הסתננות (פלסטינים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסתננות לתחומי מדינת ישראל הייתה דפוס התנהלות נפוץ של פליטים פלסטינים החל מהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949 ועד למבצע קדש ב-1956.

מסתנן מרצועת עזה שנתפס בידי חיילי צה"ל, 1954

ההסתננות הלא אלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולות ההסתננות החלו כפעולות לא אלימות של ערביי ארץ ישראל שברחו במהלך מלחמת העצמאות.

הסיבות להסתננות הבלתי אלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסתננות הבלתי אלימה הגיעה מצד כמה סוגים של פליטים:

  • פליטים שניסו להתחמק מהתנאים הבלתי נסבלים במחנות הפליטים.
  • פליטים שרצו לחזור לבתים ולכפרים אותם עזבו במהלך מלחמת העצמאות.
  • פליטים שרצו לעבור בין שטחי ירדן לשטחי מצרים.
  • פליטים שקצרו שדות ועיבדו קרקעות שהיו שייכים להם לפני המלחמה או שהיו סמוכים לגבול.
  • הגבול המדיני של ישראל השתרע לאורך קילומטרים רבים. פליטים רבים חדרו לשטח המדינה בשוגג. בעיקר רועי צאן בדואים שאיבדו את דרכם בנגב.

ההתנגדות להסתננות הבלתי אלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים בממשלת ישראל התנגדו להסתננות בטענה כי היא טומנת בחובה מספר סיכונים למדינת ישראל:

  • המשך חדירת ערבים לתחומי המדינה ישחוק את הרוב היהודי ויביא להכחדה של ישראל כמדינה יהודית.
  • אזרחים נוספים משמעם הקצאה נוספת של כספים ומשאבים שבמילא לא מצויים בשפע.
  • הסתננות תשחוק את גבולותיה של המדינה כגבולות קבע ותפגע ברבונותה של המדינה. כמו כן היה חשש שמצב כזה יבטל את הסכמי שביתת הנשק ויוביל לדרישה של המעצמות מישראל לוותר על שטחים מסוימים תמורת הסכם שלום.[דרוש מקור]

הבעיה המוסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צה"ל שצווה להילחם בהסתננות הבלתי אלימה עמד לא פעם בדילמות מוסריות קשות. מצד אחד מדובר באוכלוסייה אזרחית ומן הצד השני יש חובה לעצור אותה ולשמור על הגבולות. משה דיין ביטא את דעתו בעניין זה בישיבת סיעת מפא"י ביוני 1950: "הערבים העוברים לקצור תבואה שזרעו בשטח שלנו - הם נשותיהם וטפם - ואנו פותחים עליהם באש, האם זה יעמוד בפני ביקורת מוסרית? ... אינני יודע כל שיטה אחרת לשמור על הגבולות. אם יתנו לרועים ולקוצרים לעבור את הגבולות, הרי מחר אין גבולות למדינת ישראל".

ההסתננות האלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכנות נוכח ההסתננות האלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהדרגה קבלה ההסתננות אופי אלים ומטרתה הייתה גניבה, חבלה והרג[דרוש מקור]. ההסלמה לוותה בתחושה שאת פעולות ההסתננות מעודדות מדינות ערב כדי לשמור על מתיחות בגבול ולהבהיר שאין בהסכמי הפסקת האש בסיס להסדר של קבע. בגלל הישנות של ההתקפות והחומרה הרבה שלהם נוצרה בהלה בציבור ובעיקר אצל תושבי היישובים שהיו ממוקמים לאורך הגבולות הארוכים. הבהלה גברה גם בשל הזיכרון הטרי של השואה[דרוש מקור]- מדינת ישראל הייתה אמורה להיות מפלט ומגן לשארית הפליטה ולפליטים היהודים ממדינות ערב, והנה היא הופכת ל"מדינת גטו" כדברי פנחס לבון וגם בה נאלצים יהודים להתמודד עם סכנה יום-יומית. חשוב לציין שלבהלה לא היה קשר ישיר עם מספר הקורבנות או מספר החדירות. לקראת 1955 שינתה ההסתננות את מאפיניה והפכה לפעילות טרור. השפעה מיוחדת נודעה לפעילותו המתמשכת של מוסטפא סמואלי בפרוזדור ירושלים ולטבח נוסעי האוטובוס במעלה עקרבים.

השינוי בדפוס התגובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפחד מנטישתם של ישובי הגבול וההבנה שמצב כזה לא יכול להימשך לאורך זמן הביאה את המדינה לפתוח בפעולות התגמול. בעקבות ההסלמה במטרות ההסתננות השתנתה גם גישתה של המדינה כלפי האחריות עליהן- בעוד שכאחראים לפעולות ההסתננות הלא אלימות נתפסו פליטים ערביים, לפעולות ההסתננות האלימות נתפסו דווקא ממשלות ערב כאחראיות. כמובן שהטלת האחריות הזו לא נשענה על ראיות מוסמכות. מדינת ישראל לא יכלה להגן על קילומטרים כל כך רבים של גבול או לחסום אותם למעבר, שכן הדבר יצריך כח אדם ומשאבים שאין בידיה. גם חיפוש מדוקדק אחרי מבצעי הפעולות ושולחיהן לא אפשרי שכן לצה"ל אין עדיין מנגנון מודיעין מספיק משוכלל והדבר עלול לעלות בחיי אדם. המדינה החליטה אפוא להטיל את האחריות על מדינות ערב שהערבים יוצאים משטחם ולתקוף מטרות צבאיות ואזרחיות של המדינות הערביות כדי לגרום להם לפעול כנגד המסתננים. זאת מכיוון שמדינת ישראל לא יכלה לעשות זאת וכי לממשלים הערבים יכולת לפעול והשפעה הרבה יותר גדולה על הפליטים. לעתים הפעולות השיגו את מטרתן, ואחריהן הגבול נרגע (כמו בפעולת קיביה) ולעתים לא (כמו במבצע חץ שחור ברצועת עזה).

ההחלטה להטיל על מדינות ערב את האחריות לא הייתה מיידית, בתחילה כשההסתננות הייתה עוד פחות אלימה, יוחסה התופעה לפליטים הערבים ולא למדינות הריבוניות. ההחמרה בפעולות יוחסה כבר למדינות ערב, שביקשו, על פי תפיסתה של מדינת ישראל, "להחליש, את ישראל מבלי להסתבך במלחמה כוללת". בסוף 1955 הקימו המצרים את גדודי ה"פידאיון" ואז כבר היה ברור שלפחות במדינה זו, ההסתננות היא פרי יוזמה ממשלתית ולא רק רגשית-מקומית.

חוק ההסתננות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 באוגוסט 1954 חוקקה הכנסת את "חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954". החוק מחמיר את הענישה כלפי מסתננים כל עוד מוכרז בישראל מצב חירום, בקובעו להם חמש שנות מאסר ובקובעו את ההסתננות כפשע, לעומת מי שסתם נכנס לישראל שלא כדין, עבירה המוגדרת כעוון, ועונשה קבוע בחוק הכניסה לישראל. החוק מגדיר כמסתנן את:

מי שנכנס לישראל, ביודעין ושלא כדין, וביום מן הימים שבין ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין כניסתו היה אחד מאלה
(1) אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר-הירדן, עיראק או תימן;
(2) תושב או מבקר באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לישראל;
(3) אזרח ארצישראלי או תושב ארצישראלי חסר אזרחות או נתינות או שאזרחותו או שנתינותו מוטלת בספק, ויצא באותו פרק זמן ממקום מגוריו הרגיל בשטח שהיה לחלק מישראל אל מקום שמחוץ לישראל.

במסגרת הנסיון לבטל את מצב החירום בישראל, חוק ההסתננות הוא מהחוקים הביטחוניים הראשונים שנעשה מאמץ להחליפם בחוק שלא יהיה תלוי בקיומו של מצב חירום‏[1].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]