הסכם יום שישי הטוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסכם יום שישי הטוב (ידוע גם כ"הסכם בלפסט", נחתם ב-10 באפריל 1998), הוא הסכם שלום שנועד להסדיר את עתידה של צפון אירלנד על פי רצון אזרחיה ובאופן דמוקרטי. על ההסכם, שסיים את הסכסוך בצפון אירלנד, חתמו נציגים של ממשלת בריטניה וממשלת אירלנד והוא אומץ על ידי רוב המפלגות הפוליטיות בצפון אירלנד, ביניהן המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (UUP), המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והעבודה, השין פיין ומפלגות קטנות נוספות. המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP) היא המפלגה הגדולה היחידה שלא חתמה על ההסכם. בנוסף, ההסכם אומץ על ידי אזרחי אירלנד, בשני משאלי עם נפרדים במאי 1998. אדריכלי ההסכם, ג'ון יום ודייוויד טרימבל, זכו בפרס נובל לשלום לשנת 1998.

סעיפיו העיקריים של ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עתידה החוקתי של צפון אירלנד ייקבע בהצבעה על ידי רוב האזרחים.
  • התחייבות מצד כל הצדדים בהסכם להשתמש באופן בלעדי באמצעים דמוקרטיים ובאמצעים של שלום.
  • השלטון בצפון אירלנד יורכב מממשלה אוטונומית (קרי, "חלוקת כוחות ניהולית"), שתיבחר על ידי תושבי צפון אירלנד, אך עדיין תישאר תחת המסגרת של הממלכה המאוחדת, היא בריטניה.
  • הממשלה המקומית (חלוקת הכוחות הניהולית) חייבת לכלול בתוכה הן מפלגות לאומניות והן יוניוניסטיות. משרדי הממשלה השונים, יחולקו על פי תוצאות הבחירות, כך שכל גוף יזכה לייצוג על פי גודלו היחסי. במידה מסוימת סעיף זה מזכיר את לבנון, בה מחולק הכוח בממשל על פי מפתח אתני.
  • ראש הממשלה או "השר הראשון של צפון אירלנד" יהיה מי שמפלגתו זכתה ברוב הקולות, סגנו יבוא מהמפלגה הגדולה ביותר בגוש הנגדי והשניים ינהיגו את המועצה המבצעת כדיארכיה (שווי זכויות וסמכויות). משרדי הממשלה יחולקו בין כל המפלגות המיוצגות ב"מועצה המחוקקת", שהיא המקבילה לפרלמנט בצפון אירלנד. הרציונל שעמד מאחורי ההחלטה ליצירת מועצה מחוקקת שתורכב לפי גודלן היחסי של הקהילות השונות, טמון בשאיפה שלכל קהילה תהיה הזדמנות להציג את בעיותיה או לקדם את מטרותיה בממשלה הנבחרת.
  • כל חוק במועצה המחוקקת, חייב לקבל רוב קולות כולל, משמע, רוב הקולות של היוניוניסטים, ורוב הקולות של הלאומנים במועצה.
  • יצירת מועצת שרים דרומית-צפונית וגופים משותפים בדרום ובצפון על מנת לתאם את המדיניות הכללית לגבי נושאים משותפים, כגון : תיירות, חקלאות ופיתוח כלכלי.
  • יצירת מועצה בריטית-אירית המורכבת מנציגי ממשלות בריטניה, אירלנד, צפון אירלנד, סקוטלנד ווילס, איי התעלה והאי מאן לדיון בנושאים בעלי חשיבות כללית לכל הצדדים.
  • שחרורם בתוך שנתיים של אסירים מארגונים צבאיים השייכים לארגונים אשר יכבדו את הפסקת האש.
  • יצירת לוח זמנים בן שנתיים לפירוק המיליציות המזוינות מנשקן.
  • מיליציות חמושות כדוגמת ה-IRA, נתנו התחייבות להתפרק מנשקן. עם זאת, השין פיין הכחישו כי הם מייצגים את ה-IRA באופן ישיר, אך הם הבטיחו "להשתמש בהשפעתם" כדי להבטיח כי הנשק אכן יושמד.
  • ביטולם של סעיפים 2 ו-3 בחוקת אירלנד לפיהן צפון אירלנד הינה חלק בלתי נפרד מאירלנד.
  • חקיקה חדשה בצפון אירלנד בנושאי שיטור, זכויות אזרח ושוויון.
  • כוח המשטרה, RUC - Royal Ulster Constabulary, הוכרח לעבור רפורמה. עיקרה הוא שינוי ליחס גבוה יותר של קתולים בקרב חבריה, ופיקוח על פעולותיה על ידי מועצת מנהלים שחבריה ימונו על ידי הממשלה הבריטית. בנוסף לכך, עמדות של הצבא הבריטי יפורקו בהדרגה.

חלק מן הסעיפים בהסכם יום שישי הטוב, נוסחו במכוון באופן מעורפל, כך שכל צד יוכל לפרשם לטובתו. ניסוח מעורפל זה נדרש בעת המשא ומתן על ההסכם, על מנת שיהיה מקובל על כל הצדדים ולמען ההתקדמות בשיחות השלום. יש הרואים בערפול זה דווקא את גדולתו של ההסכם, כיוון שלא מדובר בהסכם סופי וקבוע. כך, יוכל כל צד לטעון כי בעתיד הנושאים הנידונים על הפרק יוכרעו לטובתו. עם זאת, הדבר יצר בעייתיות ביישום ההסכם, במיוחד בכל הקשור לפירוקן של המיליציות מנשקן.

יישום ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חתימת הסכם יום שישי הטוב נערכו בחירות ב-1 ביולי 1998. דייוויד טרימבל (יוניוניסט מה-UUP) נבחר לשר הראשון ולסגנו נבחר שיימוס מאלון מ-SDLP - מפלגת הלייבור והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

להסכם יום שישי הטוב חשיבות רבה בתהליך השלום בצפון אירלנד, במיוחד מאחר שהוא הוביל את המיליציות החמושות להודיע על פירוק נשקן. ב-15 באוקטובר 2002, עקב סירובו של הצבא האירי הרפובליקני (ה-IRA) להתפרק מנשקו, נוצר אי-אמון בין שתי הקהילות וממשלת בריטניה השעתה את פעילות המועצה המבצעת של צפון אירלנד וביטלה את תפקודה העצמאי, לאחר שהשעיה קודמת לשישה שבועות באוגוסט 2001 לא הביאה לפתרון‏[1][2]. בתקופת ההשעיה ניהל את צפון אירלנד שר מטעם הממשלה הבריטית ("שלטון ישיר" - Direct Rule).

ארגון ה-IRA יצא במהלך יולי 2005 בהצהרה פומבית כי המלחמה בינם לבריטים הסתיימה. תוך מתן הוראה ברורה לכל הפלגים והארגונים המאוגדים תחת השם IRA, להניח נשקם ולהשמיד את מצבורי הנשק שברשותם. ב-26 במרץ 2007 הודיעו ראשי שתי המפלגות הגדולות של הקהילות, איאן פייזלי ומרטין מקגיניס על הסכמה ללכת לבחירות. והמנגנון השלטוני העצמאי שב לפעול ב-8 במאי 2007.

משאלי העם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1998 התקיימו שני משאלי עם נפרדים בצפון אירלנד ובאירלנד על מנת לקבל את ההסכם. המתנגדים בצפון אירלנד היו בעיקרם "יוניוניסטים" - תומכי האיחוד במסגרת הממלכה המאוחדת אשר סברו כי ההסכם הינו ויתור מרחיק לכת לרפובליקנים וללאומנים האירים. ניתוח של הקולות מראה כי אף בקרב היוניוניסטים היה רוב לתומכי ההסכם.

באירלנד הצביעו האזרחים על התיקון לחוקה שיאפשר את שינוי סעיפי החוקה הרואים בצפון אירלנד חלק בלתי נפרד מאירלנד.

בצפון אירלנד הצביעו 71% מן הבוחרים בעד ההסכם, ושיעור ההצבעה היה 81%. באירלנד הצביעו 94% מן הבוחרים בעד ההסכם ושיעור ההצבעה היה 56%.

בעיות מרכזיות העומדות בפני ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (Democratic Unionist Party, או בקיצור, DUP), לא חתמה על ההסכם. אי החתימה על ההסכם מצד מפלגה זו, גורמת בעיה קשה מאחר שמפלגה זו היא קיצונית יותר מאשר המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (Ulster Unionist Party, או בקיצור UUP). ובנוסף לכך, מפלגה זו הפכה מאז למפלגה היוניוניסטית הגדולה ביותר. ה-DUP מתנגדים נחרצות לכניסתם של "טרוריסטים" לממשלה, משמע, מתן תיקים ממשלתיים לשין פיין. הם גם מתנגדים לרפורמה בכוח המשטרתי (ששמו שונה אל PNSI - Police Service of Northern Ireland) כפי שמציע הסכם יום שישי הטוב.

ה-UUP, תחת לחצם של תומכיה, משכה ידה מ"חלוקת הכוחות הניהולית", משמע, הממשל האוטונומי, בסוף שנת 2000. הסיבה המרכזית לכך הייתה, נוכחותם של שרי השין פיין בממשלת צפון אירלנד בעוד שה-IRA עדיין לא התפרק מנשקו. מאחר שההסכם דרש הן מהמפלגות הלאומניות והן מהיוניוניסטיות להשתתף בממשל האוטונומי, אזי ש"חלוקת הכוחות הניהולית" הושעתה והשלטון הישיר של הבריטים, חודש.

מאז, ממשלות בריטניה ואירלנד ניסו לגרום לחזרה ל"חלוקת הכוחות הניהולית", ולתווך בין המפלגות השונות בצפון אירלנד. אך זו הייתה משימה קשה מאחר שה-DUP, אשר דחתה את ההסכם הפכה (נכון ל-2005) למפלגה היוניוניסטית הגדולה ביותר. במקביל, לשין פיין יש יותר תמיכה בקרב המצביעים המגדילים את כוחה היחסי בממשל, ביחס ל-SDLP, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והעבודה (Social Democratic and Labour Party) שהיא מפלגה לאומנית מתונה יותר, שאינה דוגלת באלימות.

כך, ששני הצדדים הפכו נוקשים, ואינם מתפשרים על עמדותיהם. ה-IRA אכן השמיד חלק מכלי הנשק שברשותו באופן פרטי, תחת פיקוחו של ג'ון דה צ'סטלן (De Chastelain), גנרל ודיפלומט קנדי. עם זאת, ה-DUP מתעקשים שכל כלי הנשק של הIRA חייבים להיות מושמדים לפני שהשין פיין יורשו להיכנס חזרה לממשל האוטונומי. ואילו השין פיין טוענים כי ה-DUP ממשיכים לבקש יותר ויותר ויתורים מה-IRA כיוון שהם אינם רוצים שהקתולים/לאומנים יהיו בשלטון בצפון אירלנד.

במהלך דצמבר 2004, נאמר כי ה-DUP היו קרובים מאוד לחתימת הסכם חדש, אך לא עשו כך כיוון שרצו וידאו המראה את השמדת כלי הנשק של ה-IRA. אז, ה-IRA (שמכחיש את ביצוע פעולה זו) ביצע שוד בנק גדול בבלפסט, בו נגנבו יותר מ-10 מיליון אירו, וה-DUP נטשו את המשא ומתן. שבוע לאחר מכן, חברי הIRA רצחו את רוברט מקרטני, קתולי ותומך של השין פיין במהלך קטטה בבר בבלפסט. דבר זה הביא פרסום שלילי רב מאוד לשין פיין ול-IRA.

במהלך יולי 2005 ה-IRA יצאו בהצהרה פומבית כי המלחמה בינם לבריטים הסתיימה, תוך נתינת הוראה ברורה לכל הפלגים והארגונים המאוגדים תחת השם IRA, להניח נשקם ולהשמיד את מצבורי הנשק שברשותם. הממשלה הבריטית מצדה הגיבה להצהרה חיובית זו בפירוק הבסיסים הצבאיים אשר נותרו בצפון אירלנד. שני צעדים אלו נועדו להביע את מחויבותם של הצדדים לתהליך השלום בצפון אירלנד, לאחר לחימה שנמשכה שנים ארוכות. עם זאת, ה-DUP, המפלגה הדמוקרטית היוניוניסטית, הודיעה כי היא מחכה לראות אם הודעה זו אכן אמיתית, לפני שתסכים לשוב מחדש לשיחות על תהליך השלום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]