עינויים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מבחר מכשירי עינויים

עינויים הם כל פעולה שבה כאב עז, פיזי או פסיכולוגי, נגרם באופן מכוון לאדם כאמצעי איום, הרתעה, נקמה, ענישה, סאדיזם או כדרך להשגת אינפורמציה. עינויים יכולים לשמש כטקטיקה לגביית הודאות. הם גם יכולים לשמש שיטה לכפייה או ככלי לשליטה בקבוצות הנחשבות איום על השלטונות.

במהלך ההיסטוריה, עינויים שימשו פעמים רבות כדרך לכפות המרת דת או כ"חינוך מחדש" בהקשר פוליטי.

עינויים נחשבים באופן כמעט אוניברסלי כהפרה בוטה וקיצונית של זכויות אדם, כפי שנוסחה בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. הצדדים החתומים על אמנת ז'נבה השלישית ואמנת ז'נבה הרביעית מתחייבים לא לענות אזרחי אויב ושבויי מלחמה בעימותים צבאיים, ואילו הצדדים החתומים על אמנת האומות המאוחדות נגד עינויים מתחייבים לא לגרום במכוון כאב עז או סבל לאיש לצורך השגת אינפורמציה או הודאה, או ענישה. למרות אמנות אלה, לפי הערכות ארגונים כמו אמנסטי אינטרנשיונל, בערך שני שלישים ממדינות העולם לא מצייתות באופן עקבי לרוח ההסכמות.

תוכן עניינים

1 מעמדם החוקי הנוכחי של העינויים
- 1.1 אמנת האומות המאוחדות נגד עינויים
2 עינויים כאמצעי חקירה
3 דעת הקהל לגבי עינויים
4 בישראל
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] מעמדם החוקי הנוכחי של העינויים

ב-10 בדצמבר 1948 התקבלה ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם על ידי העצרת הכללית של האו"ם. לפי ההכרזה, איש לא יעבור עינויים, עונש או יחס אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים. מאז קבלת ההחלטה על ידי האו"ם השימוש בעינויים הוסדר על ידי מספר הסכמים בינלאומיים, השניים העיקריים שבהם הם אמנת האומות המאוחדות נגד עינויים ואמנות ז'נבה.

[עריכה] אמנת האומות המאוחדות נגד עינויים

אמנת האומות המאוחדות נגד עינויים (UNCAT) נכנסה לתקפה ביוני 1987. בין סעיפיה:

סעיף 1: עינויים מוגדרים ככאב עז או סבל, כלומר קיימות רמות כאב וסבל שאינן חמורות דיין כדי להיחשב עינויים.
סעיף 2: לאמנה לא קיימות נסיבות יוצאות דופן מבחינת החובה לקיימה. כלומר מדינה שחתמה על האמנה ללא הסתייגות לא יכולה להשתמש בעינויים בשום מקרה בלי שהדבר ייחשב שבירת האמנה. בכל אופן, הסנקציה החמורה ביותר שיכולה להיות מוטלת על מדינה עקב שבירת האמנה היא רישום פומבי שהאמנה נשברה על ידה. במקרים יוצאי דופן רשויות של מדינה יכולות להגיע למסקנה שזהו סיכון שניתן לקבלו, בעיקר היות שההגדרה של 'עז' יכולה להתפרש באופנים שונים.
סעיף 16: כולל את ההתחייבות למנוע מעשים של יחס או עונש אכזרי, בלתי אנושי או משפיל, אבל רק בתחום שיפוטה. כלומר מדינה אינה מנועה מלאפשר טכניקות כפייה כאשר הן מבוצעות במקום שלא שייך לתחום שיפוטה.

אמנה זו נחתמה על ידי כמחצית ממדינות העולם.

[עריכה] עינויים כאמצעי חקירה

עינויים מהווים אמצעי לחקירת בני אדם המסרבים למסור מידע הנמצא בידם ונחוץ לחוקריהם.

[עריכה] דעת הקהל לגבי עינויים

בסקר שערך הבי.בי.סי. ב-2006 ב-25 מדינות שונות בעולם, 29% מהנשאלים הביעו תמיכה מסויגת בעינויים כאמצעי חקירה במקרים שבהם חיי אדם על הכף. במדינות כמו איטליה ואנגליה דעת הקהל נוטה יותר לאסור עינויים, בעוד שבסין, רוסיה, ועיראק הנשאלים נטו להסכים עם עינויים כאמצעי חקירה. בישראל 43% מהנשאלים תומכים בשימוש בעינויים כאמצעי חקירה במקרים של סכנה לחיי אדם (השיעור הגבוה ביותר מבין המדינות בסקר) בעוד 48% תומכים בחקיקה שתאסור עינויים. פילוח התוצאות הסקר בישראל מראה שרוב היהודים (כ-58%) תומכים בשימוש בעינויים ואילו הרוב המוחץ מבין המוסלמים מתנגד. [1].

[עריכה] בישראל

השב"כ משתמש לעתים בעינויים, במקרים שמוגדרים "פצצה מתקתקת", כלומר מצב שבידי הנחקר יש מידע שעשוי לסייע במניעת פיגוע שכבר הוחל בביצועו.

השימוש בעינויים על ידי השב"כ נידון בוועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עויינת בראשותו של השופט משה לנדוי, משנת 1987 (ועדת לנדוי). הוועדה שהוקמה בעקבות פרשת קצין צה"ל עיזאת נאפסו התירה בין השאר הפעלת שיטות חקירה הכוללות "מידה מתונה של לחץ פיזי" מתוך "הגנת הצורך". יותר מאוחר (1999) שלל בג"ץ אמצעים כגון טלטולים, שיטת חקירה באמצעות עינויים שהייתה נהוגה בשב"כ, שבה קושרים אדם לכיסא ומטלטלים אותו. בעקבות עתירות של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט ועוד נגד מדינת ישראל, נפסק כי שיטה זו פסולה.