחר ותיאורים שכאלה אופינים לקומדיה. המהקלה מעלה את הערך היווני העמוק של אחראיות האדם בעולם, ללא עניין רב בכוונות שלו. המקהלה מתייחסת בדבריה לחטיפת הלנה ולמשפט פאריס. הלנה הובטחה לפאריס בידי אפרודיטה, אך הוא נענש מאחר והלנה הייתה אישה נשואה. כלומר אפרודיטה היא זו שהניעה את פאריס לבצע היבריס אבל בסופו של דבר פאריס הוא זה שהחליט לממש את המתנה. פאריס היה קורבן לא פחות מהלנה. כל אלה שבה היה בוחר, הייתה מובילה לכך ששתים אחרות, היו כועסות אליו. במילים אחרות בני האדם הם קרבנות האלים אבל הם נשפטים על פי הקריטריונים האנושיים. בנוסף, המקהלה חושפת את הניגוד בין ציר האנכי למאזן, מצד אחד המקהלה מתפעלת מהצי היווני, שעומד לצאת ולנקום את נקמת הבעל הנבגד, אך מצד שני מתארת אותו כנמצא במצב של בטלה (מאחר והצי תקוע בגלל שאין רוח). הפיצול (בין אלים לאדם, בין בטלה למשימה למלחמה) תחזור לאורך כל המחזה. המחזה הוא דיס-הרמוני השואף לפירוק וחוסר התאמה.

הויכוח בין אגממנון לבין מנלאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הויכוח בשאלה הגדולה הזאת ("אלים מול בני אדם", "עולו של הכורח") מוריד את הדיון לרמות אישיות, מריבה בין אחים על רקע אישי. הוויכוח מדרדר לעקיצות הדדיות לגבי החולשות של כל אחד מהאחים. מנלאוס מאשים את אגממנון במחשבות עקומות או בוגדניות שמונעות מתאוות לשלטון, ומרגע המימוש שלהם הן הפכו להתנשאות. מנלאוס מדגיש שאגממנון רצה (לא היה חייב כפי שמופיע באייכלוס) לשחוט את בתו מרצונו כדי להחזיר לעצמו את מנהיגות האבודה.

אגממנון מצידו מאשים את מנלאוס בלשון ערמומית, בעל כושל, שמעוניין רק באשתו היפה. אגממנון גם מציין שהוא היחיד שיכול להנהיג את המשלחת, ואילו למנלאוס אין התכונות הדרושות לכך. הוא מוסיף שהוא לא מוכן לשחוט את בתו בשביל אישה כהלנה, מגדיר את ההחלטה לשחוט את איפיגניה כטעות, ואת ההחלטה המחודשת שלו כהתפכחות.

הדיון רווי במוטיב השיגעון שעולה שוב ושוב בוויכוח. בסוף הדיון טוען אגממנון שהאל הפך את מנלאוס לחולה שכן רק בעולם דתי נראה אב שמוכן להקריב את בתו בפעולה שפויה. לכן אגממנון מדגיש שהוא היה בטירוף אבל הוא כבר אינו. בסוף הוויכוח, נראה שאגממנון ניצח מבחינה רטורית, ואין הצדקה לשחוט את הבת לטובת אשתו של האח. אבל אז מופיע השליח שמבשר את הגעת הבת והאם.


אגממנון בוכה, מרגיש שעולמו חרב עליו ושהוא לכוד בין המקרה (Τύχη) לכורח (ατυχία). הדימוי שהוא מתאר על הרצח העתידי של בתו מזעזע והוא מאשים את פאריס בכל הסיפור. אבל, בשלב הבא, יש הפכפכות והיפוך מוחלט בתפקידים. אגממנון מתכנן לרצוח את בתו, ולא ברור מדוע הוא שינה את דעתו. עוד פחות מזה ברור מדוע מנלאוס מחליט לאמץ את העמדה נגד שחיטת הבת. כבר בשלב זה נראה, את מה שראה אריסטו כמאפיינים הגרועים ביותר במחזה לדמויות, חוסר עקביות.

מנלאוס מצהיר שהוא עבר ממש מהפך, וטוען שהוא שינה את דעתו בשל הקרבה המשפחתית בין השניים, אבל הטיעון אינו משכנע, לפתע הבין שמדובר על בני משפחה? אגממנון מתחיל להביא נימוקים רציונליים מדוע אין ברירה אלא לשחוט את איפיגניה. שיח ראציונלי יכול לשכנע כאשר אנו מרגישים שהדמות היא דמות רציונלית, אבל במקרה הזה המעבר לשיח שכזה בא מיד לאחר השיח מעורר הרגשות של אגממנון ואין כל הסבר משכנע לשינוי זה.

שיר מקהלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר נחלק לשניים חלקים. חלקו הראשון דן באפרודיטה ובארוס. חלקו השני מתייחס לאירועים המתרחשים לעיני המקהלה הופעת קליטיימסטרה, איפיגניה ואורסטס.

החלק הראשון שדן באפרודיטה ובארוס נראה כלא קשור למה שקדם לו. המקהלה מדגישה שתי תכונות חשובות, חוש המידה (metria), וחכמה חיים (sophrosune). המקהלה מבקשת שבני האדם יקבלו את ארוס ואפרודיטה במידה ובשליטה. מצד שני, כולם יודעים כי ארוס ואפרודיטה הם חסרי מידה או שליטה.

גם כאן מופיע מוטיב הטירוף והכמיהה להשתחרר ממנו. חלק זה מסתיים בקשר של פאריס לארוס. המילה "מריבה" (eros) חוזרת פעמים בשיר ואחריה מופיעה המילה אריס, אלת המלחמה (eris). כך נוצר קשר בין ארוס לפאריס, לא רק באמצעות צליל אלא גם באמצעות התפקיד שמגלם פאריס כמי שחטא לארוס (הלנה) והוביל למלחמה (אריס).

החלק השני של השיר שוב נראה כלא קשור לחלקו הראשון. הוא מתחיל בתיאור "האושר הגדול של האלים", מה שמאוד אירוני לנוכח מצבם של העגום של האחים. האירוניה ממשיכה כי בעוד בני האדם דנים על האושר העכשווי של איפגניה (נישואים לאכילס), היא תובל לרצח שלה.

פגישת אגממנון עם קליטיימנסטרה ואיפגניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירוניה נמשכת בקטע שבו קליטיימסטרה ואיפיגניה פוגשות באגממנון ומתנהל דו שיח סביב "אושרה הצפוי" של איפיגניה העומדת לשאת את אכילס. סיום החלק הזה של המחזה הוא בוויכוח בין אגממנון וקליטיימנסטרה בנוגע לנישואי איפיגניה. אגממנון, המנסה להיפטר מקליטיימנסטרה, נכשל בכך ומבין שהרצח של ביתו לא יהא כה קל. מילותיו האחרונות שוב אינן קשורות כלל למה שנאמר קודם לכן: "על האדם החכם לטפח בבייתו אישה מצוינת וטובה, או לא לטפח". קליטיימנסטרה לא הוצגה עד עתה כאישה לא טובה, ומוקד הדיון הוא ממילא באיפיגניה. יש תחושה שמדובר באירועים מכריעים בעלי משמעות עמוקה הן מבחינת העולם (יוון וטרויה) והן מבחינת הנפשות הפועלות אך שוב אנו מוצאים דוגמאות של חוסר משמעות או אינפנטיליות או הפקר בדיון כה גורלי.

שיר המקהלה הבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר נבואה, המנבא את גורלה של טרויה לכן הוא פותח באזכור של קסנדרה הנביאה. קסנדרה מנבא אמיתות אך לצערה איש אינו מאמין לה. לכן זה בעיתי שהמקהלה מצטטת משהי שהיא לא אמינה שמעלה את בעיית האמון והספק במחזה. המקהלה מסיימת בסיפור הולדת הלנה מאונס לדה בידי זאוס המחופש לברבור. גם מיתוס זה מוצג כדבר שניתן להטיל בו ספק. בתוך העולם של המחזה, המיתוס הוא בעצם היסטוריה קרובה, ולפיכך, במרבית המקרים נתפסת כאמת. אבל המקהלה, דמות בתוך המיתוס, מטילה ספק לגבי אמיתות האירועים ומתייחסת אליהם כאל סיפורים, כאל מיתוס (כלומר הטלת ספק בעולם הדתי). מצד שני, "בהבאקכות", הטלת ספק מסוג כזה הובילה לגורל מר של כל הנפשות הפועלות. כאן, הטלת הספק היא נושאו של המחזה ותשוב שתופיע בו, בשאלה האם איפיגניה נרצחה או לא נרצחה.

סוף המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כל המחזה, עולה שאלת אמינות דבריהם של אנשים. לכן, כשהשליח מופיע, לא ברור אם הוא מדבר אמת, וקליטיימנסטרה עצמה לא בטוחה בכך. יש לפנינו עוד סיפור, כמו המיתוס על הברבור, שאי אפשר להכריע האם הוא אמת או לא. היחיד שראה היה החוזה, וכשהקהל הרים את ראשו, הם ראו משהו ש"כמעט ולא היה אפשר להאמין לו". השאלה האם איפיגניה ניצלה נשארת פתוחה.

מההתחלה ועד הסוף המחזה נבנה עולם של אי ודאות, חוסר יכולת להכריע והיעדר מורגש של "מוקד אמינות" שניתן להישען עליו. עולם שבו אין אלים (ויש רק סיפורים), הוא עולם חסר משמעות. בניגוד למחזות רבים אחרים, אין נוכחות של אלים במחזה, ואנו נשארים עם חוסר הודאות ועם חוסר המשמעות בסיומו. המחזה עצמו מסתיים בחוסר הוודאות, האם יש אלים או לא?

השפעות תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזה זה היווה השראה לאמנים רבים אשר ציירו סצנות מתוכו. הבמאי היווני מיכאל קאקויאניס ביסס על המחזה את סירטו איפיגניה.

המחזה שימש בסיס לרומן שיר המלכים מאת בארי אנסוורת'.

המלחין כריסטוף ויליבלד גלוק כתב על פי המחזה אופרה בשם "איפיגניה באוליס", שהצגת הבכורה שלה התקיימה בפריז ב-19 באפריל 1774.

השוואה לסיפורי התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

את עלילת המחזה ניתן להשוות לשני סיפורים מהתנ"ך - סיפור עקדת יצחק וסיפור בת יפתח.

בעוד שסיפור העלילה דומה מאוד לסיפור עקדת יצחק - בכך שהאבות (במחזה - אגממנון, בספר בראשית - אברהם) נדרשים להקריב את בכורם - הרי שבמחזה, אגממנון מתלבט ולבסוף מחליט משיקולים של טובת המדינה, ואילו אברהם מציית לצו האלוהי בלא היסוס. סיום שתי העלילות דומה בכך שהקורבן הוחלף באייל במחזה, ובאיל בספר בראשית. נקודות שוני נוספת בין המחזה לסיפור התנכי: בתנ"ך האל מצווה ישירות על אברהם, ואילו במחזה הנביא מבשר את הדבר לאגממנון רק אחרי שנועצו בו (ולא מיוזמתו). נקודת דמיון היא בסיום הסיפור - הן בתנ"ך (על פי חז"ל) והן במחזה, שליח מספר לאם מה אירע (חז"ל מציינים כי השטן סיפר לשרה את האירועים והביא בכך למותה).

ההשוואה לסיפור בת יפתח מראה נקודות דמיון - בשני המקרים מדובר בבתו של גיבור צבא. במחזה הבת מגיעה אל האב, ואילו בסיפור יפתח הגלעדי הוא מגיע אל בתו. הבדל נוסף בין הסיפורים הוא שבמחזה הבת ניצלת על ידי האלה, ואילו בסיפור בת יפתח אין הצלה (אף שעל פי חז"ל הבת לא הוקרבה, אלא הוקדשה ונאלצה לעבוד במקדש שארית חייה - עלילה הדומה לסיפור ההמשך המסופר באיפיגניה בטאוריס). דמיון נוסף הוא ההסכמה של הבת להיות מוקרבת על מנת להציל את כבודו של אביה.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה תורגם בידי אהרן שבתאי תרגום שיצא לאור בהוצאת שוקן, ובידי יגאל עזרתי, תרגום שיצא לאור בהוצאת חמו"ל בשנת 1985.

המחזה תורגם מיוונית בידי שמעון בוזגלו, בהוצאת אבן חושן, 2009.

הצגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איפיגניה, בבימויו של גדי רול - תיאטרון באר שבע, 2012
איפגניה - באר שבע

בדצמבר 1989 העלה תיאטרון חיפה בבימויו של דוד לוין. מחזה זה, כאשר בהיעדר מקום על הבמה נעשה שימוש ייחודי ב-15 מסכי טלוויזיה בהם קריין חדשות מילא את תפקיד המקהלה.

בשנת 2009 העלה תיאטרון אנסמבל הרצליה את המחזה בבימויו של יוסי יזרעאלי בהשתתפות גדליה בסר, סלווה נאקרה ואחרים.

בשנת 2013 העלה תיאטרון באר שבע את המחזה, בבימוי של גדי רול ובהשתתפות אמיר קריאף, שירי גולן, מיכל ויינברג, יואב הייט, גלוריה בס, אלדד פריבס, ניצן רוטשילד ואחרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מחזות אוריפידס
הקיקלופיםאלקסטיסמדיאהילדי הרקולסהיפוליטוסאנדרומכההקובהמבקשות החסדאלקטרההרקולסנשות טרויהאיפיגניה בטאוריסאיוןהלנההפיניקיותאורסטסהבאקכותאיפיגניה באאוליסרזוס (מחזה שיוחס לאוריפידס בטעות) Euripides Statue.jpg