אוריינטליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אוריינטליזם הוא הדרך שבה מתוארת תרבות המזרח בעיניים מערביות. בחקר תולדות האמנות התייחס המושג ליצירות של אמנים צרפתיים שתיארו את ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. פרסום ספרו של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם" העניק למושג זה גוון חדש, ביקורתי בעיקרו, המדגיש את יחסו המתנשא לכאורה של המערב לתרבות המזרח, כפי שעוצב על ידי האימפריאליזם האירופי.

אוריינטליזם קלאסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוריינטליזם על פי אדוארד סעיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של אדוארד סעיד נועד לענות על השאלה "איך אירופה מדמיינת את המזרח?" ושעיקרו על כך שאירופה בנתה את כוחה על ידי שלילת המזרח, נכתב ב-1978.

בעיני סעיד אוריינטליסט הוא כל מי שלומד או חוקר את המזרח. קיימת הבחנה בין ערכים- מזרח- אוריינט, מערב- אוקסידנט. נוצר שיח של שפה, משמעויות ודימויים לכל מי שדן בנושא האוריינטליזם. סעיד מאמין שהאוריינט הוא יציר האדם ואינו עובדה של הטבע, הידע איננו טהור לדעתו אלא פוליטי. טענות נגד מזרחנים היו נפוצות בספרות ערבית ומצרית לפחות מאמצע המאה העשרים. כך למשל כותב סייד קוטב (1951):

"היהודים שתלו אנשים ומשטרים (בעולם האסלאם), במטרה לחתור כנגדו. מאות, ואולי אלפים, של קושרים ממוקמים בתוככי עולם האסלאם, ומופיעים כאוריינטליסטים או תלמידים של אוריינטליזם."

– סייד קוטב, מאבקנו ביהודים, בתוך R. L. Nettler, Past Trials and Present Tribulations, הוצאת פרגמון 1987, עמ' 75

אסמכתות דומות לרקע ההיסטורי של הטענות נגד האורינטליסטים מובאות גם על ידי מייקל קוק[1].

אדוארד סעיד תרגם טענות אלו מטענות על קונספירציה יהודית או מערבית, לתאוריה בדבר משטר כוח/ידע מערבי (במובנים הדומים לאלו של מישל פוקו), המופעל בשירות אימפריאליזם מערבי ולעתים הציונות.

סעיד ביקר את גישת המערב כלפי המזרח. לדבריו בספרו "אוריינטליזם" (1978), מסורת ארוכה של דימויים שגויים ורומנטיים של אסיה והמזרח התיכון בתרבות המערב שימשה כהצדקה לשאיפות הקולוניאליות של ארצות הברית ואירופה.

בספר טוען סעיד שהמערב נגוע בגזענות ודעות קדומות כלפי המזרח ושהוא מונע משאיפות אימפריאליסטיות ומתפיסה אירוצנטרית. הפרשנות המערבית, שמבוססת על התפיסות הללו, תורמת לקיבוע המזרח כנחות, פרמיטיבי ופסיבי בתודעה הקולקטיבית המערבית, וכתוצאה מכך המזרח נתפס כחלש מבחינה צבאית ונתון להשפעתו של המערב. סעיד כינה את הפרשנות הזאת "אוריינטליזם" וטען שהיא באה לידי ביטוי בכל אינטרקציה של העולם המערבי עם המזרח, למשל במחקר, בספרות ובאומנות. מטיעוניו המרכזיים עולה שלדעתו אוריינטליזם היא תודעה של המערב ללא ההבנה שכש"אנחנו"חושבים על המזרח אין לנו יכולת אובייקטיבית, אלא מטען גדול של פרשנות מערבית. המערב שולט במזרח, בכוחו של המערב לעזור לו ולטפל בו דרך משקפיים אירופאיות. המערב הופך את המזרח לפסיבי. האורינטליסטים חוקרים את המזרח בצורה מהותנית- על בסיס גורם אחד וזה האסלאם. המערב איננו תופס שהאסלאם הוא דינמי אלא רואה אותו כקפוא ובלתי ניתן לשינוי. המערב העמיד את המזרח כניגוד שלו על ידי שיח וכוח, השליטה של המערב בידע חילקה את העולם לקטגוריות האלו, מערב ומזרח. ספרו של סעיד הקנה לו פרסום עולמי, והעמיד אותו במרכז מחלוקת בינלאומית בנושא‏[2].

בעקבות הספר נטבע המונח "אוריינטליסט" גם בשפות המערב, בדומה למשמעותו העממית בערבית (בערבית مستشرق תעתיק: מסתשרק, תרגום מילולי: "מתמזרח"). ה"אוריינטליסט" משול לתייר המחפש אחר האקזוטי והמעניין, אך עיוור למציאות הסובבת אותו. כל מה שהוא יודע על המזרח הוא שברי מידע, שמקורם אירופי, המתארגנים על פי תשוקותיו הסמויות. המונח הפך למילת גנאי לתיאור אדם מערבי שמניעיו הם שעבוד המזרח ושליטה עליו. כך למשל ההיסטוריה והמחקר המערביים, שנכתבו על ידי אוריינטליסטים, הם פסולים מכיוון שבאו על מנת לבסס את סמכותיות המערב על המזרח. בשנת 1980 כתב סעיד: "מעט מאוד מהפרטים, מהדחיסות האנושית, מהתשוקה בחיים הערבים המוסלמים הגיעה לתודעתם אף של אלו שעבודתם היא לסקר את העולם הערבי. במקום זאת יש לנו סדרה של קריקטורות גסות של העולם האסלאמי המוצגת באופן שמראה כי עולם זה פגיע לתוקפנות צבאית".

מבקריו של סעיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיד לא היה היסטוריון, ובספרו נמצאו טעויות היסטוריות רבות. סעיד טוען לדוגמה, שטורקיה נכבשה על ידי מוסלמים לפני שכבשו את צפון אפריקה, בעוד שלמעשה נכבשה טורקיה על ידי הטורקים הסלג'וקים רק כארבע מאות שנים לאחר שפלשו המוסלמים לצפון אפריקה. דוגמה נוספת היא טענתו שבריטניה וצרפת שלטו במזרח הים התיכון במאה ה-17, בעוד שלמעשה האזור נשלט בתקופה זאת על ידי האימפריה העות'מאנית.

בספרו כתב סעיד: "אלמלא אותם אימפריאליסטים מרושעים, גזענים וציונים, יכול היה העולם הערבי לחזור לגדולתו כבעבר". האשמות מסוג זה הביאו את מבקריו לטעון כנגדו שהוא מפתח את ראיית המזרח כקורבן של תרבות המערב‏[3]. לטענת מבקריו, בכך חיזק סעיד את תחושות האשמה שהיו קיימות בחוגים מסוימים במערב מחד, ונתן לגיטימציה ודחיפה לרגשי הנחיתות והרחמים העצמיים של המזרח מאידך.

מבקריו של סעיד טוענים כי האשמת העולם המערבי בתחלואי החברה הערבית מונעת את תיקון העוולות הקיימות בו. לדבריהם, מציאות של שנאה והפליה כלפי זרים, מיעוטים ונשים קיימת במזרח התיכון, והחוקרים המערבים אינם בודים אותה מלבם.

בביקורתו על סעיד כתב כריסטופר היצ'נס שהוא שלל כל אפשרות ל"לגיטימיות של התערבות מערבית ישירה בענייני האזור" ושהניתוח של סעיד ראה "כל סקרנות אירופית בנוגע למזרח התיכון כחלק מתוכנית גדולה לניצול ויצירת 'ספירה אוריינטלית' פאסיבית עשירה וראויה לבוז".

עוד ביקורת שהושמע כנגד סעיד הוא שהוא מתאר את המערב באופן סטראוטיפי ומונוליתי וכך מתייחס למערב כפי שהוא סבור שהמערב מתייחס למזרח בספריו.

הסוציולוג הומי באבא הציג את הגישה ההיברידית, המורכבת יותר, לתאור מערכת יחסים בקולוניות, ולכן נתפס כמתנגד לגישתו של סעיד. סעיד ובאבא מתוארים אמנם כנמצאים על שני קטבים מנוגדים בספרות הפוסטקולוניאלית, אך יהודה שנהב טוען כי מדובר באופוזיציה מדומה וכי עמדתו של באבא אינה מנוגדת לשל סעיד, אלא משלימה אותה.

מבקרו הבולט ביותר של סעיד הוא ההיסטוריון היהודי-בריטי ברנרד לואיס. סעיד מתח על לואיס ביקורת ישירה בספרו. בתגובה תקף לואיס את סעיד בחריפות. הוא האשים אותו בכך שציטוטיו מתחום המזרחנות הם "אקראיים", וכי הוא מתקיים מציטוטים "ממקורות מקריים ושוליים" מבלי לציין את המקורות הראשיים. עוד טען כי האשמותיו את החוקרים המערביים בכך שלא התעמקו באספקטים הכלכליים הרוחניים והמדיניים של המזרח הן חסרות בסיס ונובעות מבורות מחקרית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Robert Irwin, "For Lust of Knowing: The Orientalists and Their Enemies," 2006.
  • Bernard Lewis, "Islam and the West", Oxford University Press, 1993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מייקל קוק, הקוראן: מבוא קצר מאד הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 2005
  2. ^ גיא בכור הוויכוח המזרחני העצום, התנגשות, הכרעה, עם סוף מפתיע
  3. ^ אבן ווראק, פרצופו האמיתי של אדוארד סעיד: הטרור האינטלקטואלי של העולם השלישי, באתר קיוונים