ייהרג ואל יעבור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ייהרג ואל יעבור הוא הוראה בעניינן של שלוש מצוות לא תעשה העומדות על פי ההלכה מעל פיקוח נפש. מצוות אלה הן: לא תרצח, איסור עריות ואיסור עבודה זרה. משמעות ההוראה היא שגם אם קיום מצווה ממצוות אלו מסכן את חייו של היהודי ועלול להביא למותו, עליו למסור עצמו להריגה ולא להפר אותן‏[1].

בהלכות יהדות ביתא ישראל מהווה מצוות שמירת השבת בבחינת ייהרג ובל יעבור.

שלוש מצוות ייהרג ואל יעבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור שפיכות דמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים איסור על רצח בכוונה תחילה, גם אם הדבר נעשה באונס. עם זאת, אם כופים על אדם להשליך אותו על תינוק במטרה שהתינוק יתרסק וימות, אין מחויב האדם למסור את נפשו כדי שלא יהרגו את התינוק על ידי גופו, מכיוון שהנימוק האוסר על האדם להרוג גם אם הדבר כרוך במותו, הוא "מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי", כלומר - אין דמו חשוב יותר משל השני, ולכן אין לו זכות להרוג את השני כדי למנוע את הריגתו הוא. לפי סיבה זו, אין על האדם למסור את נפשו כדי שלא יהרגו תינוק על ידו, מכיוון שגם כאן עומד השיקול האומר שדמו של התינוק אינו סמוק יותר מדמו הוא, ואין עליו להכריע בין השנים, אלא עליו לשבת ולמנוע עצמו מלעשות מעשה, ואם זרקו אותו על התינוק, אין דמו של התינוק סמוק מדמו הוא‏[2].

רבי חיים סולובייצ'יק[3] מסביר כי גם ללא נימוק זה לא היה על האדם ליהרג כדי שלא יהרגו את התינוק על ידי גופו, מכיוון שכאשר משליכים את האדם על התינוק אין האדם נחשב לרוצח כלל, והוא רק כאבן וכעץ ביד מי שמשליך אותו שהוא הרוצח. רבי חיים מסביר, כי אכן באופן זה אין צריך להיתר של "מאי חזית", והיתר זה נחוץ, לו יצוייר שהוא היה נחשב לרוצח על ידי השלכתו על התינוק, שגם אז לא היה צריך למסור את נפשו, מכיוון שהכלל של "מאי חזית" אומר שאין עליו להכריע כלל בין דמו לבין דם השני, וישב ולא יעשה מעשה.

יחסי מין אסורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסורי גילוי עריות מהתורה, שעונשם כרת או מיתת בית דין, כמו עם אשת איש או משכב זכר, הם בגדר ייהרג ואל יעבור.

החיוב ליהרג ולא לעבור הוא גם על חיבוק, נישוק וכל פעולות של תאווה הקשורים והמעוררים יחסי מין[4]. לפי רוב הראשונים[5], וכמותו פוסק השפתי כהן[6] הדבר כרוך גם באיסור חמור מהתורה; אך גם לפי השיטות הגורסות כי זהו איסור מדרבנן, קיים חיוב ליהרג ולא לעבור איסור מדרבנן זה, המביא לאיסורים חמורים‏[7].

בנוסף, יחסי מין של יהודי עם גויה נכלל ב"ייהרג ואל יעבור", שכן זהו מהאיסורים החמורים בדרגה של כרת – מאחר שאם המעשה נעשה בפרהסיא, כאשר הדבר ידוע לכל, האיסור הוא כרת, ועל כן גם אם המעשה נעשה בצנעה‏[8], הדין הוא ייהרג ואל יעבור. הטעם לחומרת העניין מובא ברמב"ן מפני שבן של גוי נחשב לגוי ומתייחס אחריה, והוא מוליד בן לעבודה זרה[9].

לעומת זאת, יחסי מין של גוי עם יהודייה אינו באיסור כרת אלא באיסור לאו של "לא תתחתן בם" – אם זה בדרך של נישואין[10], ואם מדובר ביחסי מין שלא בדרך נישואין אז האיסור הוא איסור מדאורייתא[11], אך אינו בייהרג ואל יעבור, מכיוון שהאשה אינה עושה מעשה אלא היא כקרקע שאינה עושה כל מעשה, והגוי הוא עושה את המעשה האסור, ולכן כאשר היא אינה מבצעת כל מעשה של התקרבות מצידה, אין חיוב ליהרג אם זה נעשה באונס.

אחת מאגדות החורבן המופיעות בתלמוד מתארת התאבדות לשם הימנעות מאונס (הסוגריים המרובעים - פירוש רש"י):

אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא רבי אמי, ואמרי לה במתניתא תנא: מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון [ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים], הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" "מבשן אשיב" [בשן – בין שן נוטריקון] - מבין שיני אריה, "אשיב ממצולות ים" - אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך [לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו] - כך, אנו שאין דרכנו לכך - על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה".

גיטין נז ע"ב

מבחינה הלכתית נחלקו הראשונים האם במקרה שחובה למסור את הנפש מותר להתאבד כדי למנוע זאת‏[12]. בעלי התוספות מסבירים את המעשה בגיטין בכך שהילדים חששו שיענו אותם ויכריחו אותם לעבור עבירה (כמו חנניה מישאל ועזריה שלדעת חלק מהפרשנים קפצו מעצמם לאש כי פחדו שיענו אותם ויעבדו עבודה זרה), או בגלל שאם לא היו מתאבדים לא היו הורגים אותם אלא אונסים אותם. מדברי גמרא זו (ולפי פרשנות התוספות‏[13]) למדו חלק מהפוסקים ראיה לשיטות שמותר להתאבד בשביל שלא לעבור עבירות, ואף על עבירות שאין עליהן חיוב למסור את הנפש‏[14].

איסור עבודה זרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור על עבודת אלילים. חייב להקריב את נפשו כדי שלא לעבור על איסור זה, ולמות על קידוש השם. במהלך ההיסטוריה יהודים רבים, במיוחד בספרד בשעת השמד והאינקוויזיציה, וכן אירופה, הקריבו את נפשם ולא הסכימו להמיר את דתם, גם כשמדובר באנשים פשוטים מאוד ואף כאלו שלא שמרו על המצוות עד אז, ולמרות שסבלו עינויים קשים‏[15].

שלוש מצוות אלו נמצאות בעשרת הדיברות, והתלמוד במסכת סנהדרין לומד שאין לעבור עליהן בכל מקרה. הן גם נכללות בשבע מצוות בני נח, כלומר כל בני האדם מצווים על קיומן.

בנוגע לרצח כלל "ייהרג ואל יעבור" בו נלמד מסברה: דמך אינו סמוק מדם חברך, ואין עדיפות לחייך על חיי הזולת. לכן אם אומרים לאדם רצח או תרצח, אסור לו לרצוח.

לגבי עבודה זרה המקור להיות איסורה בבחינת "ייהרג ואל יעבור" הוא הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"; בכל נפשך - אפילו יטלו את נפשך. בתלמוד יש דעה מצמצמת של רבי ישמעאל שסובר שרק עבודה זרה שנעשית בפרהסיה היא בבחינת ייהרג ולא יעבור.

מקרים נוספים של ייהרג ואל יעבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם מכריחים יהודי לעבור עבירה משאר מצוות התורה בפרהסיא (בפני עשרה יהודים), במטרה להכריח אותו לעבור על הדת, ולא להנאתו של המכריח, אזי הדין הוא ייהרג ואל יעבור.

כמו כן, בשעת השמד, כאשר המטרה היא להוציא את כל היהודים לשמד באמצעות הגזרות, חובה להיהרג אפילו על מנהג קל, כגון "שרוך הנעל", כלומר חובה לשמור במחיר החיים גם על מנהג סדר קשירת הנעל שנחשב דבר קל. על האופן שבו מומש בפועל דין "ייהרג ובעל יעבור" בשעת גזירות שמד ועל הכללת הריגת ילדיו של אדם בדין "ייהרג ואל יעבור" ראו בערך קידוש השם.

ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שנוהג בניגוד להלכה ועובר על אחת משלוש מצוות ייהרג ואל יעבור במקרה של פיקוח נפש, לא נענש בעונש הקבוע לעבירה, אך נחשב כמי שחילל שם שמים.

בלשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, ה'):

"וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג--הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס".

מצוות במעמד שנוי במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלבנת פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת סוטה[16] דן התלמוד בהתנהגותה של תמר כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה יהודה הוא שהכניסה להריון כשחשבה לזונה. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק רבי יוחנן המביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה. התוספות תוהים מדוע אין מונים בפירוש את הלבנת הפנים בין הדברים שהם "ייהרג ואל יעבור" ומשיבים שהסיבה היא שהיא אינה מפורשת בתורה. אך רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' סי' קלט') הסביר שמדובר ב'אבק' רציחה, כי הביוש גורם להסתלקות מראה האודם מפני המתבייש. למעשה האחרונים נחלקו ביניהם בשאלה האם דברי התלמוד נאמרו במישור ההלכתי, ורובם פירשום כרעיון מוסרי בלבד‏[17].

סיפור נוסף בתלמוד[18], הצופן בחובו רעיון מוסרי דומה הוא על האמורא מר עוקבא, אשר יחד עם אשתו הסתתר בתנור לוהט, כדי להקפיד על מתן צדקה בסתר ולמנוע מעני שלו תרם כסף לראות אותו, שמא יתבייש.

גזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מובאת דעת יחיד של ר' מאיר בברייתא כי גם איסור גזל בכלל "יהרג ואל יעבור", דהיינו אסור ליהודי לגזול את חבירו גם אם כופים עליו לעשות זאת במחיר חייו.

בנוסף, קיים דיון נרחב בהלכה לגבי דין המציל עצמו בממון חברו, כלומר מה דינו, הן לכתחילה והן לאחר מעשה, של אדם שיכול להציל את עצמו מסכנת חיים על ידי שימוש או גזילה של רכוש הזולת. פסיקת השולחן ערוך בעניין זה‏[19]:

"אפילו הוא בסכנת מוות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם" - משמע שמותר להציל עצמו בממון חבירו ובלבד שישלם לאחר מעשה, וכך היא גם שיטת התוספות.

בתקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה המודרנית, התפרסמו מעת לעת כרוזים על ידי רבנים שונים המשתמשים בביטוי "יהרג ואל יעבור" כדי להדגיש את חומרתם של עבירות שונות לדעתם. כך למשל בשנת תש"ח התפרסם פסק כזה של העדה החרדית בנוגע לגיוס נשים לצה"ל, ומאוחר יותר התפרסם פסק דומה מאת רבני ירושלים בנוגע לשירות לאומי לנשים‏[20]. גם הרב צבי יהודה קוק פרסם כרוזים כאלו בנוגע למסירת שטחי ארץ ישראל לנכרים[21].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תוספתא שבת טז, יד, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד א'.
  2. ^ תוספות פסחים כ"ה ע"ב.
  3. ^ חידושי רבנו חיים הלוי הלכות יסודי התורה.
  4. ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ"ז.
  5. ^ ובראשם הרמב"ם.
  6. ^ שו"ע שם.
  7. ^ שם.
  8. ^ שזה איסור מדרבנן, שנגזר על ידי בית דינו של החשמונאים, כמובא במסכת עבודה זרה דף לו, ב.
  9. ^ מסכת סנהדרין עד, ב, מלחמת השם.
  10. ^ אך למעשה אין מציאות של נישואין באונס, נישואין הוא מושג השייך רק בהסכמה מליאה ורצונית של שני בני הזוג, כן פוסק הרמב"ן במסכת סנהדרין.
  11. ^ שנגזר על ידי בית דינם של השם. כמובא במסכת עבודה זרה דף לו, ב.
  12. ^ דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית ט' ה', ריטב"א עבודה זרה, יח' א', תוספות פסחים מ"ה, רמב"ן במלחמות ה' סנהדרין יח, טור ובית יוסף יורה דעה סימן קנ"ז. ראו גם שו"ת ממעמקים חלק א' סימן ז', על תשובה הלכתית בזמן השואה בעניין זה.
  13. ^ יש שניסו ללמוד גמרא זו, שחששו שיענו אותם והעדיפו למות, וכן יש לומדים הסבר במעשהו של שאול שהתאבד מחשש שהפלשתים יתעללו בו. ראו כאן באריכות.
  14. ^ רקנאטי דיני תשובה אות סט., יעב"ץ בספר מגדל עוז, עליית האמונה אות כ"ד. עם זאת אף לשיטות אלו, ייתכן שההיתר מסויג רק לשעת השמד, כיוון ששלא בשעת השמד לדעת הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, ה' ד') והרמב"ן (מלחמות ה' סנהדרין יח) אסור אף למסור את הנפש ווודאי לא להתאבד, ואף החולקים (תוספות עבודה זרה כז ב, רא"ש עבודה זרה סימן ב, אות ט', סמ"ק מצווה ג', רבנו ירוחם נתיב י"ח, חלק ג', דף קסה עמודה ד') דיברו רק על מסירות נפש ולא על התאבדות.
  15. ^ ליקוטי אמרים - ספר התניא, פרק י"ח.
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י', עמוד ב'.
  17. ^ שו"ת יביע אומר חלק ו יו"ד סי' יג' אות יב'
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ז, עמוד ב'.
  19. ^ חושן משפט סימן שנ"ט סעיף ד'.
  20. ^ פאר הדור, חלק ג
  21. ^ הרב צבי יהודה קוק, ממשלת מיעוט, באתר ישיבה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.