פרס נובל לשלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את דרך המלחמה והחליפו אותה במשא ומתן במטרה להגיע לשלום.

בניגוד לשאר פרסי הנובל, המוענקים בסטוקהולם, בירת שבדיה, מוענק פרס נובל לשלום באוסלו, בירת נורבגיה, שם גם נמצא מרכז פרס נובל לשלום.

תוכן עניינים 1 מועמדות לפרס 2 חתני פרס נובל לשלום 3 הערות שוליים 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] מועמדות לפרס

מועמדים לפרס יכולים להציע אנשים שהוגדרו על־פי תקנות הוועדה, כגון: זוכי פרס נובל לשעבר, חברי פרלמנט, פרופסורים (בתחומים מסוימים), שופטים בינלאומיים ועוד. הוועדה שומרת את רשימת המועמדים בסוד ואף מבקשת מהמועמדים עצמם שלא לפרסם זאת.
עם זאת, כן פורסמו רשימות המועמדים לפרס בשנים 1901 - 1955. ^[1]
עם פרסום רשימות המועמדים התברר כי גם אדולף היטלר היה מועמד לפרס נובל לשלום בשנת 1939 על ידי אריק ברנדט, חבר פרלמנט שבדי. ברנדט ביטל את הגשת המועמדות של היטלר כעבור מספר ימים. מועמדים מפורסמים נוספים לפרס נובל לשלום הם יוסיף סטלין ובניטו מוסוליני.

[עריכה] חתני פרס נובל לשלום

שנה	מקבלי הפרס	מדינה	פרטים
1901	ז'אן אנרי דינן	שווייץ	מייסד הצלב האדום.
	פרדריק פאסי	צרפת	מייסד החברה הצרפתית לשלום.
1902	אלי דוקומון צ'ארלס אלברט גובאט	שווייץ	מזכיר כבוד של לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ. מזכ"ל האיגוד הבין-פרלמנטרי.
1903	רנדל קרמר	הממלכה המאוחדת	חבר הפרלמנט הבריטי ומזכיר הליגה הבינלאומית לבוררות.
1904	המוסד לחוק הבינלאומי	בלגיה
1905	הברונית ברטה פון סטנר	אוסטרו-הונגריה	נשיאת כבוד של לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ.
1906	תאודור רוזוולט	ארצות הברית	נשיא ארצות הברית, על ניסוח חוזה השלום במלחמת רוסיה-יפן.
1907	ארנסטו תאודורו מונטה	איטליה	נשיא הליגה הלומברדית לשלום.
	לואי רנו	צרפת	פרופסור לחוק בינלאומי מאוניברסיטת סורבון, פריז.
1908	קלאס פונטוס ארנולדסון	שבדיה	חבר הפרלמנט השבדי ומייסד הליגה השבדית לשלום ובוררות.
	פרדריק באג'ר	דנמרק	חבר הפרלמנט הדני ונשיא כבוד של לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ.
1909	אוגוסט בירנר	בלגיה	ראש ממשלת בלגיה וחבר הפרלמנט, חבר בית הדין הבינלאומי בהאג.
	פול הנרי קונסטנט	דנמרק	סנטור צרפתי, הקבוצה הפרלמנטרית הצרפתית לבוררות התנדבותית, ומייסד הוועדה להגנה על אינטרסים לאומיים ופשרה בינלאומית.
1910	לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ	שווייץ
1911	טוביאס מייקל אסר	הולנד	ראש ממשלת הולנד, מייסד הוועידות הבינלאומיות לחוק הפרטי בהאג.
	אלפרד הרמן פריד	אוסטרו-הונגריה	עיתונאי ומייסד הפרסום Die Friedenswarte.
1912	אליהוא רוט	ארצות הברית	מזכיר המדינה של ארצות הברית ואחראי על מספר הסכמי בוררות.
1913	הנרי לפונטיין	בלגיה	סנטור בלגי ונשיא לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ.
1914	לא הוענק
1915	לא הוענק
1916	לא הוענק
1917	הצלב האדום הבינלאומי	שווייץ
1918	לא הוענק
1919	וודרו וילסון	ארצות הברית	נשיא ארצות הברית, על הקמת חבר הלאומים.
1920	ליאון בורגואה	צרפת	מזכיר המדינה הצרפתי, נשיא הפרלמנט ונשיא מועצת חבר הלאומים.
1921	קארל ברנטינג	שבדיה	ראש ממשלת שבדיה ונציג שבדיה במועצת חבר הלאומים.
	כריסטיאן לאנג	נורבגיה	מזכ"ל הארגון הבין-פרלמנטרי.
1922	פריטיוף ננסן	נורבגיה	מדען וחוקר, ונציג נורבגיה לחבר הלאומים. מייסד "דרכוני ננסן" לפליטים.
1923	לא הוענק
1924	לא הוענק
1925	סר אאוסטן צ'מברליין	הממלכה המאוחדת	מזכיר החוץ הבריטי ואחד ממייסדי הסכמי לוקרנו.
	צ'ארלס דווס	ארצות הברית	סגן נשיא ארצות הברית ויו"ר ועדת הפיוס של בעלות הברית.
1926	אריסטיד בריאן	צרפת	שר החוץ הצרפתי, אחד ממייסדי הסכמי לוקרנו והסכמי בריאנד-קלוג.
	גוסטב שטראזמן	גרמניה	קנצלר גרמניה, שר החוץ ואחד ממייסדי הסכמי לוקרנו.
1927	פרדיננד בואסון	צרפת	פרופסור באוניברסיטת סורבון ומייסד הליגה לזכויות האדם
	לודוויג קווידה	גרמניה	פרופסור באוניברסיטת ברלין, חבר הפרלמנט הגרמני ומשתתף במספר ועידות שלום.
1928	לא הוענק
1929	פרנק קלוג	ארצות הברית	מזכיר המדינה של ארצות הברית ואחד ממייסדי הסכמי בריאנד-קלוג.
1930	לארס אולוף סודרבלום	שבדיה	ארכיבישוף שבדי ומנהיג התנועה האקומנית לאיחוד כל הכנסיות הנוצריות.
1931	ג'יין אדמס	ארצות הברית	סוציולוגית אמריקאית והנשיאה הבינלאומית של הליגה הנשית הבינלאומית לשלום וחופש.
	ניקולס באטלר	ארצות הברית	נשיא אוניברסיטת קולומביה ומקדם הסכמי בריאנד-קלוג.
1932	לא הוענק
1933	סר נורמן אנג'ל	הממלכה המאוחדת	סופר בריטי וחבר המועצה המבצעת של חבר הלאומים ושל מועצת השלום הלאומית.
1934	ארתור הנדרסון	הממלכה המאוחדת	מזכיר החוץ הבריטי ונשיא ועידת פירוק הנשק של 1932.
1935	קרל פון אוסייצקי	גרמניה	עיתונאי ופציפיסט גרמני.
1936	קרלוס לאמאס	ארגנטינה	מזכיר המדינה הארגנטיני, נשיא חבר הלאומים, ומתווך בסכסוך בין פרגוואי ובוליביה.
1937	לורד אדגר ססיל	הממלכה המאוחדת	סופר בריטי, נשיא ומייסד הקמפיין הבינלאומי לשלום.
1938	המשרד הבינלאומי של ננסן לפליטים	שווייץ
1939	לא הוענק
1940	לא הוענק
1941	לא הוענק
1942	לא הוענק
1943	לא הוענק
1944	הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום	שווייץ	הוענק רטרואקטיבית בשנת 1945.
1945	קורדל הול	ארצות הברית	מזכיר המדינה של ארצות הברית ומשתתף בכיר בייסוד האומות המאוחדות.
1946	אמילי באלץ'	ארצות הברית	פרופסור אמריקאית להיסטוריה וסוציולוגיה ונשיאת כבוד בינלאומית של הליגה הנשית הבינלאומית לשלום וחופש.
	ג'ון מוט	ארצות הברית	יו"ר המועצה המיסיונרית הבינלאומית ונשיא הברית העולמית של האגודות הנוצריות של צעירים.
1947	מועצת שירות הידידים הבריטית אגודה אמריקאית לשירותי הידידים	הממלכה המאוחדת ארצות הברית	בשם אגודת הידידים הידועה יותר בשם "קווייקרים".
1948	לא הוענק
1949	לורד בויד אור	הממלכה המאוחדת	רופא בריטי אחד המארגנים הראשיים ומנהל ארגון המזון והחקלאות הכללי, נשיא מועצת השלום הלאומית והארגון הבינלאומי של ארגוני שלום.
1950	ראלף באנץ'	ארצות הברית	פרופסור באוניברסיטת הרוורד, מתווך בפלסטינה, 1948.
1951	לאון ג'והא	האיחוד האירופי	נשיא המועצה הבינלאומית של האיחוד האירופי, חבר המועצה של ארגון העובדים הבינלאומי.
1952	אלברט שוויצר	גרמניה	על ייסודו של בית חולים בגאבון.
1953	ג'ורג' מרשל	ארצות הברית	מזכיר המדינה ומזכיר ההגנה של ארצות הברית, נשיא הצלב האדום האמריקאי, מייסד תוכנית מרשל.
1954	נציבות האו"ם לפליטים	האו"ם
1955	לא הוענק
1956	לא הוענק
1957	לסטר פרסטון	קנדה	שר החוץ הקנדי, נשיא המושב השביעי של העצרת הכללית של האומות המאוחדות.
1958	ג'ורג' פיר	בלגיה	אב המסדר הדומיניקני, מנהיג ארגון הסיוע לפליטים "l'Europe du Coeur au Service du Monde".
1959	פיליפ נואל-בייקר	הממלכה המאוחדת	חבר הפרלמנט הבריטי, פעל כל חייו לשלום ושיתוף פעולה בינלאומי.
1960	אלברט לוטולי	דרום אפריקה	נשיא הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC) בדרום אפריקה.
1961	דאג המרשלד	האו"ם	המזכיר הכללי של האומות המאוחדות (הפרס הוענק לאחר מותו).
1962	לינוס פולינג	ארצות הברית	מדען מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, על מאבקו להפסקת הניסויים בנשק גרעיני.
1963	הצלב האדום והליגה של אגודות הצלב האדום	שווייץ
1964	מרטין לותר קינג	ארצות הברית	על מאבקו למען זכויות האזרח.
1965	יוניסף	האומות המאוחדות	קרן הילדים של האומות המאוחדות.
1966	לא הוענק
1967	לא הוענק
1968	רנה קאסן	צרפת	נשיא בית הדין האירופי לזכויות אדם.
1969	ארגון העבודה הבינלאומי	שווייץ
1970	נורמן בורלוג	ארצות הברית	על מחקרו במרכז הבינלאומי לשיפור התירס והחיטה, מקסיקו סיטי.
1971	וילי ברנדט	גרמניה המערבית	על מדיניות החוץ של גרמניה המערבית שהביאה להתקרבות לגוש המזרחי.
1972	לא הוענק
1973	הנרי קיסינג'ר לה דוק תו (שסירב לקבל את הפרס)	ארצות הברית וייטנאם	על הפסקת האש שהייתה אמורה לסיים את מלחמת וייטנאם.
1974	שון מקברייד איסקו סאטו	אירלנד יפן	נשיא לשכת השלום הבינלאומית, ונשיא וועדת האומות המאוחדות לענייני נמיביה.
1975	אנדריי סאחרוב	ברית המועצות	על פעילותו למען זכויות אדם.
1976	בטי ויליאמס מייריאד קוריגן	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	מייסדות תנועת השלום של צפון אירלנד.
1977	ארגון אמנסטי	הממלכה המאוחדת	על פעילותו למניעת עינויים.
1978	מנחם בגין אנואר סאדאת	ישראל מצרים	על המשא ומתן לשלום בין ישראל ומצרים.
1979	אמא תרזה	אלבניה, הודו	מנהיגת מסדר המיסיונרים של צדקה.
1980	אדולפו פרז אסקוויבל	ארגנטינה	על פעילותו למען זכויות אדם.
1981	נציבות האו"ם לפליטים	האומות המאוחדות	(פעם שנייה)
1982	אלווה מירדאל אלפונסו גרסיה רובלס	שבדיה מקסיקו	נציגים בוועדת האומות המאוחדות לפירוק החימוש.
1983	לך ולנסה	פולין	לימים נשיא פולין.
1984	הבישוף דזמונד טוטו	דרום אפריקה	על פעילותו נגד האפרטהייד.
1985	האגודה הבינלאומית של פיזיקאים למניעת מלחמה גרעינית	ארצות הברית	על הפצת מידע ויצירת מודעות בנושא לוחמה אטומית.
1986	אלי ויזל	ארצות הברית רומניה	סופר וניצול שואה.
1987	אוסקר אריאס סנצ'ז	קוסטה ריקה	נשיא קוסטה ריקה, על יוזמתו לשיחות שלום במרכז אמריקה.
1988	כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות	האומות המאוחדות
1989	טנזינג גיאטסו	טיבט	הדלאי לאמה ה-14.
1990	מיכאיל סרגייביץ' גורבצ'וב	ברית המועצות	נשיא ברית המועצות, על תרומתו לסיום המלחמה הקרה.
1991	אונג סן סו קי	בורמה (כיום מיאנמר)	על מאבקה הלא אלים של מנהיגת האופוזיציה הבורמזית למען דמוקרטיה וזכויות אדם.
1992	ריגוברטה מנצ'ו	גואטמלה	כאות הוקרה לעבודתה לצדק חברתי ופיוס אתנו-תרבותי על בסיס כבוד לזכויות עמים ילידים.
1993	נלסון מנדלה פרדריק וילם דה קלרק	דרום אפריקה דרום אפריקה	על עבודתם לסיומו של שלטון האפרטהייד, ועל הנחת היסודות להקמת משטר דמוקרטי בדרום אפריקה.
1994	יצחק רבין שמעון פרס יאסר ערפאת	ישראל ישראל הרשות הפלסטינית	על מאמצם ליצור שלום במזרח התיכון וחתימתם על הסכמי אוסלו.
1995	ג'וזף רוטבלט קונגרס פגוואש בנושא מדע ועניינים בינלאומיים	פולין הממלכה המאוחדת, קנדה	על מאמציהם להקטין את תפקידו של הנשק הגרעיני בפוליטיקה הבינלאומית, ובטווח הארוך, לחסלו כליל.
1996	קרלוס פליפה חימנז בלו חוזה רמוס הורטה	מזרח טימור מזרח טימור	על פעילותם לקראת פתרון של שלום לסכסוך במזרח טימור.
1997	המאמץ העולמי לאיסור על שימוש במוקשים ג'ודי ויליאמס	ארצות הברית ארצות הברית	על מאמציהם לאיסור שימוש וניקוי שטחים ממוקשים נגד אדם.
1998	ג'ון יום דייוויד טרימבל	אירלנד הממלכה המאוחדת	על מאמציהם למצוא פתרון שלום לסכסוך בצפון אירלנד.
1999	ארגון רופאים ללא גבולות	צרפת שווייץ	על תרומתם ההומניטרית במספר יבשות.
2000	קים דה-ג'ונג	קוריאה הדרומית	על עבודתו למען דמוקרטיה וזכויות אדם בקוריאה הדרומית ובמזרח אסיה בכלל, והפיוס עם קוריאה הצפונית בפרט.
2001	האומות המאוחדות קופי אנאן	האו"ם גאנה	על עבודתם לארגון עולם שליו יותר
2002	ג'ימי קרטר	ארצות הברית	על מאמציו למצוא פתרונות שלום לסכסוכים בינלאומיים, קידום הדמוקרטיה וזכויות האדם, וקידום של התפתחות כלכלית וסוציאלית.
2003	שירין איבדי	איראן	על מאמציה למען הדמוקרטיה וזכויות האדם.
2004	ואנגרי מאטאיי	קניה	על תרומתה לפיתוח בר-קיימא, דמוקרטיה, ושלום.
2005	הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מוחמד אל-בראדעי	סבא"א מצרים	על תרומתם למניעת הפצת נשק גרעיני לצרכים צבאיים.
2006	מוחמד יונוס בנק גראמין	בנגלדש	על הקמת בנק להלוואות קטנות לעניי בנגלדש.
2007	אל גור הפנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים	ארצות הברית האומות המאוחדות	על הגברת המודעות לשינוי האקלים ולהתחממות העולמית.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ בסיס נתונים למועמדים לפרס נובל לשלום, 1901 - 1955

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חתני פרס נובל לשלום

• פרס נובל, האתר הרשמי
• פרס נובל לשלום, האתר הרשמי
• חתני פרס נובל לשלום, באתר פרס נובל