היהודייה הנאווה

"היהודייה הנאווה" (בצרפתית: La Belle Juive, באנגלית: ‏The Beautiful Jewess) הוא מוטיב ארכיטיפי באמנות ובספרות, שרווח מאוד בספרות אירופאית רומנטית של המאה ה-19. במסגרת מוטיב זה, היהודייה הנאווה מוצגת לרוב כאישה צעירה מרקע יהודי, בודדה ויפה, בעולם נוצרי. הרקע היהודי של הדמות מבחין אותה משאר הדמויות וקובע את תפקידה במערך היצירה.

רקע היסטורי ותמות מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לארכיטיפ "היהודייה הנאווה" היסטוריה ארוכה, כשביטוייו הראשונים מופיעים בספרות ימי הביניים באירופה.^[1] עם זאת, מאפייניה והגדרתה הכוללת של הדמות - כפי שהיא ידועה כיום - עוצבו במהלך המאה ה-19. ההנחה המקובלת היא כי הופעתה של "היהודייה הנאווה" מהווה ביטוי לפילוסופיה ולהשקפת עולם אנטישמית מצד היוצר והקהל המיועד ליצירה, היות שהשימוש בארכיטיפ נעשה לרוב על ידי אמנים וסופרים לא יהודיים ויועד לקהל צופים לא יהודי.^[2] כמו כן, הופעת ארכיטיפ זה לוותה לרוב במוטיבים וביטויים אנטישמים אחרים בגוף היצירה. בריטניה, צרפת וגרמניה היו המקור המרכזי ליצירות הפופולריות ביותר של "היהודייה הנאווה" לאורך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.^[3]

הנרטיב של "היהודייה הנאווה" ועיצוב דמותה נקבע על ידי מערכות היחסים שלה עם דמויות אחרות ביצירה; לרוב מדובר במושא אהבה נוצרי ובאביה היהודי הנבל.^[4] מבחינים בשתי קטגוריות ראשיות בדמות היהודייה הנאווה: הראשונה היא הקטגוריה ה"חיובית", בה הדמות מתוארת כאצילית, חכמה, טהורה ונאמנה, תכונות המקשרות אותה למריה אם ישו ולקדושה המעונה הנוצרית הטיפוסית. הקטגוריה השנייה היא שלילית במפגיע, כשהדמות מתוארת כערמומית, חושנית, מינית, מסוכנת והרסנית. עם זאת, למרות ההבדלים בין שני הסוגים, כל "יהודייה נאווה" משרתת אותה המטרה בנרטיב, דהיינו הסטת הגיבור הנוצרי מדרך הישר. בהתאם לזאת, קיימים שני גורלות קבועים המיועדים לדמותה. הראשון הוא התנצרות או כניעה מוחלטת לגיבור הנוצרי ובאמצעותו לעולם הנוצרי. הגורל השני הוא מוות.^[5]

"היהודייה הנאווה" חולקת מאפיינים רבים עם דמות ה"פאם פאטאל". עם זאת, ה"פאם פאטאל" היא תוצר מובהק של תפיסת עולם מיזוגנית, בעוד "היהודייה הנאווה" היא תוצר ייחודי של פילוסופיה מיזוגנית ואנטישמית גם יחד.

רקע פילוסופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, ארכיטיפ "היהודייה הנאווה" משקף תפיסות אנטישמיות ומיזוגניות מצד היוצר, ואף על פי שמאפייניה המפורטים והגישות הספציפיות עוברים תמורות מיצירה ליצירה, משותפת לכולם הגישה שלפיה היהודייה מהווה סמל ארוטי אולטימטיבי של האחר, השונה והאסור. היהודייה ייחודית בכך שהיא משלבת בחובה איכות שברירית, פגיעה ותמימה יחד עם הפוטנציאל לחטא שדינו גיהנום.

במאמרו "הרהורים בשאלה היהודית" (1946), ז'אן-פול סארטר כותב:

למלים 'יהודייה יפהפייה' יש משמעות מינית שונה לגמרי מזו שיש למלים 'יוונייה יפהפייה' או 'אמריקנית יפהפייה'. ביטוי זה מעלה זיכרונות עמומים של טבח ואונס. הקוזקים של הצאר גררו את 'היהודייה היפהפייה' בשיערותיה לאורך סמטאות הכפר העולה באש. כתבים המתרכזים בסיפורים על צליפות שוט מייחסים מקום של כבוד ליהודייה [...] מוכה ונאנסת, היא מצליחה לפעמים לברוח מן הקלון אל המוות. זוהי תוצאת צדיקותה. ואילו אותן יהודיות שמצליחות לשמור על בתוליהן הן משרתות רכות וכנועות או אהובות מושפלות של נוצרים שנשאו נשים אריות. אין צורך בשום דבר נוסף כדי להצביע על מקומה של היהודייה בפולקלור כסמל מיני.^[6]

בנוסף לכך, החוקר אנתוני בייל במאמרו "הליבידו של ה'יהודייה' בתרבות ימי הביניים" מצביע על מערכת הכוחות בין התרבות היהודית לנוצרית כמקור תופעת "היהודייה הנאווה". לטענתו "גופה של האישה היהודייה מהווה אזור סכסוך בין הסמכויות הנוצריות ליהודיות, כשהעוינות בין הגברים מוצאת ביטוי בשליטה על האישה היהודייה [...] האישה היהודייה מאפשרת קשר מערער – אך יעיל – בין מין לאלימות בתוך מערכת המנהגים והמוסכמות הנוצרי. גוף יהודי דמיוני לעינוג הגוף הנוצרי המאמין".^[7]

מאפיינים פיזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההופעה הטיפוסית של "היהודייה הנאווה" כוללת שיער ארוך וכהה, עיניים שחורות גדולות, עור שזוף והבעה מלנכולית. לעיתים קרובות "היהודייה הנאווה" תתואר בבגדים ותכשיטים אקזוטיים בסגנון מזרחי.

דוגמאות ל"יהודייה הנאווה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוגמה המפורסמת ביותר לגיבורה היהודייה היא רחל באופרה היהודייה מאת ז'אק פרומנטל הלוי (1835). באופרה רחל מתאהבת בנסיך נוצרי שהתחפש ליהודי על מנת לחזר אחריה. רחל מגלה את התרמית, חושפת את זהותו האמיתית וחורצת את דינה למוות על ידי כך. היא יכולה להציל את עצמה על ידי המרת דתה, אך היא מסרבת ונידונה למוות במים רותחים.

דוגמה נוספת ל"יהודייה נאווה" היא רבקה בספרו של וולטר סקוט "אייבנהו". רבקה מתאהבת באביר אייבנהו, גיבור היצירה, אך מדחיקה את רגשותיה מכיוון שהוא נוצרי והם אינם יכולים להיות יחד. היא מטפלת בו במסירות לאורך היצירה, ויש בה האצילות לאחל לאייבנהו ולאהובתו הנוצרייה כל טוב בפרידה מעליהם. בסוף הספר היא מועידה את עצמה לחיים של נזירוּת בקהילה היהודית.^[8]

אף על פי שרוב הספרות על "היהודייה הנאווה" נובעת מתרבות המערב, יש מספר דוגמאות לדמויות מזרחיות. אחת מהן היא סול חגואל, הידועה גם בשם סוליקא (זוליכה). סול הייתה צעירה יהודייה מרוקאית יפהפייה שחייתה באמצע המאה ה-19 והואשמה על ידי שכן מוסלמי שהמירה את דתה לאסלאם ולאחר מכן חזרה ליהדותה. סול נידונה למאסר ולמוות על ידי הרשויות המרוקאיות, אך ניתנה לה האפשרות לחנינה על ידי המרת דתה לאסלאם. סול סירבה וראשה נערף בכיכר העיר פאס. ברבות השנים דמותה הוכרה כקדושה מעונה בתרבויות המוסלמיות והיהודיות המקומיות, והיא היוותה השראה למשוררים ספרדיים וצרפתים רבים שראו בה את ההתגלמות האידיאלית של "היהודייה הנאווה".^[9] מול אלה עומדת דמותה של ג'סיקה מ"הסוחר מוונציה" הבוחרת להתכחש לדתה ולאביה וללכת אחרי אהוב ליבה הנוצרי.

התייחסות יהודית ל"יהודייה הנאווה" קיימת ב"בלדות וורמיזא" מאת שאול טשרניחובסקי בבלדה על בת הרב ואמה בת הרב מחוזרת על ידי אביר, שמסתתר בצל הקיר ומנסה לשכנע אותה להענות לחיזוריו ולנטוש את עמה תוך שהוא מכפיש אותו. בת הרב נמשכת אליו ומוקסמת ממתנותיו, אך אימה מזהירה אותה שהרומן הזה יסתיים במותה. השיר השלישי במחרוזת הבלדות, העוקב על בלדת בת הרב ואמה הוא "בתו היפה של הרב". כאן כבר מתואר גורלה של בת הרב היפה שהאבירים חושקים בה – עם פתיחת קברו של הרב מתברר ש-"עַל יַד הָרַב מוּטֶלֶת, בִּּתוֹ זוֹ הַיָפָה". בשיר מוקדם (מ-1924) מתאר המשורר גם את גורל בת הרב. בשיר – "בת הרב" מנסה מנהיגם של הקוזאקים (כנראה בגזירות פרעות ת"ח-ת"ט) לשכנע את בת הרב להתנצר ולשאת אותה לאשה. שם בת הרב מבקשת ממנו לירות בה כדור, באמתלה שבלחש כלשהו היא מסוגלת לעצור את הכדור.

בניגוד לדוגמאות הללו, המשתייכות כולן לקטגוריה החיובית של "היהודייה הנאווה", דמות נוספת של ארכיטיפ זה שזכתה לעיבודים ספרותיים ואמנותיים רבים והמשתייכת לקטגוריה השנייה היא שלומית בת הרודיאס, הידועה בכינוי "סלומה" (Salome). סיפורה של שלומית מופיע בברית החדשה, בבשורה על פי מרקוס, ומסופר עליה שרקדה בפני הורדוס ובתמורה דרשה את ראשו של יוחנן המטביל על מגש של כסף. בהתאם לכך ייצגה שלומית את ההתגלמות האולטימטיבית של הקטגוריה השנייה של "היהודייה הנאווה" - מיניות פרוצה, פיתוי, סכנה והרסנות. דמותה היוותה השראה ליצירות אמנות מרובות לאורך השנים, בהן המחזה "סלומה" מאת אוסקר ויילד והאופרה "סלומה" מאת ריכרד שטראוס.^[10]

בין הייצוגים הבולטים של "היהודייה הנאווה" באמנות הפלסטית נכללים הציורים "סלומה" מאת אנרי רניו, "היהודייה של טנג'יר בתלבושת טקסית" של אז'ן דלקרואה, "ראש היהודייה" של הצייר ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר ו"היהודייה הנאווה" של הנרייט בראון (צר').סטית

עבודות מצוטטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Azagury, Yaelle. "Sol Hachuel in the Collective Memory and Folktales of Moroccan Jews". Jewish Culture and Society in North Africa, ed. Gottreich, Emily and Schroeter, Daniel J. Bloomington: Indiana University Press, 2011.
Azagury, Yaelle "Sol Hachuel in the Collective Memory and Folktales of Moroccan Jews". Jewish Culture and Society in North Africa, ed. Gottreich, Emily and Schroeter, Daniel J. Bloomington: Indiana University Press, 2011.
Bale, Anthony. “The Female Jewish Libido in Medieval Culture” in The Erotic in the Literature of Medieval Britain, ed. Amanda Hopkins and Cory James Rushton. Cambridge: D. S. Brewer, 2007.
Gilman, Sander L. "Salome, Syphilis, Sarah Bernhardt and the "Modern Jewess"." The German Quarterly 66, no. 2 (1993): 195-211.
Halpern, Stefanie "Kate Bateman: Sanitizing the Beautiful Jewess." TDR (1988-) 55, no. 3 (2011): 72-79.
Lathers, Marie. "Posing the "Belle Juive": Jewish Models in 19th-Century Paris." Woman's Art Journal 21, no. 1 (2000): 27-32.
Lewin, Judith "Legends of Rebecca: Ivanhoe, Dynamic Identification, and the Portraits of Rebecca Gratz." Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies & Gender Issues, no. 10 (2005): 178-212.
Sartre, Jean Paul. Anti-Semite and Jew: An Exploration of the Etiology of Hate, trans. George J. Becker. New York: Schocken Books, 1995.
Sicher, Efraim. The Jew’s daughter: a cultural history of a conversion narrative. Lanham: Lexington books, 2017.
Valman, Nadia. "La Belle Juive (extract)". The Jewish Quarterly. https://web.archive.org/web/20160304113703/http://www.jewishquarterly.org/issuearchive/articlee2fe.html?articleid=263

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוריינטליזם

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא היהודייה הנאווה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Bale, Anthony (2007). The Female Jewish Libido in Medieval Culture. Cambridge: D. S. Brewer. pp. 94–95.
^ Sicher, Efraim (2017). The Jew's Daughter: A Cultural History of a Conversion Narrative. Lanham: Lexington Books. pp. 170–171.
^ Marie Lathers, Posing the "Belle Juive": Jewish Models in 19th-Century Paris, Woman's Art Journal 21, 2000, עמ' 27-32
^ Sicher, Efraim (2017). The Jew’s daughter: A Cultural History of a Conversion Narrative. Lanham: Lexington Books. pp. 1–5.
^ Sicher, Efraim (2017). The Jew’s daughter: A Cultural History of a Conversion Narrative. Lanham: Lexington Books. p. 12.
^ Sartre, Jean Paul (1995). Anti-Semite and Jew: An Exploration of the Etiology of Hate. New York: Schocken Books. pp. 34–35.
^ Bale, Anthony (2007). The Female Jewish Libido in Medieval Culture. Cambridge: D. S. Brewer. pp. 99–100.
^ Lewin, Judith (2005). "Legends of Rebecca: Ivanhoe, Dynamic Identification, and the Portraits of Rebecca Gratz". Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies & Gender Issues. 10: 178–212 – via JSTOR.
^ Azagury, Yaelle (2011). Sol Hachuel in the Collective Memory and Folktales of Moroccan Jews. Bloomington: Indiana University Press. p. 134.
^ Gilman, Sander L. "Salome, Syphilis, Sarah Bernhardt and the "Modern Jewess"". The German Quarterly. 66: 195–211 – via JSTOR.

[1] Bale, Anthony (2007). The Female Jewish Libido in Medieval Culture. Cambridge: D. S. Brewer. pp. 94–95.

[2] Sicher, Efraim (2017). The Jew's Daughter: A Cultural History of a Conversion Narrative. Lanham: Lexington Books. pp. 170–171.

[3] Marie Lathers, Posing the "Belle Juive": Jewish Models in 19th-Century Paris, Woman's Art Journal 21, 2000, עמ' 27-32

[4] Sicher, Efraim (2017). The Jew’s daughter: A Cultural History of a Conversion Narrative. Lanham: Lexington Books. pp. 1–5.

[5] Sicher, Efraim (2017). The Jew’s daughter: A Cultural History of a Conversion Narrative. Lanham: Lexington Books. p. 12.

[6] Sartre, Jean Paul (1995). Anti-Semite and Jew: An Exploration of the Etiology of Hate. New York: Schocken Books. pp. 34–35.

[7] Bale, Anthony (2007). The Female Jewish Libido in Medieval Culture. Cambridge: D. S. Brewer. pp. 99–100.

[8] Lewin, Judith (2005). "Legends of Rebecca: Ivanhoe, Dynamic Identification, and the Portraits of Rebecca Gratz". Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies & Gender Issues. 10: 178–212 – via JSTOR.

[9] Azagury, Yaelle (2011). Sol Hachuel in the Collective Memory and Folktales of Moroccan Jews. Bloomington: Indiana University Press. p. 134.

[10] Gilman, Sander L. "Salome, Syphilis, Sarah Bernhardt and the "Modern Jewess"". The German Quarterly. 66: 195–211 – via JSTOR.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]