הים הפנימי המערבי
הים הפנימי המערבי (באנגלית: Western Interior Seaway, קרוי גם ים הקרטיקון, הים הניובררי והים הפנימי הצפון אמריקני) היה ים פנימי שהתקיים בין אמצע לשלהי תור הקרטיקון, כמו גם ממש בתחילת הפלאוגן. הים חצה את יבשת אמריקה הצפונית לשני גושי יבשה, לרמידיה (Laramidia) במערב ואפלאצ'יה (Appalachia) במזרח. הים העתיק השתרע ממפרץ מקסיקו דרך מה שהוא כיום אמצע המדינות המודרניות ארצות הברית וקנדה, והתחבר לאוקיינוס הקרח הצפוני בצפון. בשיאו היה עומקו המקסימלי 760 מטרים, רוחבו 970 קילומטרים ואורכו 3,200 קילומטרים.
מקור וגאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הים הפנימי נוצר כאשר לוח פרלון, לוח טקטוני עתיק, החל לעבור הפחתה תחת הלוח הצפון-אמריקאי במהלך הקרטיקון. ככל שהתכנסות הלוחות התקדמה, הליתוספירה הצעירה יותר ובעלת יכולת הציפה הגדולה ביותר של לוח פרלון שקעה בזווית שטוחה, תהליך המכונה "הפחתת גוש-שטוח" (flat-slab subduction). הלוח שהופחת בזווית שטוחה גרם מצד אחד לתהליך בניית הרים במרחק רב מהחוף (הרי הרוקי הדרומיים) ומצד שני הוא התחכך בבסיס הליתוספירה וגרר אותה אחריו כלפי מטה תוך יצירת מסדרון ארוך של אזור נמוך. שקע זה וגובה פני הים, שהיה בתקופת הקרטיקון גבוה יותר, אפשרו למים מאוקיינוס הקרח הצפוני בצפון לזרום דרומה וממפרץ מקסיקו לזרום צפונה ולהיפגש תוך הצפת המישורים המרכזיים, ויצירת ים שהתרחב והתכווץ במהלך הקרטיקון.
השלב המוקדם ביצירת הים החל באמצע הקרטיקון כאשר זרוע של אוקיינוס הקרח הצפוני חדרה דרומה מעל מערב אמריקה הצפונית, תוך יצירת ים מואורי (Mowry Sea), הקרוי על שם פצלי מואורי (Mowry Shales), תצורה גאולוגית עשירה בחומר אורגני. בדרום, מפרץ מקסיקו היה שלוחה של ים תטיס, שנפגש עם ים מואורי בשלהי הקרטיקון תוך יצירת נתיב מים רציף מצפון לדרום.
בשיאו השתרע הים הפנימי המערבי מהרי הרוקי במערב עד הרי האפלצ'ים במזרח, מרחק של כ-1,000 קילומטרים. המקום העמוק ביותר בים היה ככל הנראה בעומק של כ-800 מטרים בלבד, רדוד במונחי ימים אחרים. נהרות משני קווי פרשת המים יבשתיים התנקזו לתוכו ממזרח וממערב, תוך כדי מהילת מים מתוקים רבים במי הים והשקעת טין רב שנסחף במי הנהרות. נהרות אלו יצרו מערכות דלתאות לאורך חופיו הרדודים של הים. לאורך החוף המזרחי של הים שקעו מעט משקעים. לעומת זאת, הגבול המערבי של הים, היה בנוי משכבה עבה של משקעים שנסחפה מזרחה מחגורת האורגנזה הסוויירית (Sevier orogenic belt).[1] קו החוף המערבי היה לכן בלתי יציב והשתנה כתלות בשינויים בגובה פני הים ובכמות המשקעים.
השקעה נרחבת של פחמה מעידה על כך שהים היה חמים וטרופי ובו שפע של אצות גירניות.[2]
כמה פעמים במהלך הקרטיקון עבר הים הפנימי המערבי תקופות של אנוקסיה,[3] שבהם המים בקרקעית הים היו נטולי חמצן ומי הים היו מחולקים לשכבות נפרדות.
בסוף הקרטיקון החל תהליך בניית הרים המכונה האורוגנזה הלרמידית שגרם להתרוממות גדות החול (שהפכו לאבן חול) והלגונות המלוחות והבוציות (שהפכו לפצלים) – הרצפים העבים של טין ואבן חול שנראים כיום בתצורת לרמי (Laramie Formation) כשבמקביל אגנים נמוכים ביניהם שקעו בהדרגה. הים הפנימי המערבי נחצה לשני חלקים לרוחב דקוטה הצפונית והדרומית ונסוג דרומה כלפי מפרץ מקסיקו. בשלב זה שבו הים הלך והתכווץ הוא מכונה לעיתים ים פייר (Pierre Seaway).
בתחילת הפלאוקן עדיין השתרעו חלקים מהים הפנימי המערבי על שטחים במורד נהר המיסיסיפי (Mississippi Embayment), תוך הצפת האתר שבו שוכנת כיום העיר ממפיס. התרחבות הים בתקופה מאוחרת יותר קשורה לרצף טאחס (Tejas sequence) מהקנוזואיקון, מאשר למאורע קודם האחראי לים הפנימי.
בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הים הפנימי המערבי היה ים רדוד, שופע בבעלי חיים ימיים. תושבי הים הפנימי כללו זוחלים ימיים טורפים כדוגמת הפלזיוזאורים והמוסאזאורוס שגדלו עד לאורך של 18 מטרים. בעלי חיים ימיים נוספים כללו דמויי כריש כדוגמת קריטוקסירינה ואוכל הרכיכות הענק פטיכודוס (שמשערים כי היה באורך עשרה מטרים).[4] ודגי גרם מתקדמים כולל Pachyrhizodus, אנכודוס וקסיפקטינוס – דג באורך 5 מטרים, גדול יותר מכל דג גרם מודרני. בעלי חיים אחרים כללו חסרי חוליות כדוגמת רכיכות, אמוניטים, בלמניטים דמוי הדיונונים (ממחלקת סילוניות), ופלנקטון כולל קוקוליתופורידים שהפרישו טסיות גירניות שנתנו לקרטיקון את שמו (גיר ביוונית), חוריריות וקרנוניות.
הים הפנימי המערבי היה גם ביתן של העופות הקדומים כולל ההספראורניס חסר יכולת התעופה, שהיו לו רגלים חסונות לשחייה במים ונספחים קטנים דמויי כנפיים שנועדו להיגוי במים ולא לתעופה, והאיכתיאורניס דמוי השחפית, שניהם עופות בעלי שיניים. לצד האיכתיאורניס התעופפו בשמים פטרוזאורים גדולים דוגמת הניקטוזאורוס והפטרנודון. מאובני פטרנודון נפוצים מאוד וקרוב לוודאי שהיו בעל חיים מרכזי במערכת האקולוגית של פני השטח, אף שמאובנים אלו נמצאו רק במבואות הדרומיים של הים הפנימי.
הצדפות הענקיות Inoceramus ו-Platyceramus שכנו על קרקעית הים והשאירו מאחוריהם את הקונכיות המאובנות בפצלי פייר (Pierre Shales). לצדפות היו קונכיות עבות מרוצפות ב"מנסרות" של קלציט שהושקעו אנכית לפני השטח, תוך מתן ברק דמוי פנינה כשהצדפות היו בחיים. פלאונטולוגים העלו השערה שהגודל הענקי שלהם נבע מהצורך להסתגל למים החשוכים שעל הקרקעית. שטח הזימים הרחב יכול היה לאפשר להם להתמודד עם המים העניים בחמצן.
