רבי יוחנן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי יוחנן
דור דור שני לאמוראי ארץ ישראל
בית מדרש ישיבת טבריה
רבותיו רבי שמעון בן יהוצדק, רבי יהודה הנשיא, רבי ינאי, רבי אושעיא, חזקיה
חבריו אילפא, ריש לקיש
תלמידיו רבי אלעזר בן פדת, רבי אבהו, רבי אבין, רבי חייא בר אבא, רבי בנימין בר יפת, רבי אמי ורבי אסי

רבי יוחנן (מכונה גם בר נפחא) - גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני. היה ראש ישיבת טבריה (הישיבה הגדולה והכמעט היחידה בארץ ישראל באותה תקופה) שנים רבות - שמונים או שישים שנה‏[1]. תרומתו בתחומי ההלכה והאגדה ממלאת את דפי שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, וכן המדרשים. פעילותו משתרעת החל מהרבע הראשון של המאה השלישית לספירה ועד לסיומה של המאה כמעט. תרומתו של רבי יוחנן לחתימת התלמוד הירושלמי היא גולת הכותרת של חייו.

רבי יוחנן זכה לאריכות ימים, ולכן עם תלמידיו נמנים אף גדולי האמוראים בדור הרביעי לאמוראים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוחנן נולד בערך בשנת 180 ונפטר כבן מאה בסביבות שנת 280 (ד' אלפים ל"ט)‏[2]. חלוקות הדעות האם מקור הכינוי "בר נפחא" הוא מעיסוקו של אביו כנפח, או שמא על שם מקום מוצא משפחתו, ואולי כביטוי לתכונה נפשית או גופנית.

הוא נולד בציפורי, בשנותיו האחרונות של רבי יהודה הנשיא (שלימד בה תורה במשך שבע-עשרה השנים האחרונות לחייו). עוד לפני לידתו ניבא עליו רבי יהודה הנשיא שהוא עתיד להיות צדיק; כאשר היה עובר בבטן אמו, בצום יום הכיפורים היא עברה ליד מאכל ריחני והעובר גרם לה תאווה לריחו, וחשה ברע. על פי ההלכה מותר במקרה כזה להאכיל את האשה מאותו מאכל שממנו הריחה, מפני שההלכה קובעת שמדובר בספק פיקוח נפש לעובר (ראו מעמד העובר בהלכה) או גם לאשה, אך רבי יהודה הנשיא הורה ללחוש באזני האשה כי "יום כיפור היום", ובכך לנסות, אולי, להרגיע את העובר שבבטנה. הלחישה הועילה תיכף, ורבי יהודה הנשיא קרא על העובר את הפסוק: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ"[3].

רבי יוחנן נולד יתום מאב ומאם. מיד לאחר שנתעברה אמו מת אביו, ובשעת הלידה מתה אמו. רבי יוחנן עצמו, כשגדל ללא אב ואם, התנחם ואמר שהוא שמח בכך שהוא יודע לבטח שלא עבר על איסורי כיבוד אב ואם שקשה מאוד לעמוד בהם. סבו (לא ידוע אם אבי אביו או אמו) גידלו בביתו‏[4]. רבי יהודה הנשיא, שהיה נוהג לקרב יתומים ולהכניסם לישיבתו, הכניסו לישיבה. הוא הבחין על רבי יוחנן שהוא נוהג להקפיד לדבר בלשון נקייה (למשל: הוא אמר "מפני מה בוצרין בטהרה" בעוד חבירו אמר "מפני מה אין בוצרין בטומאה) וניבא עליו: "מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל"‏[5]. אם כי, בשל גילו הצעיר הוא עמד בשורה השבע-עשרה‏[6] (התלמידים היו עומדים או יושבים בשורה לפי סדר חשיבותם), ואף לא זכה למקום ישיבה‏[7], כפשוטי התלמידים, בעוד רב למשל, ישב בשורה הראשונה יחד עם רבי חייא ושאר חשובי התלמידים. הרב אהרן היימן מביא ציטוטים אלו ואת הציטוט לפיו אמר רבי יוחנן "לא זכיתי לחכמה אלא בשביל שראיתי את אצבעותיו של רבי יהודה הנשיא מתוך קצה משרווליו" - כרמז לכך שלא זכה ללמוד הרבה אצל רבי יהודה הנשיא, ואת העובדה שרבי יוחנן לא מזכיר כמעט מאמרים בתלמוד בשם רבי יהודה הנשיא (מלבד פעם בודדת או שניים‏[8]), ומסיק כי ככל הנראה לא זכה לקבל בצורה משמעותית את תורתו של רבי יהודה הנשיא מפיו בצורה ישירה, וקיבלה מפי תלמידיו - רבי חנינא, רבי אושעיא ורבי ינאי. אף הרמב"ם כותב שרבי יוחנן היה הקטן שבתלמידי רבי יהודה הנשיא.

אבותיו של רבי יוחנן השאירו לו בירושה נכסים רבים, בהם נדל"ן בין טבריה לציפורי, אך רבי יוחנן מכר את כולם כדי ללמוד תורה. מסופר על כך כי רבי יוחנן עבר עם רבי חייא בר אבא תלמידו ליד שדה חיטים ליד ציפורי וסיפר לתלמידו ששדה זה היה שלו ומכר אותו כדי ללמוד תורה, כך גם הצביע על כרם זיתים הסמוך לו שגם אותו מכר כדי ללמוד תורה, וכך הצביע על נכסים רבים שהיו שייכים לו. רבי חייא בר אבא נעצב והחל לבכות, אך רבי יוחנן אמר לו: האם לא משתלם למכור את נכסי העולם הזה שנברא בשישה ימים כדי לזכות לתורה שניתנה בארבעים יום?‏[9].

הוא עמל בתורה בהתמדה מרובה, עד שמסופר שכאשר עבר שר של המלך לידו הוא לא שם לב לכך גם לאחר שהשר המתין לקומו של רבי יוחנן, משרתי השר רצו להכותו אך השר הבין כי רבי יוחנן שקוע בתלמודו ולא שם לב כלל למתרחש והורה להם להרפות ממנו‏[10].

בישיבתו של רבי יהודה הנשיא הוא קיבל תורה מפי רבי חייא, זקן תלמידיו של רבי יהודה הנשיא, ומפי אחיינו רב, אותו היה מכנה, לימים, "רבינו שבבל". גם קיבל תורה מפי אבוה דשמואל. אך רבותיו המובהקים היו רבי אושעיא, תלמידו של רבי חייא, שבישיבתו למד לאחר פטירתו של רבי יהודה הנשיא, כשהוא מצטופף יחד עם שאר התלמידים בצפיפות של ארבעה אנשים באמה אחת‏[11]. רבי יוחנן אמר על רבי אושעיא שהיה גדול בתורה כרבי מאיר בדורו, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. רבי יוחנן המשיך לקבל תורה מפי רבי אושעיא גם לאחר שנתפרסם בעולם ואף לאחר שהקים את ישיבת טבריה. גם אצל רבי ינאי למד הרבה תורה, דיונים משותפים שלהם מתועדים בתלמוד‏[12], רבי ינאי העריך מאוד את רבי יוחנן. גם חזקיה בנו של רבי חייא נמנה עם רבותיו, ועד פטירתו של חזקיה לא פתח רבי יוחנן את ישיבת טבריה שבראשותה עמד, מאימת רבו‏[13].

גם רבי חנינא בר חמא נמנה עם רבותיו, ובתלמוד מסופר כי לעת זקנתו ראה כיצד קהל רב נוהר לשמוע את שיעורו של רבי יוחנן, והוא שמח ואמר "ברוך ה' שזיכה אותי לראות את פירותי בחיי", באותה הזדמנות סיפר רבי חנינא כי הוא לימד אותו את כל אגדות התנ"ך חוץ ממשלי וקוהלת[14]. חכמי התלמוד הסתפקו האם רבי יוחנן נחשב לתלמיד מובהק של רבי חנינא‏[15]. רבי חנינא גרם למעברו של רבי יוחנן מציפורי לטבריה. היה זה לאחר שרבי חנינא התיר מעשה מסוים פסק רבי יוחנן פסק מנוגד האוסר את המעשה, ורבי חנינא הקפיד על כך ואמר בתרעומת "מי הוא זה שאני מתיר והוא אוסר" ובעקבות כך הלך רבי יוחנן לטבריה‏[16]. (היימן סובר במעשה זה מדובר ברבי חנינא בר סיסי). הערכתו של רבי יוחנן לרבי חנינא הייתה מרובה, וכאשר נפטר רבי חנינא קרע רבי יוחנן עליו שלושה עשר בגדים מתוך צער כשהוא אומר "הלך לו האיש שמתורתו הייתי ירא (ומכוחו הייתי עמל לדעת את הפירוש האמיתי במשניות)"‏[17].

אף רבי יוסי בן זמרה נמנה עם רבותיו. רבי יוחנן מסר בשמו: " מאי דכתיב (תהילים קכ ג) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה? אמר לו הקב"ה ללשון: כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל, כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחת של עצם ואחת של בשר"[18]. אמורא אחר, רבי בנאה, היה רבו בעיקר באגדה. רבי יוחנן מרבה למסור בשמו, ורוב מאמרי רבי בנאה בתלמוד מובאים על ידו. רבי בנאה לימד את רבי יוחנן שעל פי ההלכה חייב תלמיד חכם להקפיד על הופעה מכובדת ועל סדר ונקיון, ואף דרש זאת מתלמידי חכמים. כך הורה בתשובה לשאלותיו של רבי יוחנן:‏[19]

חלוק של תלמיד חכם כיצד? כל שאין בשרו נראה מתחתיו. טלית של תלמיד חכם כיצד? כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח. שולחן של תלמיד חכם כיצד? שני שלישי מכוסה במפה ושליש מגולה, ועליו קערות וירק... ושל עם הארץ - דומה למדורה, וקדרות מקיפות אותה. מיטה של תלמידי חכמים כיצד? כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים, ושל עם הארץ - דומה לאוצר בלוס.

.

ואכן, רבי יוחנן תלמידו נהג בעצמו יחס מכובד לביגוד‏[20].

כמו כן נמנה עם רבותיו חזקיה, אך למרות זאת נחלק עמו רבי יוחנן בהלכה מספר פעמים. אחת מהמחלוקות היא בגדר חיוב היזק שאינו ניכר, שעליו נפסק במשנה ששוגג פטור ומזיד חייב. לפי חזקיה היזק שאינו ניכר נחשב להיזק מהתורה ופטרו את המנסך במקרה של שוגג די שיודיע לניזק ולא יכשל בשוגג בחטא, ואילו רבי יוחנן מסביר שהיזק שאינו ניכר אינו נחשב להיזק מהתורה, אלא שחכמים קנסו אותו אם עשה את הנזק במזיד, כעונש וכדי שלא יחזור על המעשה. ההלכה נפסקת כרבי יוחנן.

רבי יוחנן היה יפה תואר באופן חריג ומראהו הנאה מוזכר בתלמוד מספר פעמים. הוא נהג בשל כך לעמוד ליד שערי טבילה, כדי שהנשים העולות מטבילת מצווה יתבוננו בדמותו, דבר שיגרום להן ללדת בנים יפים כמותו‏[21]. יופיו של רבי יוחנן, הטובל בנהר, השפיע עמוקות על ריש לקיש, שהפך משודד וליסטי לגדול בתורה. בתלמוד מובא כי הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר כּ‏ליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל - ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא‏[22]. גם היה גיבור גדול, ובמסכת כתובות[23] מסופר כי רבי אמי ורבי אסי היו משמשיו. כאשר פעם אחת נפלה המדרגה שעליה צעדו והם נפלו לתוך בור, עלה רבי יוחנן בכוחות עצמו מהבור והעלה בשתי ידיו את שני משמשיו. כששאלו אותו מדוע, איפוא, הוא זקוק למשמשים, הסביר שהוא רוצה להשאיר את כוחו לעת זקנה ולא לבזבזו.

תקופת חייו של רבי יוחנן על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

בני משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרבי יוחנן היו עשרה בנים שנפטרו בחייו. העשירי שבהם נפל לתוך סיר רותח, ורבי יוחנן נטל את אצבעו הקטנה ובה ניחם אנשים אחרים. בפירושי הגאונים מובא שהיה לו בן נוסף, רב מתנה, שאותו שלח מארץ ישראל לבבל ללמוד תורה‏[24]. כמו כן הייתה לו בת, שאותה ביקש להשיא לזעירי תלמידו (שסירב, ראו בסעיף תלמידיו).

הנהגת היישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוחנן היה מקורב אל הנשיא רבי יהודה, ללמד שהיה בן למשפחה מכובדת, ואף למד ממנו לא מעט. בשני התלמודים גם יחד מודגשת העובדה, שרבי יוחנן היה תלמידו של רבי ינאי. תפיסתו המתונה של רבי יוחנן בהלכה, הושפעה ככל הנראה מתפיסתו ההלכתית של רבו, שלא היסס להתיר את עיבוד השדות בשנות השמיטה, כשהכבידה האימפריה הרומאית את עולה במסים ובארנוניות, בהכריזו: "צאו וזרעו בשביעית, משום ארנונא"[25].

תקופת פעילותו של רבי יוחנן תואמת את התקופה הידועה ברומא כתקופת האנרכיה, מ-235 ועד 284, תקופה שהתאפיינה במלחמות אזרחים, בשחיתות של קיסרים, בהתעמרויות של נציבים בפרובינקיות השונות, במצב כלכלי קשה וחברתי רעוע, באינפלציה חסרת תקדים, במסים, מכסים ושורת גזרות כלכליות. התלמוד מספר, למשל, על "מס הכלילא", שהוא תשלום שחויבו בני הפרובינקיות להעלות לרומא כל אימת שגורם כלשהו עלה לשלטון, דבר שהתרחש לעתים תכופות בתקופת האנרכיה. המס הזה הוטל על תושבי טבריה ותחילה "ערקו" – ברחו מחצית מהתושבים ולבסוף כולם‏[26]. היישוב היהודי בפרובינקיה פלשתינה מצא עצמו איפוא בסיר לחץ מעיק, ופנה אל מנהיגיו בבקשת סיוע. הנשיאים משושלת רבי יהודה הנשיא, רבן גמליאל השלישי ורבי יהודה נשיאה, התקשו לתפקד מול המציאות הכוללת הקשה, אך בסיוע מנהיגי הסנהדרין, כגון רבי יוחנן וחברו ריש לקיש, הצליחו לעבור את תקופת הסער בשלום.

תופעת הבריחה הנ"ל עוררה חכמי סנהדרין, כגון רבי יוחנן, להגן בחוקי ההלכה על בעלי הקרקע, ועל כן קבעו שלאריס או לבן אריס אין כל טענת חזקה על קרקע גם אם הוא "אריס לשעה", משום שייתכן שהמעביד נהנה מעבודתו של האריס והוא נהפך לאריס קבוע (בניגוד לשיטת רב הונא שסובר שאריס זמני יש לו חזקה)‏[27]. בגלל מצוקת הזמן ביקש רבי יוחנן להקל גם על ערר-המחאה, שצריך בעל הקרקע למחות כנגד מי שתפס את השדה וטוען עליו חזקה. רבי יוחנן קבע כי "ערר אין צריך בית דין"[28], שהרי לבוא לפני בית דין כדי לערער, הרי זה לחשוף עצמו לפני עיניהם הבולשות של השלטונות.

בין שליחי השלטון נמצאו פונקציונרים יהודים, שמילוי תפקידם גרר ביקורת והיו שכינו אותם גזלנים ואלימים. נגד טיפוסים אלה יצא רבי יוחנן וקבע כי "כל הגוזל את חברו שוה פרוטה, כאילו נוטל נשמתו ממנו"‏[29].

היחס לגויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס ההוגן והנאות לרומא הביא גם להתקנת מערכת היחסים עם הסביבה הלא-יהודית, ההלניסטית והאחרת, הן בערים המעורבות והן ביישובים חקלאיים מעורבים. היחסים הכלכליים החקלאיים והמסחריים המשותפים הביאו לביסוס ולקביעת חוקי היחס כלפי ה"גויים", כפי שמכונים בספרות התנאית והתלמודית, וזה מבחינתו הפשיר יותר את היחס הפיזי בין שני הצדדים. החכמים עשו לילות כימים על מנת לקבוע תקנות ברורות ליחס לגוים העשוי להביא לידי דרכי שלום. עם זאת נמנעו מלמסור שטחים ל"נוכרים" כגון בעסקאות קנייה-ומכירה וכן נמנעו מלמכור בהמה גסה ל"נוכרים". גם איסורים אלה מוסברים על רקע התרחבות העסקים בין שני הצדדים. ביטוי נוסף להפשרת היחסים הוא הרחבת תפוצת הלשון היוונית בקרב הציבור היהודי ונמצאו בין האמוראים כאלה שהיו בקיאים בלשון זו.

אודות גישתו של רבי יוחנן למלכות ולגויים ניתן עוד ללמוד ממספר ממאמריו: רבי יוחנן אמר כי "לעולם תהא אימת המלכות עליך"[30]. הוא קבע כי לגוי יש ייחוס, וגוי שהיו לו בנים ונתגייר - נחשבים הם בניו לעניין מצוות פריה ורבייה ולעניין בכורה[31]. הוא אף אמר שהמזבח מכפר על כל שבעים האומות שבעולם‏[32]. לפי גישתו, גם על המצריים מרחם אלוהים, והוא אינו שמח במפלתן בקריעת ים סוף, ולכן אינו מניח למלאכים לומר שירה‏[33]. הוא כיבד לא רק זקנים יהודים כמתחייב ממצוות "מפני שיבה תקום" אלא עמד גם לפני זקנים גויים‏[34].

הקלות באיסורי מסחר עם גויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוחנן נחשב למקל בפסיקה יותר מחברו ריש לקיש, אך יש שמצאו גישה מקילה במיוחד בפסיקותיו לאיסורים הקשורים למגע גויים מחשש עבודה זרה[35]. כך למשל במשנה מובא: "עיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר, היה חוצה לה עבודה זרה – תוכה מותר. מהו לילך לשם? בזמן שהדרך מיוחדת לאותו המקום – אסור, ואם היה יכול להלך בה למקום אחר – מותר"[36]. בתלמוד הירושלמי שם פורש כי עיר שיש בה יריד אסור המסחר בכל העיר ובכל מקום שעליו נגבה מכס. רבי אבא, בנו של רבי חייא בר אבא מסר משמו של רבי יוחנן שעם זאת מותר להתאכסן בפונדק בעיר משום שבעל הפונדק אינו משלם מכס. כמו כן הוא צמצם גם את איסור המסחר בתוך היריד עצמו שבו משתלם מכס לעבודה זרה, והוא מתיר לקנות שם מצרכים חיוניים המוגדרים כ"חיי נפש"‏[37]. אף לאיסור לסחור ב"יום אידם" - ימי חגיהם של הגויים הקשורים לעבודה זרה באופן ישיר או עקיף, מתייחס רבי יוחנן. במשנה, במסכת עבודה זרה, נראה כי האיסור חל על מסחר כללי עם גויים, ולא רק עם עובדי עבודה זרה - "ואלו אידיהן שלגוים קלנדא וסטרנורא וקרטסים ויום גנוסיא שלמלכים ויום הלידה ויום המיתה דברי רבי מאיר"[38], אך בתוספתא נאמר כי האיסור חל רק על עובדי עבודה זרה‏[39]. בעוד רב פוסק כשיטת רבי מאיר במשנה, פוסק רבי יוחנן כשיטת התוספתא‏[40], פסיקה דומה הוא פוסק לגבי יום איד נוסף המכונה בשם "סטרנלייה" שגם עליה פוסק רבי יוחנן שאין המסחר בה אסור, אלא עם הגוים העובדים אותה.

באיסורים שבהם היה חשש ממשי לעבודה זרה או ל"אבזרייהו דעבודה זרה" (כלים המשמשים עבודה זרה ועלולים להביא לידי קרבה אליה) רבי יוחנן אינו מקל כלל, (כמו למשל: באיסור שווקים המעוטרים בהדס או בפירות, בעבודה זרה שנשברה, ביצה שהשתחוו לה לשם עבודה זרה, ודמי עבודה זרה שביד גוי‏[41], והוא מקל רק באיסורים שאינם אלא חשש רחוק - כמו המסחר ביום אידם שאינו אלא משום חשש שמא הגוי יבוא להודות לעבודה זרה שאותה הוא עובד בזכות הצלחתו במסחר עם היהודי בתקופה זו, או שמא יקריב את בעל החיים שקנה מהיהודי - לעבודה זרה‏[42][35].

ניתן גם לראות מגמת הקלה של רבי יוחנן במעשה המובא בתלמוד הירושלמי, שממנו נראה שלא מחה על תופעה של ציור שרטוטים מסוימים על כותל, אף שהיה זה מנהג עובדי אלילים בתקופה מסוימת עוד בימי התנאים. לדעת כמה חוקרים, הקלה זו קשורה גם לכך שבאותה תקופה נחלשה תופעת הציורים כמשקפים משמעות אלילית‏[43].

כפי שמסרו משמו תלמידיו (רבי חנינא בר שילקא ור' יהושע דסכנין ור' לוי), הוא התאונן על כך ש"ישראל וגוי דרים בחצר אחד, ושפה ישראל קדרתו ונגע בה הגוי – אינה טמאה. שפה הגוי קדרתו ונגע בה ישראל – הוא אומר טמאה; ואפילו נפלו לתוכה כמה שקצים ורמשים הוא אוכלה, ואם ישראל עושה את שלו לתוכה הוא שוברה"[44]. מכאן אנו למדים על מגמה של התרחקות של הגוים מהיהודים. ייתכן שבעקבות כך פחת החשש להגברת קשרי החברה בין היהודים לגוי, שזו אחת מהסיבות לכמה מהתקנות האוסרות על מגע גוי (כמו למשל יין ופת עכו"ם). על כך, ככל הנראה התבססה המגמה של רבי יוחנן להגן על היתר השמן ולהתיר פת עכו"ם בשדה‏[45].

הקלות באיסורי מגע, שמן ובישול עכו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחלוקת אמוראים בדין יין נסך שהתערב עם יין היתר ומים, סבר חזקיה, רבו של רבי חייא, שאם היין האסור נפל לתערובת בסוף הוא אסור, ואם היין המותר נפל רק לאחר שהיין נסך התבטל ברוב המים, התערובת מותרת. אך רבי יוחנן סבור שגם במקרה כזה, היין האסור מתבטל ברוב המים‏[46]. על משנה הקובעת כי "בלשת של גוים שנכנסה לעיר: בשעת שלום – חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות. בשעת מלחמה – אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך"[47], מעיר רבי יוחנן שגם בשעת שלום חביות היין מותרות ואין חשש שמא נגעו בהם גוים‏[48]. בעניין בישול עכו"ם מקל רבי יוחנן וקובע שאם ליהודי היה חלק בבישול המאכל גם אם חלקו האחר - ההתחלה או הסיום נעשה על ידי הגוי - המאכל כשר לאכילה‏[49]. כאשר רבי יהודה נשיאה התיר שמן של גוים הוא הגן על פסקו בטענה שבדקו ומצאו שרוב הציבור לא יכול לעמוד בגזירה זו, והרי "אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה"‏[50].

מצד שני, רבי יוחנן אסר על מכירת קרקע לגוי, ר' זעירה בשם רבי יוסי בן חנינא, רבי אבא רבי חייה בשם רבי יוחנן: "לא תחנם" (דברים ז, ב)... לא תתן להם חניה בארץ‏[51]. ואף הורה הלכה למעשה לרבי סימון שהיו לו שדות בהר המלך, שגם אם אינו מוצא להם שום קונה והם עומדים בשממונם לא ימכרם לגוי‏[52].

יחסו של רבי יוחנן להנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר פעילותו של רבי יוחנן חלה בתקופת נשיאותו של רבי יהודה נשיאה הראשון, שהיה נכדו של רבי יהודה הנשיא, והיה מכובד על העם ומוכר על ידי השלטונות. אנו מוצאים אותו מכריז תעניות, וראשי החכמים, רבי יוחנן וריש לקיש, נאלצים להכיר בהן.

התקנות שתיקן רבי יהודה נשיאה, כמו התרת שמנם של גויים, לא היו מתקבלות על העם, נעשו בהסכמתם של החכמים ובתמיכתם, ובעיקר בהסכמתו של רבי יוחנן, כמי שעמד בראש בית-הוועד שבטבריה‏[53]. רבי יוחנן מגלה בדרך כלל יחס של כבוד לנשיא, הן בשל הסתופפותו כנער בחצרו של רבי, סבו של הנשיא, הן בשל אישיותו של הנשיא והן מפני צורך השעה שלא הייתה קלה כלל ועיקר, כאשר דווקא אז נחוץ היה לציבור מנהיג סמכותי מקובל ונתמך. בעניין זה התפלמס לא פעם עם ידידו-יריבו ריש לקיש, וכפי שמובא במדרש: "על דעתה דרבי יוחנן – אנו צריכים לכבודו (של הנשיא). על דעתה דריש לקיש – הוא צריך לכבודנו"[54]. למרות זאת, פעמים לא מעטות מתח רבי יוחנן ביקורת על הנשיא, אם כי באיפוק, הן משום הכרתו בו כנשיא ואם משום ענוותנותו וזהירותו המופלגת בכבוד אחרים. הביקורת כלפי הנשיא גברה מאמצעה של המאה השלישית, בשיאה של האנרכיה באימפריה הרומית.

למעשה מאז חורבן בית שני, בתהליך היסטורי גלי, מתנהלים ויכוחים ולעתים עימותים בין הנשיאות לבין חברי הסנהדרין, ומלאחר ימי רבי יהודה הנשיא (שבמותו פילג את סמכויות הנשיאות בין בניו ותלמידו), החלה סמכות הנשיא להתעמעם מחד ועוצמת החכמים לעלות מאידך, וזוהי תקופת רבי יוחנן וחבריו. ביטוי למאבק זה עולה מתביעתו של הנשיא שהחכמים ישתתפו אף הם במימון בניית חומה סביב העיר טבריה. הנשיא הציג זאת כשוויון מוסרי בין העם לחכמים, ואילו החכמים הציגו את זכויות הפטור שלהם, כאשר רבי יוחנן קובע ש"תלמידי החכמים אינם צריכים שמירה" ולכן אינן צריכים להשתתף בדמי החומה‏[55]. עם זאת, למרות חילוקי הדעות והניגודים, מהם אף חריפים ביותר, אנו מוצאים לעתים קרובות את רבי יוחנן וריש לקיש פועלים בצוותא עם רבי יהודה נשיאה, או מבצעים פעולות בשמו.

אחד מנושאי המחלוקת המרכזיים בין הנשיאות לחכמים הייתה שאלת מינוי הפרנסים, מנהיגי הציבור בקהילות השונות. מינוים נמסר לידי חכמים, או לידי ועדות של חכמים, מטעמו של הנשיא, לרוב. אמנם היו חכמים ממנים, בהסכמתו של הנשיא, פרנסים ביישובים, אלא שמינוים היה זקוק להסכמתו של הציבור, ובפרט לבני האריסטוקרטיה שבו. בכך היה איפוא שילוב ידיים בין המוסד הנשיאותי, הסנהדראי והציבורי לטובת מינויים של מנהיגי ציבור, בבחינת מודוס ויוונדי. את רבי יוחנן אנו מוצאים כמי שמרבה למנות, וזאת מתוקף היותו ראש בית הדין הגדול שבטבריה.

הפצת תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת טבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילותו המגוונת של רבי יוחנן כמנהיג הדור, כמורה הוראה וכפוסק, כעומד בראש בית הוועד, וכמי שעיני החכמים, בארץ ובתפוצות, היו נשואות אליו, נתרחבה והעמיקה בעיקר מאז קבע ישיבתו בטבריה. זו התחרתה בציפורי ולבסוף אף הפכה למושב הנשיאות. על מעמדה של טבריה מעיד רבי יוחנן, במסורת המפורסמת של עשר גלויות הסנהדרין, החל מלשכת הגזית בירושלים, דרך יבנה, אושא ובית שערים (ימי רבי) ולבסוף – לציפורי ולטבריה.

רבי יוחנן עקר מציפורי לטבריה בעיקר מן הטעם האישי-הנהגתי: להנהיג את הקהילה היהודית שבעיר המיוחדת ולהטביע בה את חותמו. רבי יוחנן מפליג בשבחה של העיר על שום טיבה וסביבותיה כגון המעיינות החמים שבקרבתה והמרכזים החינוכיים שפעלו בה. הוא מציין את שווקיה, ובעיקר את המרכזי שנתכנה, מן היוונית, "דורמוס" וכן את השוק הרומי, או הנוכרי מן הסתם – "שוקא דארמאי". כפונקציה מהרחבת יחסי המסחר עם האוכלוסייה היוונית-רומית מפליג רבי יוחנן בשבחה של השפה היוונית עד כי "מותר לאדם ללמד את בתו יוונית, מפני שהוא תכשיט לה"‏[56].

חכמי טבריה היו שותפים לחייה ולבעיותיה של העיר, שהרי שימשו כפרנסים, ורבי יוחנן עצמו, עודדם לכך: "הולכין לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת ... הולכין לטריטאות, לקרקסאות ולבסיליקאות לפקח על עסקי רבים בשבת"[57]. בית הדין שבטבריה פעל גם לפדיון שבויים, תפקיד שרבי יוחנן, מי ששימש אב בית הדין, היה אחראי לו.

ישיבת טבריה נתעלתה למעמד מיוחד בארץ ובתפוצות בעיקר הודות לגדולתו של רבי יוחנן, שלא זה בלבד שעיצב את דרכה, אלא הוא עצמו, בכוח אישיותו וגדולתו בתורה, שימש כוח משיכה. תחת הנהגתו הפעילה הונהג לימוד מעמיק במשנה, כשתוך בדיקתה, לא הותירו בה, אפילו עניין קל שבקלים, שלא הפכו בו וחזרו והפכו בו, מקשים וחוזרים ומקשים. ואמנם, העיסוק שעסק רבי יוחנן בחקר המשנה, הוא גולת הכותרת בעבודת חייו, שכן הקדיש את עיקר עיתותיו לבדיקתה ולחקירתה. הוא ניפה אותה משגיאות וביקש להגיע, על סמך דבריהם של התנאים השונים, להכללות. עבודה מעמיקה ורבת היקף זו, היא-היא שנתנה לנו את התלמוד הארצישראלי, הירושלמי. זאת ועוד, העובדה שהכיר את המשנה בצורה יסודית כל-כך, איפשרה לו להתמודד עם הבעיות המרובות שנתעוררו תוך כדי ליבון הלכותיה. ידענות רבה גילה רבי יוחנן גם בברייתות, במשניות החיצוניות, ששוקעו עם הזמן במסגרת התלמודית.

בתלמוד הירושלמי ניתן למצוא את טביעות אצבעותיו הרבות של רבי יוחנן. למשל ידועות הגהותיו במילות פתיחה כגון "לית כאן", שמשמעו - עניין זה אינו צריך להיות כאן, או "לא תני", שמשמעו - הנוסח צריך להיות שונה, או "כיני מתניתא", שמשמעו - כך היא המשנה.

משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבוד התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעקרונותיו הידועים של רבי יוחנן היה כבוד התורה וכבוד תלמידי חכמים. כאשר נחלקו החכמים מי הוא הראוי להקרא בתואר הגנאי אפיקורוס, סוברים רב ורבי חנינא שהכוונה היא למבזה תלמיד חכם, ואילו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי סוברים שהתואר ראוי להינתן אף לאדם המבזה אדם אחר בפני תלמיד חכם, שכן זלזול ובזיון אדם אחר בפני תלמיד חכם, הוא דבר המראה על חוסר יראת כבוד מהתלמיד חכם‏[58].

בתלמוד מובא בהקשר לכך מעשה ובו רבי יוחנן דרש כי "עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלושים על שלושים אמות, וחוקק בהם עשר ברום עשרים" (כלומר, עשר של רוחב על עשרים של גובה), "ומעמידן בשערי ירושלים, שנאמר "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וגו'" (ישעיהו נד, יב)". אחד מתלמידיו לגלג על דבריו, ואמר כי לא ייתכן שימצאו מרגליות בגודל כזה. לימים הוא הפליג בים, ושם ראה את מלאכי השרת שמנסרים אבנים טובות ומרגליות בגדלים התואמים לאלו שנאמרו על ידי רבי יוחנן, ולשאלתו אמרו לו מלאכי השרת כי אלו הן האבנים שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. כאשר חזר, מצא את רבי יוחנן באמצע לימודו. אמר לו התלמיד: "רבי, דרוש, ולך נאה לדרוש, כשם שאמרת כך ראיתי". אמר לו רבי יוחנן: ריקה, אילו לא ראית, לא האמנת?! מלגלג על דברי חכמים אתה! נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות. החוקרים מוצאים כי אף שמעשיו של התלמיד חמורים היו, תגובתו של רבי יוחנן נחשבת לחריפה ביותר, לעומת תגובתו של התנא רבן גמליאל, שכאשר נמצאו תלמידים שלגלגלו על דבריו הוא הוכיח להם בהגיון כי הדבר ייתכן ולא המיתם‏[59].

עקרונות אלו התבטאו למעשה גם ביחסים האישיים בין תלמידיו לבינו: הוא דרש 'יחסי תלמיד - לרב' מתלמידיו, שכללו: מסירת שמועות בשמו, שאילת שלום, ונטילת רשות לצאת מהעיר‏[59]. כך למשל, מסופר על רבי יוחנן שכאשר עבר ברחוב, כשהוא סמוך על ידי תלמידו רבי יעקב בר אידי, ראה אותו רבי אלעזר, ונחבא מפניו. רבי יוחנן הביע את תרעומתו על רבי אלעזר בפני רבי יעקב בר אידי, כשהוא אומר לו: "שני דברים עושה הבבלי הזה: אינו דורש בשלומי, ואף את שמועותי אינו מוסר משמי". רבי יעקב בר אידי הסביר לו כי כך נהוג בבבל, שנהוג שמתוך יראת כבוד מופלגת הם מחביאים את עצמם מפני החכמים, ויראים לגשת לחכם ולשאול בשלומו, כמו שכתוב "ראוני נערים ונחבאו" (איוב כ"ט ח). הוא אף הוסיף והסביר כי גם כאשר התנא רבי מאיר מסר את שמועותיו של רבו רבי עקיבא בפני רבי ישמעאל הוא לא הזכיר את שם בעל השמועה (רבי עקיבא), מפני שברור שכל תורתו של רבי מאיר היא אשר קיבל מפי רבי עקיבא, רבו היחיד והמובהק, וכך גם כאשר רבי אלעזר מוסר משמועותיו ברור שכולם מפי רבו רבי יוחנן ואינו צריך להזכיר את שמו. רבי יוחנן קיבל את הדברים ונתרצה. במעשה זה ניתן לראות את הקפדתו הרבה של רבי יוחנן על תלמידו רבי אלעזר לו הוא קורא בתואר ה"בבלי" וזאת על זלזולו בכבוד התורה‏[60].

הנוהג ששרר בבית מדרשו של רבי יוחנן לפי התלמידים היוצאים לעיר אחרת נפרדים מרבם מתבסס על דבריו של רבי שמעון בר יוחאי המובאים בתלמוד, כהסבר של תלמידי רשב"י לרבם למנהגם להפרד מרבם לפני יציאתם מהעיר: "לימדתנו רבנו, תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, שנאמר "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך" (מל"א ח, 66) וכתיב "וביום עשרים ושלושה לחודש השביעי שלח את העם וגו'" (דה"ב ז, 10), אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת"[61]

נוהג זה שרר גם בבית מדרשו של רבי יוחנן. מובא בתלמוד כי רבי אסי שמע שאמו מגיעה לבוצרה. הוא שאל את רבי יוחנן האם מותר לו לצאת מבצרה, אך נענה בתשובה שלא סיפקה אותו. בעידודו של רבי שמואל בר יצחק הוא חזר ושאל את רבי יוחנן שוב, ונענה "אם גמרת לצאת, תבוא בשלום". על תשובה זו אמר רבי אלעזר: "אין רשות גדולה מזו"[62]. במקום אחר מובא כי רב כהנא רצה לחזור לארץ ישראל, מכיוון שמספר אנשים בטבריה פגעו בכבודו, דבר שהביא לעונש מוות שנגזר עליהם משמים - הם מתו מיד לאחר שפגעו בכבודו. רב כהנא שרצה לחזור לבבל, ביקש מרבי יוחנן רשות לצאת בצורה עקיפה, על ידי רמז: אדם שאמו (ארץ ישראל) מבזה אותו, ואשת אביו - אמו החורגת (חוץ לארץ) מכבדת אותו, לאיזה מהם ילך? נענה רבי יוחנן: וודאי למקום שמכבדים אותו. רב כהנא ראה בכך תשובה לשאלתו וחזר לבבל. רבי יוחנן ששמע על מעברו של רב כהנא לבבל התפלא "האם ייתכן שהלך ללא נטילת רשות"? אך נענה על ידי תלמידיו שסיפרו לו כי רב כהנא ראה בתשובתו על שאלתו - כנטילת רשות מפורשת לחזור לבבל‏[63].

רבי יוחנן עודד התנהגות מכובדת של תלמיד חכם, וחייב זאת כאמצעי לגרום להגדלת כבוד התורה. הוא אמר כי "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה..."[64]. הוא סבר ש"אפילו ממזר תלמיד חכם וכוהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכוהן גדול עם הארץ"‏[65], אך קבע שאדם מושחת מוסרית אינו ראוי ללמד תורה לאחרים: "אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו; ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו".

כבוד ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוחנן הרבה לעסוק במעלת ארץ ישראל וגינה לעתים רבות את בבל, אך נזהר מאוד בכבוד חכמי בבל ותורתה. הוא היה מחמיר באיסור לצאת לחוץ לארץ, ואף כאשר נשאל הלכה למעשה מחכם שרצה לצאת לקראת אמו כדי לקיים את מצוות כיבוד אב ואם הוא נענה - "איני יודע". הוא קבע כי "שלושה מנוחלי העולם הבא, הדר בארץ ישראל והמגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל על היין במוצאי שבתות (משייר מיין הקידוש להבדלה)‏[66]. הוא אף הרבה לספר על שבחם של פירות ארץ ישראל‏[67] וגנותם של מאכלי בבל‏[68].

הוא תלה את כל המעלות בארץ ישראל, ואת החסרונות - בחוץ לארץ. כאשר הוא שמע שבבבל ישנם אנשים זקנים הוא התפלא באומרו הרי הפסוק "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" נאמר רק בארץ ישראל - "על האדמה אשר נשבע ה'", אך נחה דעתו כאשר שמע שהם משכימים ומעריבים לבתי מדרשות ועוסקים בתורה‏[69]. כאשר הוא שמע מעולא שהוא התלווה לשני יהודים מחוזאי בדרך ואחד מהם שחט את השני, הוא התפלא באומרו הרי הפסוק "ונתן ה' לך לב רגז" נאמר בבבל? ונחה דעתו כאשר שמע שהמעשה התרחש לפני נהר פרת, בשטח חוץ לארץ‏[70]. הוא אף קבע כי "חנופה וגסות הרוח ירדו לבבל"[71]. את שכרו של סנחריב שנקרא במקרא בתיאורי כבוד, תלה בכך שלא דיבר בגנותה של ארץ ישראל‏[72].

כאמור, אף שלא חיבב את בבל הוא נזהר תמיד מאוד מפגיעה בכבוד תורתם של חכמי בבל, הוא תלה בכך את אריכות ימיהם, ואף מחה בתלמידיו שאמרו כי "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין (-הולכים בבגדים נאים) מפני שאינן בני תורה (ורוצים שיכבדו אותם בזכות בגדיהם למרות שאינן בקיאים כל כך בתורה)" ואמר בשם רבי חנינא כי הסיבה שונה - "מפני שאינן בני מקומן" - הם זקוקים ללכת בבגדים מכובדים מפני שהם נודדין ממקום למקום ולכן הם חייבים על פי ההלכה לכת בבגדים נאים כדי שידעו שהם תלמידי חכמים ויכבדו את התורה ואת לומדיה‏[73].

כאשר היה רוצה להביע את תרעומתו כלפי אחד מתלמידיו שהתנהג שלא כראוי, היה קורא לו "בבלי", כך כאשר בטעות חשב שרבי אלעזר מבבל מזלזל בכבודו (כמוזכר לעיל), וכך גם כאשר חשב בטעות שרב כהנא לגלג עליו (בעוד שמדובר היה במום שבשפתיו - ראה בפסקה #תלמידיו). בימי זקנותו של רבי יוחנן, חל שינוי משמעותי ביחסו לבבל. שינוי זה התרחש זה בסיום ביקורו של רב כהנא בישיבתו, שבסיומו, רב כהנא ידע להשיב על כל קושיותיו של רבי יוחנן. לאחר מכן אמר רבי יוחנן לתלמידיו: עד עתה הייתי סבור שהתורה אצלינו בארץ ישראל, כעת אני רואה שהתורה נמצאת בבבל‏[74]. נראה כי לאחר מעשה זה שלח את בנו האחד עשר שנותר בחיים (לאחר שעשרת בניו האחרים נפטרו), רב מתנה, מארץ ישראל לבבל ללמוד תורה‏[75].

יחסו לגזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי משנתו של רבי יוחנן, גזל היא אחת מהעבירות החמורות. כדוגמה לכך, ניתן למצוא את פרשנותו לפסוק "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ". בעוד שחכמים אחרים פירשו את המדרש באופן אחר, מפרש רבי פנחס את המדרש בשם רבי יוחנן, כי שלמה המלך בא ללמד, שגזל גרוע במידה מסוימת יותר משלוש העבירות החמורות - עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים - "עניין רע" יותר מכולם. את המילים "לענות בו" הוא מפרש שהכוונה היא כאמור בפסוק "כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה"‏[76], כלומר הגזל מקטרג על האדם ביום הדין ומטה את משפטו לרעה, רבי שמעון בר אבא תלמידו של רבי יוחנן ציטט על כך מאמר מרבו שאמר: "משל לסאה מלאה עונות, מי מקטרג בראש כולם זה גזל", כמו שפירש רבי יודן בשם רבי יוחנן את הפסוק "ובצעם בראש כלם‏[77]". רב יעקב בר אחא, תלמיד אחר של רבי יוחנן, אמר משמו: "עשרים וארבעה חטאות סידר יחזקאל (כלומר - בספר יחזקאל פרק כ"ב, מונה יחזקאל עשרים וארבעה חטאים שנעשו בירושלים), ומכולם לא חתם אלא בגזל", - בפסוק י"ג, "וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ"[78]. במקום אחר משווה רבי יוחנן את הגזל לרצח: "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו". בתלמוד מובא כי רבי יוחנן משווה את הגזל לרצח, כמו בגזל מסוג "חמס" (גזילת החפץ ותשלום תמורתו), וגם אם הגזל נעשה בעקיפין, כמו שאול שהרג את נוב עיר הכוהנים שסיפקו לגבעונים לחם ומזון, ונחשב לו כאילו רצחם‏[79].

עקרונות כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת תענית[80]. מזכיר רבי יוחנן את הדיפלציה והאינפלציה כמכות כלכליות שהציבור צריך להתענות עליהן: "לא שנו אלא בזמן שהמעות בזול ופירות ביוקר", כלומר סדר התעניות המובא במשנה, שאין מטילים על הציבור תענית ציבור אלא בתחילה יחידים מתענים, ורק לאחר מכן, בהדרגה מטילים תעניות הולכות ומתמשכות על הציבור, נאמר רק במקרה של אינפלציה, "אבל מעות ביוקר ופירות בזול (-דפלציה) מתריעין עליה מיד". לקביעתו שהדפלציה יותר חמורה מאינפלציה, הוא מביא ראייה מדפלציה שהתרחשה בטבריה, שהיא הדפלציה המותעדת הראשונה בעולם: וסיפר כי הוא זוכר תקופה שבה מחירם של ארבע סאה חיטה בשוק היה סלע בלבד ולמרות כך היו רבים בטבריה שהתנפחו גופם ברעב, משום שלא היה להם כסף.

תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר אנשי עיר מסוימת רצו לשנות ממנהג העיר הקדמון, אסר זאת עליהם רבי יוחנן, ואמר: "כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך " (משלי יא)‏‏‏[81]. מפשטות דברי התלמוד נראה שמקור התוקף של המנהגים הוא מדברי קבלה שכן הסתמכו על הפסוק במשלי. ואכן כך נראה שהבינו הרבה פוסקים‏[82].

בתלמוד בבלי מסכת שבת[83] מובאת מחלוקת בין חכמי ישראל האם המזל משפיע על יהודים. רב אשי סובר שקיימת השפעה על האדם, ואף מפרט את התכונות של מי שנולד במזל מאדים, אף רבי חנינא סובר "מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל". במקום ישנו גם סיווג של טיפוסי האנשים לפי המזלות השונים. לתפיסה זו שהמזל משפיע ישנה תמיכה באימרה, כי "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל". למול תפיסה זו, ישנה התפיסה של רבי יוחנן כי "אין מזל לישראל", שמסתמך על הפסוק "כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה"[84]. לתמיכה בשיטתו מובאים גם הדעות של רב, שמואל ורבי עקיבא שניתן ללמוד מהם שאין מזל לישראל.

המשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מפסיקותיו הידועות של רבי יוחנן היא בדיני שטרות במשפט העברי. החכמים נחלקו בהסבר האחריות נכסים החל על ידי שטרי ראיה (הם שטרות שמטרתם לשמש כראייה בלבד על זכויותיו של המחזיק בהם). לדוגמה שטר חוב, שאף שהוא עשוי רק לראייה, הוא גורם גם לשעבוד נכסי הלווה, בעוד שבהלוואה הנעשית על פה (ללא שטר) לא חל שעבוד משפטי על נכסי הלווה.

נחלקו חכמי התלמוד אודות מקור תוקפו של השעבוד החל על ידי שטר. רבי יוחנן ותלמידיו ריש לקיש ועולא פירשו‏[85] ששעבוד זה הוא דין משפטי שתוקפו מהתורה ולא רק מדברי חכמים, שכן מהתורה, כאשר אדם חייב כסף לאדם אחר, חל שעבוד משפטי על כל נכסיו, והם משועבדים ועומדים לגביית החוב, ואפילו אם הנכסים נמכרו על ידי הלווה - אין כח במכירה זו להפקיע את השעבוד מהמלווה, וגם לאחר המכירה ביכולתו המשפטית של המלווה, לגבתו נכסים אלו כתשלום על החוב. אך חז"ל חילקו בין הלוואה הנעשית בעל פה, ללא שטר ראייה, לבין הלוואה הנעשית בלוויית שטר חוב.

  • הלוואה בשטר - למלווה כוח לגבות נכסים, גם אם הלווה מכר אותם לאדם אחר. שכן לשטר החתום על ידי שני עדים, יש פרסום רב, וממילא הקונה יכול לדעת שהקרקע משועבדת והיה עליו להיזהר.
  • הלוואה בלא שטר - היות שלא התפרסם דבר שיעבוד הקרקע, והלקוחות קנו אותה בתום לב, אין המלווה יכול לגבות את חובו מהקרקע, כדי שלא ייגרם הפסד ללקוחות.

לעומת זאת, חכמי בבל, בראשות רב שמואל, ורבה סוברים, שמהתורה לא קיים כלל דין של אחריות נכסים, אלא שחז"ל תיקנו דינים אלו כדי ש"לא לנעול דלת בפני הלווים" כלומר: שהרי ידוע שאם מלווים, לא יוכלו לגבות את חובם מנכסי לווים, או אז יימנעו אנשים מלהלוות כספים, ומי שזקוק להלוואה יצא ניזוק. לכן תיקנו חז"ל, שביכולתם של הלווה והמלווה לכתוב שטר שבאמצעותו יחול שעבוד נכסי הלווה, וכך יוכל המלווה תמיד לגבות את חובו.

בדיני ספק ממון, רבי יוחנן וחבריו נחלקו בשאלת עדיפות הברי ושמא מול המוציא מחברו עליו הראיה. השאלה מעשית במקרה שהתובע "ברי", כלומר טענתו וודאית, ואילו הנתבע "שמא" הוא אינו יודע אם התובע צודק, האם יש להעדיף את התובע כי הוא "ברי" העדיף על "שמא", או שמא יש להעדיף את הנתבע שלטובתו עומד הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה". לפי רב הונא ורב יהודה במצב כזה יש לטענת הברי - טענתו של זה היודע - עדיפות מול השמא - טענת זה שלא יודע - אפילו כשהוא "מוציא מחבירו", אך לפי רבי יוחנן, ההלכה היא שהכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" גובר גם במקרה כזה. גם רב נחמן, שידוע היה כגדול המומחים בדיני ממונות סבר כך, וכך נפסק להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך‏[86].

מחלוקת ידועה בינו לבין רב הונא היא בהגדרתו של שוטה. בברייתא מובא: "איזהו שוטה: היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו". נחלקו רב הונא ורבי יוחנן בפירוש הברייתא. לפי דעת רב הונא נדרשים כל שלושת הסימנים כדי להגדיר אדם כשוטה גמור. רב הונא מנמק זאת בכך שכל אחד מהסימנים, כאשר הוא לבדו, הוא עשוי להראות על מחלת נפש מסוימת, שאינה בהכרח מגדירה את האדם כ"שוטה", מכיוון שהיא זמנית וחולפת‏[87]. אך רבי יוחנן חלוק על כך וסבור שדי באחד מהסימנים כדי להגדיר אדם כשוטה. ברמב"ם ובשולחן ערוך נפסקה ההלכה כרבי יוחנן.

יחסי משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוחנן הקפיד ביותר על קיום מצוות עונה, ואף פירש את הפסוק בתחילת ספר תהילים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ", שהכוונה היא על המשמש מיטתו מדי ליל שבת, כפי הנדרש מתלמידי חכמים. רבי יוחנן אף העיד על עצמו, כי עשה רפואה מסוימת (המפורטת בתלמוד) שמטרתה להחזיר את כוח האדם לקיים ביאה במצוות עונה‏[88].

תקנות זמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מתקנותיו ההלכתיות של רבי יוחנן הם קולות על הציבור מטעמים פרגמטיים, תוך כדי נתינת הדעת למציאות הקשה, הכלכלית והחברתית, שאיפיינה את תקופתו. כך, למשל, הכיר בעובדה, שישנם רבים שאין להם אלא חלוק אחד בלבד, המשמש אותם בכל ימות השבוע, ואף במועד, וכדי להקל על אלה קבע כי "כל מי שאין לו אלא חלוק אחד, מותר לכבסו בחולו של מועד"[89]. ובהכירו לדעת כמה תלויים עובדי האדמה שבבבל בהצלחת שיווקם של מוצרי הפשתן ועובדי האדמה שבארץ בשיווקם של היין והשמן, קבע: "מתריעין על פרקמטיא (פריטי סחר) ואפילו בשבת", בהסבר שמדובר בסכנה העלולה להביא לידי פיקוח נפש. "אמר רבי יוחנן: כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל""[90]. גם בקיום מצוות השביעית התפשטו תקנותיו של רבי יוחנן, שעל רקע המציאות הכלכלית הקשה שבדורו. פטר את אשקלון ממעשרות ומשביעית, הגם שהוכרזה טהרת העיר.

אחד ממשפטיו המפורסמים הינו: "אם הזכירוך לבולי, יהא הירדן בעל גבולך"[91]. כלומר, עקב המיסוי הכבד והליטורגיות שהוטלו על ידי השלטונות על רבים מקרב כל שכבות האוכלוסייה, פסק רבי יוחנן הוראת שעה, שהמינוי המאולץ לפונקציה שלטונית ("בולי") כגזירה אינו חוקי והמועמד למינוי רשאי לברוח אף עד נהר הירדן. מאידך ביקש רבי יוחנן לגונן על אותם בעלי קרקעות שנאלצו לעקור מביתם ולברוח, ואדמתם הייתה עלולה ליפול בידי השלטון או בעלי זרוע.

החתימה שנוהגים לומר בברכות התורה לקוחה מזו שהיה אומר רבי יוחנן: "הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל"[92].

חבריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על חבריו נמנו: רבי יהושע בן לוי, בר קפרא, בר פדא, רבי יוסי בר חנינא, רבי חייא בר יוסף, רבי יונתן בן אלעזר, וריש לקיש נחשב לתלמיד חבר.

אילפא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילפא, מוזכר כשותפו המסחרי של רבי יוחנן. בתלמוד מובא כי אילפא ורבי יוחנן, שהיו שניהם עניים מרודים החליטו לצאת לעסוק במסחר לפרנסתם. כאשר הגיעו ללון בדרך ליד גדר, שמע רבי יוחנן שני מלאכי השרת שמשוחחים ביניהם, והאחד אומר לחבירו "הבה נפיל את הגדר על שניהם, שעוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, נענה השני: לא נעשה זאת, כי יש אחד משניהם שעתיד להתפרסם בעולם ועדיין לא הגיע זמנו למות. היחיד מבין השניים ששמע את השיחה היה רבי יוחנן, ולכן הוא הבין שהכוונה היא אליו. הוא עזב את אילפא והלך ללמוד, בעוד אילפא עובד לפרנסתו.

לאחר תקופה קצרה, הוכתר רבי יוחנן כראש ישיבת טבריה. כאשר הגיע אילפא לטבריה ושמע את הבשורה הוא הצטער על כך, וחבריו אמרו לו שלו היה גם הוא יושב ולומד כמו רבי יוחנן היה הוא מוכתר לראשות הישיבה. כאשר שמע זאת אילפא הוא הלך ונתלה בעמוד שבראש ספינה‏[93]. ואמר: גם עתה, בקי אני בכל התורה. אם יבוא אדם וישאל אותי בתוספתא שנשנית בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא ולא אדע לענות, אפיל את עצמי מהספינה. זקן אחד ששמע זאת בא ושאל אותו שאלה מסובכת אודות ברייתא מסוימת שלא ידוע איזה תנא שנה אותה, ואילפא הסביר לו את הברייתא במקום.

מעשה זה קיבל פרשנויות רבות בקרב החוקרים. אחת מהם מתייחסת לעובדה המעניינת, שלאחר שרבי יוחנן שומע את המלאכים הסבורים שדינו של המשלב תורה עם פרנסה - מוות, הוא אינו מעביר את הסיפור לאילפא. יש המסבירים שרבי יוחנן הסיק מכך שאילפא לא שמע את דו השיח בין המלאכים, כי ייתכן שאכן דווקא לרבי יוחנן מיועד תפקיד לימוד התורה תוך כדי ניתוק מוחלט מעבודה מפרנסת ומהעולם הזה, בעוד שמאילפא לא מצפים משמים שיעשה צעד זה, שאינו מהווה לו סיכון, ושאכן מתברר לבסוף כי ידיעתיו בתורה מופלגות ומושלמות, ובעוד הוא נמצא על תורן הספינה - המרמזת על הצלחתו במסחרו, הוא יודע להסביר ברייתא עלומה‏[94]. השאלה בין עיסוק בתורה לצד חיי פרנסה לא הייתה ככל הנראה שאלה של חיים ומוות, שהרי אנו מוצאים אותם יושבים לאכול תחת העץ, וככל הנראה מדובר היה בשאלה של לימוד תורה מתוך חיי עוני מול שילוב תורה בחיי עושר והרחבת הדעת‏[95]

תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על תלמידיו נמנו: רבי אבהו, רבי אלעזר, רב שמואל בר יהודה, רבי אבא, רבי אסי, רבי ירמיה (הראשון), רבי סימון, רב עוירא, רבי שמעון בן אליקים, רבי ירמיה (השני), רבי אבא בר ממל, רבי יצחק, רבי יאשיה, רבי לוי (שימש כדרשן בבית מדרשו של רבי יוחנן במשך 22 שנה)‏[96], רבי אלעאי, רבה בר בר חנה, רבי אבין, רב אויא, רבי זירא, רב גידל, רב חייא בר אבין, רב שיזבי, רבה בר רב הונא, רבי חנינא בר פפא, רבי חנינא בר פפי, רב דימי, עולא,

אודות רבה מוזכר, שאחיו הזמינו אותו לארץ ישראל כדי ללמוד תורה מפי רבי יוחנן‏‏‏[97], ולדעת התוספות נענה רבה להזמנתם‏[98].

ריש לקיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריש לקיש היה כבר בנערותו חבר של רבי יוחנן, שניהם היו ילידי ציפורי. בזמן מאוחר יותר, הפך ריש לקיש לראש חבורת שודדים, אך לאחר מכן חזר בתשובה, והיה לאמורא חשוב. בתלמוד הבבלי[99] מסופר על חזרתו בתשובה של ריש לקיש על ידי רבי יוחנן: כי רבי יוחנן רחץ בירדן. ריש לקיש, שהיה שודד, ראהו וקפץ אחריו לתוך הירדן. אמר לו רבי יוחנן: "כוחך הגדול ראוי כדי להשתמש בו לתורה". אמר לו ריש לקיש: "יופייך לנשים" (שכן רבי יוחנן היה יפה תואר). אמר לו רבי יוחנן: "אם תחזור בך, אתן לך לאישה את אחותי, שהיא יפה ממני!"

לאחר שהסכים ריש לקיש לחזור ללימודיו, אכן נתן לו רבי יוחנן את אחותו היפה לאישה, אך הוא גם החל ללמד אותו תורה. ריש לקיש שקד בצורה בלתי רגילה על לימודיו בתורה, הוא לא הפסיק את תלמודו אף ליום אחד, והיה לומד אף בלילות. פלפולו של ריש לקיש היה כה גדול, עד שאמר עליו עולא: "הרואה את ריש לקיש בבית המדרש, כאילו עוקר הרים וטוחנם זה בזה"‏[100]. לא עבר זמן רב, וריש לקיש הגיע למעלתו של רבי יוחנן, כמעט. רבי יוחנן התייחס לריש לקיש בכבוד רב, ולא פעם אחת מינהו למשנהו ואף קיבל את דעתו בהלכות.

למרות הידידות שבין רבי יוחנן לריש לקיש, זה הראשון הוא שגרם לבסוף למותו. על פי המסופר בגמרא[101], דנו השניים בבית המדרש בסוגיה טומאתם של כלי נשק, והיו חלוקים ביניהם. לאחר שאמר רבי יוחנן את דעתו, וריש לקיש חלק עליו, אמר לו רבי יוחנן "לסטאה בלסטיותיה ידע" משמע אתה הוא המומחה בנושא כלי נשק משום עברך כשודד. בעקבות האמירה, ריש לקיש התעצב על כך שאפילו לאחר שחזר בתשובה אין מקבלין אותו לגמרי אלא מזכירים לו את עברו, ואמר בתרעומת לרבי יוחנן "כשהייתי ראש השודדים קראו לי "רב", וגם כעת קוראים לי "רב". רבי יוחנן הקפיד עליו ועקב כך ריש לקיש חלה ודעתו של ר' יוחנן נחלשה. אשתו של ריש לקיש (שהייתה אחותו של ר' יוחנן) בקשה מר' יוחנן שיסלח לריש לקיש, אבל רבי יוחנן לא הסכים ולבסוף נפל ריש לקיש למשכב ומת. על פי המסופר בגמרא, רבי יוחנן התעצב מאוד על כך שגרם למותו של ריש לקיש. נסיונות רבים של החכמים לעודד את רוחו, אם בלימוד איתו ואם בדיבור לא הועילו, ולבסוף נטרפה דעתו ולאחר שחכמי דורו ביקשו עליו רחמים, כשלא יכלו לראות בסבלו - הוא נפטר.

בנוסף, מסופר בגמרא כי ר' יוחנן התפעל מאחיינו, בנו של ריש לקיש ונתן בו עיניו. לפתע באה אם הילד (שהייתה אחותו של ר' יוחנן), לקחה את בנה כדי שלא יעשה לו ר' יוחנן כפי שעשה לאביו.

רבי אלעזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוזכר הסיפור בו התרעם רבי יוחנן על רבי אלעזר, תלמידו המובהק, ורבי יעקב בר אידי פייס את רבי יוחנן והסביר לו שמעשיו של רבי אלעזר נעשו מתוך יראת הכבוד יתירה לרבו. אודות יחסיהם של שני החכמים, מסופר עוד בתלמוד, כי רבי יוחנן היה חולה ושכב בחדר אפל. כאשר נכנס רבי אלעזר רצה רבי יוחנן להאיר את החדר, ולכן הוא גילה את בשר זרועו שהבהיק כמרגלית (אודות יופיו של רבי יוחנן ראה לעיל פרק: ביוגרפיה) דבר שגרם להאיר את החדר. רבי אלעזר שראה זאת - בכה. רבי יוחנן לא הבין מדוע תלמידו בוכה ואמר לו: מדוע הינך בוכה? אם מפני תורה שלא למדת דייך - הרי "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". אם מפני עניותך - הרי לא כל אחד זוכה לשתי שולחנות, שולחן תורה ושולחן עושר, ודייך בחכמתך הגדולה בתורה. ואם מפני בנים שאין לך - גם אני איבדתי את כל בני, וזו היא העצם הקטנה שנותרה מבני העשירי שנפטר. בסופו של דבר אמר רבי אלעזר לרבי יוחנן: האם חביבין עליך ייסורין? השיב רבי יוחנן - איני חפץ לא בייסורין ולא בשכרן. נתן רבי אלעזר את ידו לרבי יוחנן, והקימו ממיטתו בדרך נס[102].

זעירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם זעירי נמנה עם תלמידיו. רבי יוחנן רצה שזעירי ישא את בתו, אבל זעירי התחמק ממנו מכיוון שהוא היה מבבל הנחשבת למיוחסת יותר ביחס לארץ ישראל שבה התערבו פסולין. פעם אחת הגיעו לשלולית מים וזעירי הרכיב את רבי יוחנן על כתיפו. אמר לו רבי יוחנן באותה שעה: תורתי כשירה לך, ואילו בתי אינה טובה בשבילך? אך למרות זאת זעירי המשיך להתחמק ממנו. והגמרא מסבירה כי רבי יוחנן לא ידע את אמרתו של רבי אלעזר "לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה סולת נקייה", שממנו נראה שבבל הייתה נקייה לגמרי מפסולי יחוסין, ולכן זעירי סירב לקחת את בתו של רבי יוחנן לאשה, עקב מוצאו הבבלאי, שהיה נחשב יותר מאשר רבי יוחנן הארצי-ישראלי‏[103].

רבי יעקב בר אידי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יעקב בר אידי, תלמידו של רבי יוחנן, זכה להערכה מיוחדת מרבו. מעשה שהיה, שרבי יוחנן כעס על רבי אלעזר תלמידו המובהק, שאמר בבית המדרש הלכה ששמע ממנו, שלא בשמו. בא לפניו רבי יעקב בר אידי ואמר לפני רבי יוחנן: "כתוב בתורה‏[104] כאשר צווה ה' את משה כן עשה יהושע בן נון. וכי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש, אמר כך אמר משה? אלא יושב ודורש, והכל יודעים שהתורה של משה היא! אף אתה - אליעזר יושב ודורש, והכל יודעין שהתורה שלך היא!"[105] הגיב רבי יוחנן: "מפני מה אין אתם יודעין לרצות כבן אידי חבירינו?"

רב כהנא[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב כהנא היה תלמידו של רבי יוחנן לאחר שברח מבבל. במסכת בבא קמא[106] מסופר שבעת שלמד רב כהנא אצל רב בבבל, הגיע לשם מלשין, והצהיר בפני רב על כוונתו למסור ממון ישראל לגויים. לאחר שלא נענה לדבריו של רב שלא לעשות כן ואף הכריז ברמה על כוונתו הברורה למסור, קם עליו רב כהנא והרגו וזאת על פי ההלכה הקובעת שמצווה להרוג אדם שהוא מוסר לאחר התראה. רב הורה לרב כהנא לברוח לארץ ישראל, ושם לא להקשות בשיעוריו של רבי יוחנן במשך שבע שנים. שמע רב כהנא בעצתו, והגיע לישיבתו של רבי יוחנן, בשעה שריש לקיש חזר על שיעורו של רבי יוחנן, ושם הראה לריש לקיש כמה גדול כוחו בתורה.

הלך ריש לקיש לרבי יוחנן ואמר לו: "ארי עלה מבבל" - כלומר חכם שכוחו גדול בתורה, בא מבבל. למחרת הושיבו את רב כהנא בשורה הראשונה בבית מדרשו של רבי יוחנן. רב כהנא קיים את עצת רב, ושתק במשך כל לימודו של רבי יוחנן, וכיוון שכך, הזיזוהו לאחור, שורה אחר שורה, עד לשורה השביעית האחרונה, שבה ישבו צעירי התלמידים. אמר רבי יוחנן לריש לקיש: "ארי שאמרת נעשה שועל", כלומר: מתברר, כי אותו חכם שכינית אותו בתואר "אריה" אינו כזה כלל ועיקר. כאשר שמע זאת רב כהנא, הוא אמר לעצמו: יהי רצון שהבזיון הגדול שעברתי בשבע השורות שהזיזוני לאחור, יחשבו לי במקום שבע השנים שעליהם ציוותי לא להקשות בשיעור של רבי יוחנן כדי למנוע ממני כבוד. החל מרגע זה, רב כהנא קם והקשה קושיות על רבי יוחנן, וזה לא מצא להן מענה, על כל קושיא קידמו אותו שורה עד שהושיבו אותו בשורה הראשונה מול רבי יוחנן, ולבסוף אף שמטו מתחת מושבו של רבי יוחנן את שבעת הכרים שעליהן ישב. לרב כהנא היה מום בשפתיו שגרם לרבי יוחנן לחשוב שרב כהנא מחייך חיוך ניצחון, חלשה דעתו של רבי יוחנן ומיד מת רב כהנא.

למחרת כאשר רבי יוחנן סיפר לחכמים על כך שרב כהנא לגלג עליו, הסבירו החכמים לרבי יוחנן שרב כהנא לא חייך, אלא זהו מראה פניו. התחרט רבי יוחנן והלך למערת הקבורה של רב כהנא. ראה נחש שומר על פתח המערה, זנבו נתון לתוך פיו. אמר לו: "נחש, נחש, פתח פיך וייכנס הרב אצל תלמיד", ולא פתח; "ייכנס חבר אצל חבר", ולא פתח; "ייכנס תלמיד אצל הרב", פתח לו. ביקש עליו רחמים והחזירו לחיים. שאל רבי יוחנן את רב כהנא את כל הספקות שהיו לו, ורב כהנא פתר אותן. זהו שאמר רבי יוחנן בכמה מקומות: "דילכון אמרי, דילהון היא", כלומר: "מה שאני אומר לכם, שלהם (של בני בבל) הוא".

רב יוסף בר אבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב יוסף בר אבא נמנה עם תלמידיו. מספר ממאמריו של רבי יוחנן פורשו על ידו. אחד מהם הוא אודות דין קיום שטרות שלא בפני בעל דין, בה הוא מסביר את טעמו של רבי יוחנן בראיה ממקום אחר בה רואים כי התורה הקפיד שלא לקיים שום דין משפטי גם כזה העוסק בראיות בלבד, כאשר בעל הדין אינו נמצא, מציווי התורה "והועד בבעליו", ציווי העוסק בדין אדם שבעל חיים שברשותו הזיק אדם אחר, שאסור להעיד על כך ולהופכו לשור מועד שלא בנוכחות בעליו‏[107].

רבי כרוספדאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד נמנה עם תלמידיו רבי כרוספדאי. אחד ממאמריו המפורסמים ביותר של רבי יוחנן נמסר על ידו:

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלוויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה.

מסכת ראש השנה דף טז עמ' ב')

.

במותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוחנן נפטר מרוב צער על מותו של תלמידו והחברותא שלו, ריש לקיש[108]. במותו קונן עליו תלמידו רבי יצחק בן אלעזר במלים אלו: "קשה היום לישראל כיום בוא השמש בצהריים"[109].

אזכורים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי מרגליות (עורך), הערך "ר' יוחנן", אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, הוצאת יבנה וספרי חמד, מהדורה מחודשת בידי יהודה איזנברג, 2006, כרך ב, עמ' 197-192.
  • בנימין לאו, "רבי יוחנן בר נפחא", בספרו: חכמים, כרך רביעי: ממשנה לתלמוד, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 223-203.
  • בנימין לאו, "מות רבי יוחנן", בספרו: חכמים, כרך רביעי: ממשנה לתלמוד, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 294-286.
  • יצחק כהן, אילפא ורבי יוחנן, ספרות אגדה ב', מכללת אפרתה, ירושלים, תשס"ד
  • אדמיאל קוסמן, "אילפא רבי יוחנן ושיחת המלאכים", בספרו: מסכת גברים: רב והקצב ועוד סיפורים, כתר, ירושלים, 2002
  • יונה פרנקל, עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א, עמ' 88-91
  • עלי טל-אור, "מקומו של האדם בעולם : שיטת ר’ יוחנן בשתי סוגיות חשבוניות-אמוניות", שמעתין 152-153 (תשסג) 113-125 ‬
  • חיים וייס, "ארבעה תלמידי חכמים שהיו בעירנו", בתוך: הגר סלמון ואביגדור שנאן (עורכים), מרקמים - תרבות, ספרות, פולקלור, לגלית חזן-רוקם, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2013, עמ' 530-517.
  • אדמיאל קוסמן, "רבי יוחנן וריש לקיש: דמות האל בבית המדרש - 'גבריות' מול 'נשיות'", בספרו מסכת גברים: רב והקצב ועוד סיפורים, הוצאת כתר, 2002, עמ' 51-34.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות ומקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דעה נפוצה גורסת שהוא היה ראש ישיבה במשך שמונים שנה, אך לדעת יצחק אייזיק הלוי זו טעות, ואין אפשרות להניח שכיהן בתפקידו יותר מששים שנה
  2. ^ ספר הקבלה להראב"ד עמ' 58.
  3. ^ ספר ירמיהו, פרק א', פסוק ה'.
  4. ^ ראה מעשות פרק א' ריש הלכה ב'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ג', עמוד ב'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ז, עמוד ז'
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ד, עמוד ב'.
  8. ^ מנחות פח ב וסוטה ל ב לפי גרסת העין יעקב, ובירושלמי עבודה זרה ד סוף הלכה א' "יפה למדני רבי".
  9. ^ שיר השירים רבה, ח ז
  10. ^ ירושלמי ברכות ה א
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג, עמוד א'
  12. ^ למשל תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ"ב, עמוד א'.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ג, עמוד א'.
  14. ^ ירושלמי הוריות ב ח
  15. ^ ירושלמי בבא מציעא סוף פרק ב'
  16. ^ ירושלמי ביצה א א
  17. ^ מועד קטן כד א, ובירושלמי שם ג' מובא שהלך לבקרו ובדרך שמע שהוא נפטר ואז קרע את כל הבגדים שבהם היה לבוש באותה שעה
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ט"ו, עמוד ב'
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ח, עמוד א'
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ג, עמוד א'
  21. ^ ברכות דף כ וברש"י ד"ה ר' יוחנן
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד א'
  23. ^ סב א
  24. ^ תשובות הגאונים (חלק ראשון מאת אברהם אליהו הרכבי) סימן ת"ט, פירוש רב ניסים גאון על תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד ב'.
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד א'.
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח', עמוד א'.
  27. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא בתרא פרק ג דף י,ב פרק ג הלכה ה
  28. ^ ירושלמי בבא בתרא פ"ג יד ע"א
  29. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ט, עמוד א'
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ק"ב, עמוד א'.
  31. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד א'.
  32. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ה, עמוד א'.
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י', עמוד ב'.
  34. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ג, עמוד א'.
  35. ^ 35.0 35.1 דוב הרמן, ‏מגמות בפסיקתו של רבי יוחנן בתחום היחסים החברתיים והכלכליים עם הנוכרים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  36. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק א', משנה ד'.
  37. ^ ירושלמי, עבודה זרה א, ד (לט, ע"ד); בבלי, עבודה זרה ח, ע"א.
  38. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק א', משנה ג'.
  39. ^ תוספתא על מסכת עבודה זרה א ח
  40. ^ ירושלמי, שם, א,ב (לט, ע"ג).
  41. ^ שווקים המעוטרים בהדס: ירושלמי, ע"ז א,ד (לט, ע"ד). ולפי גרסת הבבלי - האיסור הוא אפילו על שווקים המעוטרים בפירות - (בבלי, ע"ז יב, ע"ב-יג, ע"א.). עבודה זרה שנשברה - ירושלמי, ע"ז ג, ב (מב, ע"ד); בבלי, מעילה יד, ע"א. ביצה שהשתחוו לה - שם, ג, ו (מג, ע"א). דמי עבודה זרה - שם, ה, א (מד, ע"ג).
  42. ^ ירושלמי, ע"ז ה, טו (מה, ע"ב).
  43. ^ א"א אורבך, ההלכה, מקורותיה והתפתחותה (גבעתיים, תשמ"ד) 143; נ' אביגד, בית שערים, חלק ג (ירושלים, תשל"ב) 136-97.
  44. ^ אסתר רבה ה, ג.
  45. ^ ר' ינקלביץ, "פיתן... מהלכות של עמעום הוא" סיני פז (תש"מ) מח; נד.
  46. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ע"ג, עמוד ב'.
  47. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ה', משנה ו'.
  48. ^ ירושלמי, ע"ז ה, ח (מה, ע"א)
  49. ^ בבלי, עבודה זרה לח, ע"א-לח, ע"ב. וראה שם מחלוקת רבינו חננאל ורא"ש (פרק ב, סימן לב) אם ההיתר לאכול מאכל שליהודי היה חלק בבישולו תקף גם אם בושל על ידי הגוי כבר כמאכל בן דרוסאי, הרא"ש מתיר גם במקרה כזה והר"ח אוסר.
  50. ^ ירושלמי, ע"ז ב, ט (מא, ע"ד); שבת א (ג, ע"ג); בבלי, ע"ז לו, ע"א
  51. ^ ירושלמי, ע"ז א, ט (מ, ע"א); בבלי, ע"ז יט, ע"ב-כ, ע"א בשם ר"י בר חנינא.
  52. ^ ירושלמי, דמאי ו, א (כה, ע"ס). אודות "הר המלך", ראו: ר' ינקלביץ', "הר המלך – הרודיון" קתדרה 20 (תשמ"א) 28-23; קתדרה 23 (תשמ"ב) 193, וש"נ.
  53. ^ ראה אודות כך בפרק "הקלות באיסורי מגע, שמן ובישול עכו"ם"
  54. ^ בראשית רבה, פרשה צ"ז, פסקה ב'
  55. ^ בבא בתרא ח א
  56. ^ תלמוד ירושלמי סוטה פ"ט כד ע"ג.
  57. ^ תלמוד בבלי, שבת קנ ע"א.
  58. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק', עמוד א'.
  59. ^ 59.0 59.1 עפרה מאיר, ‏מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל - לדמותו של רבי יוחנן ביחסו לתלמידיו, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  60. ^ ירו' ברכות, פ"ב ה"א
  61. ^ מועד קטן ט ע"א; ובנוסח שונה – בראשית רבה לה: ד', ע' 333-330.
  62. ^ ירושלמי ברכות פ"ג ה"א.
  63. ^ ירושלמי, ברכות פרק ב' הלכה ח'
  64. ^ שבת קיד ע"א.
  65. ^ תלמוד ירושלמי הוריות פ"ג מח ע"ג.
  66. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ג, עמוד ב'.
  67. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי"א, עמוד ב'.
  68. ^ בכורות יח ב שבת קמה ב
  69. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח', עמוד א'.
  70. ^ נדרים כב א
  71. ^ קידושין מט:, ובסנהדרין כד. בשם רשב"י
  72. ^ סנהדרין צד.
  73. ^ שבת קמה ב
  74. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ז, עמוד ב' לפי רש"י בקטע "א"ל דילכון אמרי"
  75. ^ תשובות הגאונים (חלק ראשון מאת אברהם אליהו הרכבי) סימן ת"ט, פירוש רב ניסים גאון על תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד ב'.
  76. ^ ספר דברים, פרק י"ט, פסוק ט"ז.
  77. ^ ספר עמוס, פרק ט', פסוק א'.
  78. ^ מדרש רבה, פרשה א' פסוק י"ג.
  79. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ט, עמוד א'.
  80. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ט, עמוד ב'.
  81. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד ב'
  82. ^ ‏למשל הרב עובדיה יוסף במקומות רבים מאוד בספריו עוסק במנהגים ומצטט את הפסוק הנ"ל. כמו כן האבני נזר באחת מתשובותיו כותב במפורש על מנהגים שהם דברי קבלה‏
  83. ^ קנו, א.
  84. ^ ירמיהו י ב
  85. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קע"ה, עמוד א', על פי תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ג, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכ"ד, עמוד א'.
  86. ^ ראו בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ב, עמוד ב' או בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"ז, עמוד ב', ובעין משפט שם.
  87. ^ יעקב בזק, שופט בית המשפט השלום בירושלים "אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו" (ירושלים תשכ"ד) עמ' 226- 227
  88. ^ גיטין ע א
  89. ^ תלמוד בבלי, מועד קטן יד ע"א.
  90. ^ תלמוד בבלי, בבא בתרא צא ע"א.
  91. ^ תלמוד ירושלמי מועד קטן פ"ב פא ע"ב.
  92. ^ בבלי, ברכות י"א ע"ב
  93. ^ בעבר היה בראש כל ספינה עמוד גבוה לסגולה
  94. ^ אילפא ורבי יוחנן, נילי בן ארי, התפרסם לראשונה באתר דעת תשס"ה 2004
  95. ^ פרנקל יונה, עיונים בעולמו הרוחני של בסיפור האגדה, הקבה"מ, תשמ"א, עמ' 88-91
  96. ^ בראשית רבה, צח, יא. תלמוד ירושלמי, סוכה, פרק חמישי, הלכה א'. ראו גם: ירושלמי, סנהדרין, פרק ג', הלכה יב.
  97. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי"א, עמוד א'
  98. ^ תוספות מסכת עירובין דף כב עמוד ב, ד"ה קרקפנא חזיתיה לרישך‏.
  99. ^ בבא מציעא דף פ"ד, א'
  100. ^ סנהדרין, דף כ"ד
  101. ^ בבא מציעא, פד, ע"א
  102. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד ב'.
  103. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"א, עמוד ב'.
  104. ^ ספר יהושע, פרק י"א, פסוק ט"ו.
  105. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, פרק ב', הלכה ה'.
  106. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ז, עמוד א'.
  107. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ב, עמוד ב'.
  108. ^ בבא מציעא פד ע"א.
  109. ^ תלמוד בבלי, מועד קטן כה ע"ב.
  110. ^ שאול טשרניחובסקי, שְׁלֹשָׁה כְּתָרִים, בפרויקט בן-יהודה