היפרלקסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

היפרלקסיה היא תסמונת או מצבור תסמינים, המאופיינים בהתפתחות ספונטנית של יכולת קריאה אצל ילדים לפני גיל חמש, עם יכולת מועטה להבנת הנקרא. התסמונת מופיעה לעתים בקרב ילדים בעלי עיכובים התפתחותיים, ומלווה בקשיים בעיבוד והבנת השפה המדוברת, ובקשיי התנהגות ותקשורת בינאישית. לרוב היא מסווגת כתסמונת הקשורה להפרעות הקשת האוטיסטית.

תיאור קליני[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הילדים הלוקים בהיפרלקסיה הם בנים. ילדים אלו מראים יכולת זיהוי אותיות וספרות בגיל שנה וחצי עד שנתיים, ולרוב בגיל שלוש הם מזהים קבוצות אותיות כמילים ומתחילים לקרוא. ההקשר שבו המילים מופיעות אינו משמעותי עבורם, והקריאה אינה משפרת כלל את התפתחות שפתם, שהיא נמוכה בהרבה מזו המצופה מבני גילם.

לא לכל הילדים ההיפרלקסים אותן יכולות בקריאה ובהבנה, אך לכולם יכולת גבוהה לזהות מילים מעבר למצופה בהשוואה לקבוצת השווים. אחד הקשיים של ילדים היפרלקסים היא שהקריאה שלהם הופכת לאובססיבית, הם קוראים כל דבר כתוב - שלטי רחוב, אריזות מזון וצעצועים, כתוביות על בגדים ועוד. הם מתקשים להתעלם מהגירוי החזותי של אותיות ומילים, משקיעים אנרגיה רבה בעיסוק בקריאה, וממעטים לשים לב לתחומי חיים אחרים.

להיפרלקסים קיים איחור בהתפתחות השפה או הפרעה בשלבי התפתחות השפה. לפעמים מתחילה שפה תקינה ופתאום נוצרת נסיגה בהתפתחות זו. הילד לא תמיד מבין את הנאמר לו, ולפעמים מתפרש דבר זה כחוסר שיתוף פעולה מצד הילד. הוא מתקשה לספר סיפור או לשחזר חוויה, ולענות על שאלות פתוחות כגון למה, איך, ומתי. ילדים הלוקים בהיפרלקסיה נוטים לאקולליה, כלומר חוזרים על כל הנאמר להם ואינם מצליחים להטות הטיות כדי להעביר מסר (לדוגמה, כאשר נאמר לילד "אתה רעב", הוא נוטה לחזור: "אתה רעב", במקום "אני רעב").

היפרלקסיה ואוטיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום לא ניתנת אבחנה רפואית רשמית של היפרלקסיה לילדים, ורובם מאובחנים כלוקים גם ב-PDD או אוטיזם, כתחלואה נלווית. ילדים אלו לוקים בתסמינים נוספים, כגון: התנהגות בלתי מותאמת וקושי בגמישות בהתנהגות; צורך בסדר ובקביעות במהלך היום; קושי מול שינויים; פחד ממקומות ואנשים לא מוכרים; עניין מועט בסביבתו ובקשר עם אחרים; קשיי קשב וריכוז או מיקוד קשב לאורך זמן בפעילויות מסוימות בלבד; קושי ביצירת קשר עין; פרסברציה ותנועות גוף חזרתיות כמו סיבוב חפצים או נפנוף ידיים; בעיות חרדה; רגישות תחושתית במגע עם מרקמים שונים ובשמיעת קולות חזקים; וכן התפרצויות זעם תכופות.

למרות הופעתן לעתים קרובות ביחד, ההיפרלקסיה היא נפרדת מאוטיזם - אוטיזם היא לקות התנהגותית-חברתית והיפרלקסיה היא בעיה שפתית. לעתים ילדים היפרלקסים מראים בגיל 2-3 התנהגויות שנחשבות אוטיסטיות. אך אצל ילדים אלו, ככל שיכולת הדיבור והבנת השפה משתפרות, ההתנהגויות האוטיסטיות נעלמות. לפיכך, על פי סוזן מילר, "פיתוח השפה הוא המפתח להתפתחותו של הילד ההיפרלקס".

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי הגורמים להיפרלקסיה. על פי אליוט ונידלמן (1976), היפרלקסיה אינה הפרעה אלא יכולת מנטלית גבוהה יותר. לעומתם, ארם והיילי (1986) טוענים כי היפרלקסיה קשורה בדרך כלשהי לקשרים גנטיים.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת משיטות הטיפול המקובלות עם ילדים הלוקים בהיפרלקסיה היא שימוש בקריאה לשם שיפור התסמינים. מכיוון שלא ניתן למנוע מילד היפרלקסי לקרוא כל דבר שנקרה בדרכו, ניתן לסייע לו באמצעות בחירה עבורו מה עדיף שיקרא, וניצול הקריאה לדברים שעליו ללמוד. במקום ליצור קשר ולימוד באמצעות השפה המדוברת, אותה הוא מתקשה להבין, ניתן להיעזר בשפה הכתובה בה הוא עוסק רבות, ככלי שבעזרתה ילמד הילד להבין את השפה המדוברת. השפה הכתובה קלה יותר לילד כי היא לא תלויה בזמן שבה היא נאמרת ואז מתפוגגת, אלא היא מוצקה ונשארת לאורך זמן רב יחסית, ועל כן היא מאפשרת לילד לתפוש אותה, להבין ולעבד את המשמעות שלה. המבוגר או המטפל מסייע לילד להבין את המשמעות שמאחורי המילה הכתובה, וכך מסייע בלימוד של שיום חפצים ומקומות, בעריכת טבלאות של סדר יום המסייעות גם בהכנה לקראת שינויים בסדר יום זה, ועוד. אלו תורמים להגברת תחושת הביטחון של הילד בסביבתו. כך ניתן גם להסתייע במילה הכתובה ליצירת משחק משותף עם הילד (המתקשה במשחקי חברה ודמיון), כתיבת חוקי משחק, והקניית מיומנויות של משחק חברתי. במקביל, סיפוק הצורך האובססיבי של הילד לקריאה בצורה מבוקרת ומתאימה לצרכיו, יוכל לסייע לילד להתפנות יותר אל תחומים אחרים שמוצעים לו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סוזן מרטינס מילר, "קריאה בגיל צעיר מדי", 2000, הוצאת א"ח

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]