רבי שמעון בר יוחאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי שמעון בר יוחאי
דור דור רביעי לתנאים
בית מדרש בית הלל, בֵּית רבי עקיבא
רבותיו רבי עקיבא
תלמידיו בנו - רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי שמעון בן יהודה, רבי יהודה הנשיא
מקום קבורתו קבר רבי שמעון בר יוחאי במבנה מיוחד בהר מירון

רבי שמעון בר יוחאי (או בן יוֹחַי[1], מכונה בקיצור רשב"י) היה תנא בן הדור הרביעי ותלמידו של רבי עקיבא. רבי שמעון היה חותנו של רבי פינחס בן יאיר (זאת לפי התלמוד; לפי ספר הזוהר היה חתנו). בין תלמידיו החשובים נמנה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. במשנה מכונה לרוב "רבי שמעון" בלי ציון שם אביו. בחיבור התנאי ספרי המימרות הסתמיות מיוחסות לרבי שמעון ולבית מדרשו‏[2].

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערה בפקיעין שבה נחבא, על פי המסורת, רבי שמעון בר יוחאי במשך 13 שנה, עם בנו, רבי אלעזר

בצעירותו נמנה רשב"י עם החכמים שהתקבצו ב'כרם ביבנה'. שאלתו של רשב"י את רבי יהושע ואת רבן גמליאל לגבי מעמדה של תפילת ערבית כתפילת רשות או חובה, הייתה הטריגר שהוביל לסערה גדולה במהלכה הודח באופן זמני רבן גמליאל מנשיאותו, בעקבות יחסו כלפי רבי יהושע, והוחלף ברבי אלעזר בן עזריה[3]. רשב"י למד תורה מפי רבי עקיבא, בתחילה בבני ברק במשך שלוש עשרה שנה, יחד עם רבי חנניה בן חכינאי‏‏‏[4], ולאחר מכן אף בבית האסורים, קודם שהוצא רבי עקיבא להורג.‏‏‏[5]

בריחתו למערה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי שמעון נמנה עם החוגים שהתנגדו בצורה עזה לשלטון הרומאים בארץ ישראל והטיפו נגד השלמה עם השלטון הזר לאחר מרד בר כוכבא, בשל גזירות אדריאנוס ורציחתו של רבי עקיבא (שהיה גם רבו של בר כוכבא בעת המרד).

על פי המסופר בתלמוד הבבלי[6], בשעה שישבו יחד רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי, ויהודה בן גרים, דנו במעשי הרומאים ובפיתוח הארץ על ידיהם ואמרו:

פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות, ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם- תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס.

יהודה בן גרים, סיפר על דבריו וכך הם נודעו למלכות. בעקבות זאת נדון ר' שמעון למיתה על ידי השלטון הרומאי, ונאלץ לרדת למחתרת. רשב"י ובנו אלעזר התחבאו 12 שנים במערה בפקיעין וניזונו מעץ חרוב וממעין מים שנבראו להם בדרך נס. כל אותן 12 שנה היו שניהם לומדים תורה כאשר כל גופם מכוסה חול עד צווארם, ורק בזמן התפילה יצאו מהחול והתלבשו. לאחר 12 שנה הגיע אליהו הנביא למערה והודיע לרשב"י כי קיסר רומא מת ובטלו גזרותיו. אז יצאו רשב"י ואלעזר בנו ממקום מחבואם, אך כשראה רשב"י בעולם אנשים מתבטלים מתלמוד תורה ועוסקים בחרישה וזריעה נתן בהם עיניו ונשרפו. יצאה בת קול מן השמים ואמרה "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!". חזרו רשב"י ואלעזר בנו למערה לעוד 12 חודשים, שבסופם יצאו מהמערה ופגשו אדם המביא לכבוד שבת שני הדסים, וכך ראו כמה חביבין מצוות על ישראל ונתקררה דעתם.

ביציאתו מהמערה התיר רבי שמעון מקומות מסוימים בטבריה שהיו בספק טומאת מת.

רשב"י לא צורף לסנהדרין שבאושא, ככל הנראה בשל הסיכון הפוליטי. בתלמוד מסופר כי יצא עם משלחת של חכמי ישראל לרומא, ובהשתדלותו שם בוטל האיסור על שמירת השבת והמילה, לאחר שהוציא דיבוק מבת הקיסר‏[7]. הקיסר שמדובר בו כנראה היה מרקוס אורליוס שהיה נאור והגון, אם כי לפי הידיעות המעטות שנשתמרו מתקופת שלטונו היו יחסיו עם היהודים עוינים ביותר.

משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוך אחר המחשבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי מתבססת על מחשבות האדם ("הלוך אחר המחשבה"), או פנימיות הדבר (היפך החיצוניות, הנראית לעין). לכן הוא פוטר הן בדיני שבת, הן בדיני נזיקין, והן בקרבנות[דרושה הבהרה] את מי שאינו מתכוון ודן לכף חובה את השלטונות הרומיים מאחר שגם 'מעשיהם הנאים' נעשו מתוך כוונה פסולה[דרוש מקור]. הוא החשיב את המחשבה והפנימיות כדבר העיקרי בחיי האדם, ורבות מדעותיו, פסיקותיו והוראותיו קשורות עם דרך זו[דרוש מקור].

גדול תלמוד תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לדרכו של רבי ישמעאל, פעל רבי שמעון להנהגת לימוד תורה אינטנסיבי, והמליץ על זניחת הפרנסה. דוגמה לוויכוח בין רבי ישמעאל לבין רבי שמעון בנושא תורה ועבודה אפשר למצוא במסכת ברכות:

"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? ת"ל ואספת דגנך. הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. ר"ש בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?

מסכת ברכות ל"ה ע"ב

לעומת זאת, להמון העם הורה לחבב את המלאכה אפילו אם היא בזויה: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה"‏[8]. בלימוד התורה גרס פשטות, בהירות, היגיון וחיפוש אחר טעמיהן המעשיים של המצוות והתקנות הישנות.

רבי שמעון מוזכר פעמים רבות במשנה ובגמרא בנושאים הלכתיים.

טעמא דקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטתו של רבי שמעון בהלכה הייתה לדרוש 'טעמא דקרא' (בארמית: טעם המקרא), כלומר לשער את טעמי המצוות ולפעול על סמך המסקנות ההלכתיות העולות מהן גם כשאין להן סמך בכתובים‏[9]. זאת בניגוד לגישה הרואה במצוות התורה גזרות הכתוב ומתייחסת לטעמי המצוות רק כשהם מפורשים בכתוב או משתמעים מקריאה סבירה שלו‏[10]. גישתו זו של רשב"י לא התקבלה להלכה. לשיטת רשב"י, כשטעמי המצוות מפורשים בתורה, הם אינם נדרשים לפירוש אותה מצווה אלא יש ללמוד מהם איסור עצמאי ואת המצווה כולה במנותק מהטעם‏[11].

הלכות שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשב"י התיר מקרים שונים של מוקצה, התיר 'דבר שאינו מתכוון' ו'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. בכל שלושת הדברים, שהם יסודות בהלכות שבת, הלכה כמותו, ולא כרבי יהודה, שחלק עליו בנושאים אלו.

בין אדם לחברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאחד מתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא (שטבע את האימרה "'ואהבת לרעך כמוך' - זהו כלל גדול בתורה"), גם במשנתו של רשב"י ישנה חשיבות רבה למידותיו של האדם ולמצוות שבין אדם לחברו. לדוגמה:

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים

בבא מציעא, נט ע"א

מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו שנאמר פני ילכו והנחותי לך

ברכות, ז

גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך

בבא מציעא, נח ב

עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיכת שמן ורד בשבת (שהינו שמן יקר המיועד בעיקרו לרפואה, ומיעוט מבוטל (בני מלכים) משתמשים בו לסיכה רגילה) נאסרה בשבת, היות שהדבר נראה כרפואה בשבת, שנאסרה במקום שאין בו פיקוח נפש, בעקבות השימוש הרגיל של שמן זה לרפואה. ר' שמעון התיר את הדבר, בנימוק שכל ישראל בני מלכים הם, ועל כן יש להתייחס אל השמן כשמן המיועד גם לסיכה, ולא כשמן המיועד לרפואה בלבד. דעתו זו של ר' שמעון בסוגיה זו לא נתקבלה להלכה.

דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילולת ר' שמעון בר יוחאי - לקראת החאלקה

מיתוס הרשב"י הגלילי, ממנו נגזרת דמותו הקבלית, החל בתקופה הרומית המאוחרת, והתפתח מאז. מיתוס זה היה היסוד לדמותו של הרשב"י בספר הזהר. דמותו הייתה של מייסד ובורא.‏[12]

חכמי דורו ראו בו "מלומד בניסים", ושלחו אותו למשימות קשות למען עם ישראל‏[13]. בין השאר סופר עליו שבימיו לא נראתה הקשת כלל, כביטוי לכך שהוא הגן על דורו מסכנת מבול.

יוחסו לו החיבורים האפוקליפטיים "נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי" ו"תפילת רשב"י", חזונות גאולה שנהוג לייחסם לתקופה הערבית הקדומה ולתקופת מסע הצלב השלישי (1191) ונפילת עכו בשנת 1291.

ספר הזוהר, הספר המרכזי של תורת הקבלה, שפורסם לעיני כל בשלהי המאה ה-13, יוחס פעמים רבות לרשב"י. בזוהר, מוצג ר' שמעון כראש חבורה של חכמים העוסקת בתורת הנסתר, ורוב הדרשות בספר מובאות בשמו ובשם תלמידיו. לאורך הספר פזורים תיאורים של אירועים שונים בחייו, בהם סיפור בריחתו מן הרומאים והסתתרותו במערה (המופיע גם בתלמוד), וכן תיאור פטירתו מן העולם המפורט בהרחבה באדרא זוטא. במשך השנים, נחלקו הדעות (הן בקרב הרבנים והן בקרב החוקרים), לגבי זהותו של המחבר. אמנם כיום, מקובל כמעט על כל החוקרים שייחוס כתיבת הספר לרשב"י עצמו, הוא שגוי, אך אין במסקנות אלו כדי לנתק בין דמותו של רשב"י לבין ספר הזוהר, שהוא על כל פנים, גיבורו הספרותי.

יום ל"ג בעומר התקבל במסורת כיום פטירתו של רשב"י- המכונה בזוהר- יום ההילולא של רשב"י, ובו נוהגים ההמונים לפקוד את קברו אשר במירון. גם מנהג הדלקת המדורות בל"ג בעומר נקשר לדמותו של רשב"י ולתיאור פטירתו כפי המופיע בזוהר (באדרא זוטא).

על רבי שמעון בר יוחאי נתחבר הפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך" על ידי שמעון לביא, שהיה ממגורשי ספרד ואשר התיישב בטריפולי בלוב והפך למנהיגם של יהודי לוב. פיוט זה מושר בקרב העולים לציונו במשך כל ימות השנה ובפרט בל"ג בעומר, והוא מקובל הן אצל החסידים, הן אצל הליטאים והן אצל הספרדים. יש מעדות המזרח הנוהגים לזמרו בכל ליל שבת. כמו כן, רבי יוסף חיים מבגדד ה"בן איש חי" חיבר את הפיוט "ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי", והוא נהוג בעיקר אצל החסידים.

החוקר אלחנן ריינר העלה את הסברה כי דמותו של הרשב"י היא גלגול של דמותו של יהושע בן נון בגליל באלף הראשון לספירה. ריינר הצביע על כך ששתי הדמויות הן אבות מייסדים אגדיים ומחוללי נסים, לשתיהן קשר לרעידת אדמה (על הרשב"י נאמר "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות" באידרא זוטא), שתיהן קשורות בהר מירון כאתר פולחן ובתאריך י"ח באייר, הוא ל"ג בעומר, כמועד המיוחס לפטירתן.‏[12]

פולחן רשב"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ל"ג בעומר
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קבר הרשב"י
מתחם הקבר של רשב"י בל"ג בעומר

בסיפור פטירתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, בנו של רשב"י, מתואר כיצד העבירו אותו בני בירי ממקום פטירתו בעכברא, למערה שבה נקבר אביו, במהלך ערב יום כיפור[14], דבר המראה כי מקום קבורת רשב"י הוא באזור הר מירון. בפסיקתא דרב כהנא מובא מעשה דומה, כאשר שם הנוסח הוא כי בני מירון הוליכו את גופתו של רבי אלעזר ברבי שמעון מגוש חלב[15].

לפי המסורת, קברו של רשב"י נמצא בהר מירון, מדרום למושב מירון של ימינו. אתר הקבר משך אליו את מקובלי צפת במאה ה-16. העלייה המרכזית לרגל קרויה הילולא דרבי שמעון בר יוחאי על קברו בל"ג בעומר, יום פטירתו על פי המסורת, בו פוקדים את הציון מאות אלפים מכל רחבי העולם. נהוג להביא ילדים בני שלוש למירון ולספר אותם שם את התספורת הראשונה בחייהם בטקס המכונה חאלקה, כיון שרבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, סיפר כי רבו עשה כן לבנו.

הילולת הרשב"י הביאה לאימוץ המנהג, בגרסאות שונות, שישראל ובגולה. דמותו של הרשב"י בל"ג בעומר קשורה גם כדמות קבלית‏[16], וגם כצדיק שמגן, מרפא ומברך ביום זה. דמותו כצדיק שפורש חסות בל"ג בעומר, היוותה השראה לעליות לקבר ולהדלקות לזכר צדיקים רבים אחרים בישראל ובגולה.‏[17]

על שמו היישוב בר יוחאי הסמוך למירון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנימין לאו, "ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י) ומקומו במסורת ההלכה", בספרו: חכמים, כרך שלישי: ימי גליל, ידיעות ספרים, 2008, עמ' 148-118.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברוב המקומות בש"ס בהם מופיע רשב"י השימוש הוא ב"בן יוחי", ולא "בר יוחאי" השכיח פחות.
  2. ^ איגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ז, עמוד ב'
  4. ^ ויקרא רבה כא, ז.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ב, עמוד א'.‏
  6. ^ מסכת שבת ל"ג ע"ב
  7. ^ בבלי, מסכת מעילה י"ז, ב'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ט, עמוד ב'.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קט"ו, עמוד א', שם מבואר שאת הציווי "לא תחבול בגד אלמנה" רשב"י פירש כמתייחס לאלמנה ענייה בלבד.
  10. ^ "כל שלא אמר שלשה דברים אלה", הרב אשר וייס ובעיקר כפי שמובא בתוספות הרא"ש שהוא מצטט בסוף.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד א', שם מבואר שלדעת רשב"י למלך אסור להרבות נשים גם אם אינן עלולות להטות את לבבו ואסור לו לשאת אפילו אישה אחת שתטה את לבבו. לשיטת רבי יהודה, לעומת זאת, האיסור חל רק בריבוי נשים שעלול להטות את לבב המלך.
  12. ^ 12.0 12.1 ריינר, אלחנן. 2012. יהושע הוא רשב"י, חצור היא מירון: לטיפולוגיה של סיפור ייסוד גלילי (עוד פרק בעולמו הדתי של היהודי הגלילי). תרביץ פ ב, 179-218.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף י"ז, עמוד א'.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד ב'
  15. ^ פסיקתא דרב כהנא, עמ' צד,א, אתר דעת
  16. ^ הוס, בועז, תשס"ב, מקום קדוש, זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר, קבלה 7, לוס אנג'לס, 237-256.
  17. ^ לוינסקי, יום טוב. תשי"ט. מאי ל"ג בעומר?. בתוך: לוינסקי, יום טוב (עורך), ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, תל אביב, 336-359.