הלבנת פנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הלבנת פנים הוא מונח ביהדות המגדיר עלבון או השפלה של הזולת. מקור המונח הוא בכך שכאשר אדם חווה עלבון הוא מחוויר - מלבין. על הלבנת פנים אמרו חז"ל "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", וגם "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים", כאשר המובן של "שפיכות הדמים" כאן הוא הדם האוזל מפני של האדם בו עלבו.

הלבנת הפנים בהלכה ובאגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת סוטה (דף י:) דן התלמוד בהתנהגותה של תמר כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה יהודה הוא שהכניסה להריון כשחשבה לזונה. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק רבי יוחנן המביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה.

התוספות תוהה מדוע אין מונים בפירוש את הלבנת הפנים בדברים שהם "ייהרג ואל יעבור" ומשיב שאכן גם הלבנת פנים ראויה להימנות עמהם. הפוסקים נחלקו ביניהם האם לקבל את מסקנת התוספות, או שמא דברי התלמוד נכתבו כלקח מוסרי, ולא כהלכה למעשה. הרמב"ם, למשל, אינו מסכים עם התוספות.

סיפור נוסף בתלמוד (מסכת כתובות סז:), הצופן בחובו רעיון מוסרי דומה הוא על האמורא מר עוקבא, אשר יחד עם אשתו הסתתר בתנור לוהט, כדי להקפיד על מתן צדקה בסתר ולמנוע מעני שלו תרם כסף לראות אותו, שמא יתבייש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

Talmud-Berachoth.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.