המס היהודי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מטבע של נרווה עם הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי"

המס היהודי (לטינית: Fiscus Iudaicus) היה מס שגבתה האימפריה הרומאית מנתיניה היהודים בכל רחבי האימפריה אחרי חורבן בית המקדש השני.

הטלת המס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המס היהודי הוטל על ידי הקיסר אספסיאנוס אחרי דיכוי המרד הגדול. שיעורו היה שתי דרכמות בשנה, שווה למחצית השקל שהיהודים העלו כתרומה לבית המקדש. כדי להשפיל את היהודים ולהדגים את ניצחון אלוהי הרומאים על אלוהי ישראל המס הועלה למקדש יופיטר שברומא. שמו של המס היה בתחילה "מחיר שני הדינרים של היהודים" שם זה השתמר לפחות עד שנת שלטונו השמינית של הקיסר דומיטיאנוס שנת 89 לספירה. לאחר מכן נקרא במסמכים השונים פשוט "מס היהודים".‏[1]

בניגוד לתרומה שניתנה לבית המקדש, אשר נגבתה רק מגברים עד גיל 50, תשלום המס היהודי היה חובה על כל היהודים באימפריה כולל נשים, ילדים מגיל 3 וזקנים עד גיל 65.

גביית המס[עריכת קוד מקור | עריכה]

על גביית המס היהודי מונה פקיד מיוחד, "המפקח על מס הגולגולת של היהודים" (לטינית: procurator ad capitularia Iudaeorum).

בימיו של הקיסר דומיטיאנוס המס נגבה באכזריות וגבייתו הורחבה לא רק ליהודים אלא גם לאנשים שהיו קרובים אל היהדות, וגם הגבלת הגיל על גבייתו בוטלה. סווטוניוס מספר שבהיותו ילד קטן היה עד לבדיקת נימולותו של זקן כבן 90. יש הטוענים שהגברת הנוקשות בגביית המס באה כתוצאה מתנועת גיור.

הירצחו של דומיטיאנוס ועליית נרווה לשלטון הביאה הקלה בגביית המס. על דבר זה מעידים המטבעות שנרווה טבע שנושאים את הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי" (לטינית: fisci Iudaici calumnia sublata).

ביטול המס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ברור מתי בוטל המס היהודי. לפי עדויות ממסמכי גביית מיסים המשיכו לגבות את המס גם באמצע המאה השנייה ומקורות ספרותיים מעידים על קיום המס גם בתחילת המאה השלישית[2]

. יש שמייחסים את ביטול המס לקיסר יוליאנוס הכופר.

הנצרות והמס היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המרד הגדול, מרבית הנוצרים החשיבו את אמונתם כפלג של היהדות המשיחית ולמעשה רבים מהם היו מהעם היהודי והיו נימולים. עם זאת לא עבר זמן רב מהטלת המס והנוצרים היהודים דרשו להכיר באמונתם כדת נפרדת מהיהדות למטרות גביית המס. שהרי המס לא נגבה מיהודים לאחר שהמירו את דתם לאחת אחרת, והנוצרים ככלל לא השתתפו במרידות כנגד הרומאים. לבסוף בתקופת הקיסר נרווה בקשתם התקבלה. ניתן לסמן אירוע זה כאחד המרכזיים בתהליך ההתפצלות של שתי הדתות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אביגדור צ'ריקובר, "חפירות אדפו" בתוך כתב העת קדם כרך א (1942), עמ' 80-‏84
  2. ^ אין מקור ביבליוגרפי