הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות

ישראל ושכנותיה בגבולות הסכמי שביתת הנשק - 1949

ועדת שביתת הנשק ישראל-מצרים נפגשת בשטח לקביעת תוואי הגבול

בית ועדת שביתת הנשק הישראלית -מצרית בשנים 1950-1967 ליד גבול רצועת עזה. במעבר הגבול הסמוך לבית הוחזרו לישראל בחסות האו"ם מלחי האוניה "בת גלים" שנשבו בידי המצרים בשנת 1953 במהלך נסיונם לעבור את תעלת סואץ

הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל לשכנותיה בעקבות מלחמת העצמאות הם הסיום הפורמלי של מלחמה זו. הסכמים אלו ידועים גם בשם הסכמי רודוס.

בסוף שנת 1948, היה ניצחונה של מדינת ישראל במלחמת העצמאות ברור. ב-22 באוקטובר 1948, עם הניצחון של ישראל במבצע יואב, הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש, אך זו לא נכנסה לתוקף, ולאחריה פתח צה"ל במבצע חירם, שבו נכבש כל שטחו של הגליל העליון, ובמבצע חורב לסילוק הכוחות המצריים מן הנגב, ובו הגיע צה"ל עד אל עריש.

ב-16 בנובמבר 1948 פנתה מועצת הביטחון לצדדים בדרישה תקיפה לפתוח במשא ומתן על שביתת נשק וב-29 בדצמבר קיבלה החלטה הקוראת לפתיחת שיחות על שביתת נשק בין מדינת ישראל למדינות ערב, בחסותו של המתווך מטעם האו"ם, ראלף באנץ'. ב-12 בינואר 1949 נפתחו שיחות שביתת הנשק במלון השושנים באי רודוס (מכאן שמם - "הסכמי רודוס"). בשיחות נתקבלה דרישת ישראל כי קווי הפסקת האש יהיו לגבולות שביתת הנשק. השיחות ארכו חודשים רבים ונסתיימו ב-20 ביולי 1949 עם חתימת ההסכם עם סוריה, שהיה האחרון מבין ההסכמים שנחתמו. הלחימה במלחמת העצמאות נמשכה במקביל לשיחות בחלק מהחזיתות, במטרה לקבוע עובדות בשטח, ונסתיימה ב-10 במרץ 1949, עם כיבוש אילת במבצע עובדה. באופן רשמי נסתיימה המלחמה עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון.

בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. תוואי "הקו הירוק", שהיה גבולה של ישראל עד למלחמת ששת הימים, נקבע רשמית בהסכמים אלו.

ההסכם עם מצרים

ב-7 בינואר 1949, לקראת סיום מבצע חורב, הפיל חיל האוויר הישראלי חמישה מטוסי ספיטפייר בריטים שהיו בגיחות סיור מעל צפון סיני ומערב הנגב. הבריטים הגיבו במערכה צבאית, מדינית ותעמולתית. צבא בריטי הועבר לעקבה ונתקבלו ידיעות מודיעיניות על כוונת הבריטים לכבוש את הנגב ביחד עם הלגיון העיראקים והמצרים. הוכרז מצב כוננות ותוכנן מבצע יפת שמטרתו היתה מניעת תפיסת שטחים שהיו בידי צה"ל וכיבוש שטחים באיזור מרכז הארץ וואדי ערה. פקודת המבצע פורסמה ב-16 בינואר 1949. השילוב בין הדריכות והנכונות לצאת לקרב ופעילות דיפלומטית בארצות הברית הצליחו. הנשיא טרומן ביקר את טיסת מטוסי הקרב מעל איזורי הקרבות וריכוז הכוחות בעקבה. בווין נאלץ להתקפל וב-11 בינואר 1949 הודיע על שחרור מיידי של העצורים במחנות בקפריסין.

בעקבות כיתורו של הצבא המצרי ברצועת עזה והימצאות חטיבה מצרית נצורה בכיס פלוג'ה, אולצה מצרים לפתוח ב־12 בינואר 1949 במשא ומתן על שביתת נשק עם ישראל. הדיונים, בתיווך האו"ם, נערכו באי היווני רודוס.

בראש משלחת ישראל עמד המנהל הכללי של משרד החוץ ולטר איתן, כשלצידו ראובן שילוח ואליהו ששון ויועץ משפטי מטעם משרד החוץ. בראש הצוות הצבאי עמד האלוף יגאל ידין, ושני קציני מודיעין: רב-סרן אריה סימון ורב-סרן יהושפט הרכבי. האלוף דוד שאלתיאל וסגן-אלוף יצחק רבין השתתפו בחלק מהשיחות.

בראש המשלחת המצרית עמד קולונל מוחמד סיף אל-דין, כשלצידו שני קולונלים ושני קציני מודיעין, יועץ המשפטי ושני יועצים מדיניים. המתווך בפועל היה דוקטור ראלף באנץ'.

מצרים הציבה תנאים מוקדמים חמורים, כגון נסיגת צה"ל מבאר שבע, ולפיכך היו הדיונים ממושכים. עם זאת, במהרה החל משא ומתן ישיר בין הצדדים, ללא עזרת נציגי האו"ם. ההסכם נחתם לבסוף ב־24 בפברואר 1949 וקבע שהנגב יישאר בשלטון מדינת ישראל, אך מוצב בית הקברות מערבית לרפיח יעבור למצרים. בנוסף קבע ההסכם שהחטיבה המצרית המכותרת תשוב למצרים, ושאזור עוג'ה אל חפיר יפורז.

ההסכם עם לבנון

השיחות עם המשלחת הלבנונית נערכו בראש הנקרה. השיחות החלו ב-1 במרץ 1949 והתנהלו ברוח טובה יותר מאשר השיחות עם מדינות ערב האחרות.

בראש המשלחת הישראלית עמד סגן אלוף מרדכי מקלף ולצידו אנשי משרד החוץ יהושע (ג'וש) פלמון ושבתאי רוזן. חברי המשלחת הלבנונית היו תופיק סלים, רמטכ"ל צבא לבנון ולצידו שני קצינים נוספים ונציג ממשרד החוץ הלבנוני.

הסכם שביתת הנשק עם לבנון נחתם ב-23 במרץ 1949. צה"ל פינה את 14 הכפרים שנכבשו על ידו בתחום לבנון עד נהר הליטני, וצבא לבנון פינה את ראש הנקרה. נערכו חילופי שבויים בהם הוחלפו 7 ישראלים כנגד 36 לבנונים.

ההסכם עם ירדן

השיחות הרשמיות בין ישראל לירדן, החלו ברודוס ב-4 במרץ 1949. ראש משלחת ישראל היה ראובן שילוח ולצידו סגני האלוף משה דיין ודן לנר. למשלחת נלווה יועץ משפטי מטעם משרד החוץ.

בראש המשלחת הירדנית עמד קולונל אחמד צדקי אל-ג'ונדי, ולצידו שלושה קצינים נוספים ויועץ משפטי. עיראק לא השתתפה בשיחות ומסרה את השטחים שהחזיקה לצבא ירדן (מכיוון שעיראק סירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה היא נמצאה, רשמית, במלחמה עם ישראל). זאת היתה שעת כושר גדולה למלך עבדאללה להשתלט על השטחים שהעיראקים פינו ללא מאמץ צבאי. ישראל שגרה מברק למתווך ובו נאמר כי החלפת העיראקים בירדנים עשוייה להעניק יתרון ברור לירדנים ויש בזה משום הפרת ההפוגה.

צה"ל פרסם את פקודת המבצע שן תחת שן (שת"ש) בהשתתפות חטיבת גבעתי וחטיבה 7 ומטרתו היתה כיבוש ואדי ערה ודחיקת הצבא העיראקי מזרחה ממרכזי האוכלוסייה היהודית במרכז. המבצע עמד להתחיל ב-12 במרץ 1949 אך לבסוף בוטל לאחר שהירדנים נרתעו והסכימו לוויתורים ניכרים

הסכם שביתת הנשק עם ירדן נחתם ב-3 באפריל 1949.וההסכם שנחתם עם ירדן חל על כל קו הפסקת האש בחזית הירדנית. במסגרת ההסכם סופחו ב-20 במאי 1949 ישובי ואדי ערה לשטח מדינת ישראל. כמו כן, ניתן לישראל אזור "המשולש" וכן אזורים נרחבים בין אזור ראש העין וכפר קאסם בצפון, דרך אזור שבו שוכנת היום העיר שוהם ועד האזור בו שוכנת היום העיר מודיעין בדרום. שבויי העיר העתיקה של ירושלים וגוש עציון הוחזרו למדינת ישראל. בהסכם נקבע שישראלים יוכלו לפקוד את המקומות הקדושים במזרח ירושלים בהם הכותל המערבי והר הזיתים, ותתאפשר תנועת ישראלים בכביש לטרון-ירושלים (כיום חלק מכביש 1) אך השלטון הירדני לא כיבד את החלק הזה בהסכם‏.

ההסכם עם סוריה

השיחות עם סוריה היו הקשות והממושכות ביותר. הן נערכו בחירבת ירדה בשטח ההפקר שבין הכוחות במשך למעלה ממאה ימים בהפסקות מרובות. הימשכות השיחות נבעה מכך שבסוריה תפס באותה עת את השלטון שליט חדש חוסני א-זעים, שעלה לשלטון ב-29 במרץ 1949 ורצה להפגין עמדה תקיפה והן מחמת העובדה שהצבא הסורי היה הצבא הערבי היחיד שהצליח לתפוס ולהחזיק בשטח שעל פי תוכנית החלוקה נועד להיות ישראלי. צה"ל תכנן מבצע גדול בצפון בשם מבצע אורן בהשתתפות חטיבת גולני, חטיבה 7, חטיבת אלכסנדרוני גדוד טנקים 82, ארטילריה ומטוסים. הכוחות היו אמורים לפרוץ דרך אל חמה ותל קציר לעבר קוניטרה ומשם לפנות מערבה ולכבוש את ראש הגשר הסורי במשמר הירדן. על חיל האוויר היה להפציץ את דמשק וקוניטרה. פקודת המבצע פורסמה ב-21 במאי 1949 אולם ההתקפה לא יצאה לפועל לאחר התקדמות במשא ומתן.

חברי משלחת ישראל לשיחות עם לבנון, בראשותו של סגן אלוף מרדכי מקלף, ייצגו את ישראל גם בשיחות עם סוריה. את הסורים ייצגו שלושה קציני צבא ויועץ משפטי.

הסכם שביתת הנשק עם סוריה נחתם ב-20 ביולי 1949. הכוחות הסוריים פינו את משמר הירדן וסוריה החזירה לישראל את אנשי משמר הירדן שנפלו בשבי. הצבא הסורי נסוג לגבול הבינלאומי וכל השטחים שהוחזקו על ידו הפכו לאזורים מפורזים.

קישורים חיצוניים

• נוסחי הסכמי שביתת הנשק, אתר הכנסת
• הסכמי שביתת הנשק, באנציקלופדיה ynet
• מפה מפורטת של ארץ ישראל בתקופת המנדט באתר הפלסטיני "PalestineRemembered". זו המפה הרשמית ששימשה את הצדדים בשיחות עם ירדן והיא נושאת את חתימותיהם של משה דיין וקולונל אחמד צדקי אל-ג'ונדי ראש משלחת ירדן [1].
• מגבולות תוכנית כ"ט בנובמבר - 1947 לגבולות הקו הירוק (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח

לקריאה נוספת

• שמואל כהן-שני: בנעליים מאובקות ובעניבה, המהלכים הצבאיים והמדיניים לסיומה של מלחמת העצמאות, הוצאת משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 2002
• ימימה רוזנטל (עורכת): תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 3: שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב דצמבר 1948– יולי 1949, ירושלים, גנזך המדינה, תשמ"ג
  • פרק המבוא