הסמינר הרבני של בודפשט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית המדרש לרבנים - האוניברסיטה ללימודי היהדות בבודפשט , צילום משנת 2009
פרופסור יצחק יהודה גולדציהר מראשוני המורים של הסמינר

הסמינר הרבני של בודפשט, הידוע היום בשם בית-מדרש לרבנים - האוניברסיטה ללימודי היהדות בהונגריה, הוא מוסד ניאולוגי[1] ללימודי תאולוגיה יהודית ומדעי יהדות ,ושנועד להכשיר ולהסמיך רבנים.

הרקע ההיסטורי להקמת הסמינר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המחצית השנייה של המאה ה-19, לאחר דיכוי מהפכת 1848 בהונגריה, הימלטותו של איגנץ אינהורן אל העולם החדש וסגירת בית הכנסת של אגודת הרפורמה של פשט, ב-1852, על ידי השלטונות, ניצבה יהדות הונגריה על פרשת דרכים, נתונה במחלוקת עזה בין משמרי המסורת המחמירים ובין ה"מתקנים" שנטו ללכת בדרכי היהדות המתקדמת של גרמניה.

הציבור היהודי, שהשתוקק לרפורמות שיביאו למודרניזציה של חייו, ראה באוטונומיה שהוענקה להונגריה בניהול ענייני הפנים ובאמנציפציה ליהודים, שהובטחה להם, שעת כושר ליצירת ארגון מייצג, בדומה לדתות האחרות וייסוד סמינר רבני, דוגמת סמינר ברסלאו, שיכשיר רבנים מודרניים, העשויים לשנות את אופי המנהיגות הרבנית של יהדות הונגריה[2].

אחרי שב-1864 הסכימו השלטונות לפתיחת סמינר רבנים יהודי, ב-1865 התקיים כנס מיכאלוביץ של הרבנים האורתודוקסים, אשר הוציאו שורה של החלטות האוסרות כל חידוש ושיתוף פעולה עם המחדשים. תקופת מה לא פורסמו החלטות הכנס, משום חשש הרבנים מתגובת השלטונות. במאי 1867 נחתם ההסכם הפדרטיבי בין הונגריה ובין הקיסרות האוסטרית ולאחר מכן עודדו השלטונות ההונגריים את היהודים השואפים להשתלבות. אחת מן הסיבות לכך הייתה שההונגרים שלטו בממלכה רבת מיעוטים והיה להם אינטרס ברור לראות ביהודים "הונגרים בני דת משה" ולהגדיל בדרך זו את אחוז ההונגרים בממלכה. יהודי פשט (אחת משתי הערים שאיחודן יצר את בודפשט) יזמו בחירות לקונגרס של יהדות הונגריה, קונגרס שעל סדר יומו עמדו שני סעיפים עיקריים, יצירת ארגון יהודי מאוחד ומייצג והקמת סמינר רבני.

המחנה הרפורמיסטי שכונה "המתקדמים" זכה בבחירות לייצוג גדול מהמחנה האורתודוקסי, שכונה "שומרי הדת", 57,3% (126 נציגים) מול 42,7% (94 נציגים). בקונגרס של יהדות הונגריה, שהתכנס ב-1868, תבעו האורתודוקסים מהרפורמיסטים להתחייב לכך שהקהילה המאוחדת תנהל את ענייניה על יסוד השולחן ערוך. הרפורמיסטים סירבו לכך ובעקבות סירובם פרש מהקונגרס האגף הקיצוני יותר של האורתודוקסים, כדי לא להיות חלק מארגון שינוהל על ידי הניאולוגיים, מבלי יכולת להשפיע עליו. לפי דברי הרב משה שיק המניעים הנסתרים לפרישה היו חוסר רצונם של האורתודוקסים לנהל קהילות מאוחדות עם "הרפורמים" המשתמשים בעוגבים בכל יישוב ויישוב ואי הסכמתם להקמת בית מדרש מודרני לרבנים[3].

לאחר הקונגרס, שקיבל החלטה על הקמת הסמינר הרבני, פרשו גם יתר האורתודוקסים והמחנה האורתודוקסי פנה לשלטונות ההונגריים וביקש הכרה כקהילה יהודית נפרדת, הכרה שניתנה לו.

פעילות הסמינר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הקונגרס של יהדות הונגריה ופרישת האורתודוקסים, הקהילה היהודית הרפורמיסטית, שכונתה בשם ניאולוגית, קראה לעצמה "זרם הקונגרס" והתחילה לפעול להגשמת החלטות הקונגרס ובראש וראשונה הקמת הסמינר להכשרת רבנים מודרניים.

הרעיון של הקמת בית מדרש לרבנים בהונגריה הוצע כבר בתחילת המאה ה-19 על ידי המתמטיקאי דוד פריזנהאוזן ולבסוף ב-1877 קם בית המדרש ומאז פעל ברציפות, פרט לשנה אחת, בתקופת השואה. בתקופת השלטון הקומוניסטי היה סמינר זה הסמינר הרבני היחיד בכל הגוש הקומוניסטי ובוגריו איישו את המשרות הרבניות המתפנות בכמה ממדינות הגוש הקומוניסטי. בין השנים 1950-1985 מנהל בית המדרש היה הרב ד"ר אלכסנדר שייבר, חוקר מוערך של תולדות התרבות היהודית המקומית והכללית. נכון לשנת 2011, מנהל הסמינר הוא הרב הראשי הנאולוגי של הונגריה, ד"ר אלפרד שנר.

מורי הסמינר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל המורים של הסמינר כלל רבנים ומלומדים מהשורה הראשונה, שקנו להם שם בתחומם בהונגריה ואף בעולם כולו, בהם:

פעילות בתחום התרבות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1969 מיוזמת הרב שייבר הוקמה במסגרת בית המדרש המקהלה היהודית ע"ש קארל גולדמרק (קארוי גולדמרק) בניצוחו של אמיל אדם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק פרי (פרידמן), תולדות היהודים בהונגריה, כרך שלישי.
  • מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהדות הונגריה היום - מאת פרופ גזה קומורוצי 1997
  2. ^ מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, עמ' 224–225.
  3. ^ בין מסורת לקדמה, עמ' 225–226.