מחנה פליטים פלסטינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מחנה פליטים פלסטינים הוא יישוב קבע המאכלס פלסטינים שנמלטו ממדינת ישראל או גורשו ממנה במהלך מלחמת העצמאות ומעט לאחריה, ופלסטינים שנמלטו מרצועת עזה ומהגדה המערבית במלחמת ששת הימים, וצאצאיהם.

מחנות הפליטים הוקמו תחילה, בדומה למחנות פליטים אחרים, לשיכון זמני של פליטים. עם השנים, משלא נמצא פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים, הפכו המחנות ליישובי קבע.

פליטים פלסטינים מטופלים על ידי אונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (UNRWA).

מחנות הפליטים הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירדן יש עשרה מחנות לפליטים פלסטינים. ירדן היא המדינה הערבית היחידה אשר העניקה אזרחות לפליטים הפלסטיניים. הפליטים עצמם חושדים בכל תוכניות לשיפוץ או מעבר ממחנות הפליטים כנסיון לגרום להם לוותר על תביעתם לזכות השיבה.

מחנות שהוקמו לאחר מלחמת העצמאות:

  • מחנה אל-זרקאא: המחנה הוקם על ידי הוועדה הלאומית של הצלב האדום ב-1949 עבור 8,000 פליטים על שטח של 180 דונם בסמוך לעיירה זרקא. בתחילה התגוררו הפליטים באוהלים ובהמשך סופקו על ידי אונר"א מקלטי בטון, והפליטים עצמם הוסיפו חדרים. המחנה כעת דומה לרובע עירוני כמו בעיירה אל-זרקאא.
  • מחנה אירביד: המחנה הוקם בשנת 1951 ל-4,000 פליטים על שטח של 244 דונם בסמוך לעיירה אירביד בצפון ירדן. מאז 1954 סופקו על ידי אונר"א מקלטי בוץ במקום אוהלים. במהלך השנים החליפו הפליטים את מקלטי הבוץ במקלטי בטון, והמחנה נעשה דומה לרובע עירוני כמו ארביד עצמה.
  • מחנה ג'בל אל-ח'סין: המחנה הוקם בשנת 1952 על שטח של 421 דונם עבור 8,000 פליטים, וממוקם צפונית-מערבית לרבת-עמון. הפליטים המקוריים התגוררו תחילה באוהלים עם קירוי אזבסט, שסופקו על ידי אונר"א. מאז גדל המחנה והפך דומה לרובע עירוני ולחלק מרבת-עמון.
  • מחנה עמאן החדש: המחנה נוסד בשנת 1955 לכ-5,000 פליטים, על שטח של 488 דונם, דרומית מזרחית לרבת עמון. הפליטים שוכנו בתחילה ב-1400 מקלטים, שהוקמו על ידי אונר"א, וב-1957 שוכנו ב-1260 מקלטים נוספים, שהוקמו גם כן על ידי הסוכנות. במהלך השנים הפליטים הוסיפו חדרים כדי לשפר את תנאיהם והמחנה התרחב לתוך האזור האורבאני.

מחנות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים:

  • מחנה אל-בקעה: זהו המחנה הגדול בירדן, הממוקם כ-20 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בין יוני 1967 לפברואר 1968 היו במחנות זמניים באזור בקעת הירדן, אך בעקבות הסלמה צבאית באזור הם עברו לאל-בקעה, שכבר היו בו חמשת אלפים אוהלים ל-26,000 פליטים על שטח של 1.4 קמ"ר. בין 1969 עד 1971 החליפה אונר"א את האוהלים ב-848 מקומות מחסה בשל החורף הקשה, הודות לתרומות שהגיעו מגרמניה.
  • מחנה מארכא: נודע בשם "חיטין". הוקם ב-1968 עבור 15,000 פליטים. אוהליו הוקמו על שטח של 917 דונם במרחק 10 ק"מ צפונית מזרחית לרבת-עמון. נבנו בו 4,000 מבנים בין השנים 1969-1971 תוך תמיכה של גרמניה, איטליה, ירדן ותרומות מארצות ערב.
  • מחנה סופ: המחנה משתרע על-פני 500 דונם וממוקם ליד החורבות הרומיות המפורסמות של ג'רש, 50 ק"מ צפונית לרבת-עמון. באוקטובר 1967 ננטש המחנה בשל תנאי מזג האוויר הקשים, והתושבים שוכנו באוהלים בבקעת הירדן. בעקבות הסלמה של פעילויות צבאיות בבקעת הירדן ב-1968 הוחזרו הפליטים חזרה לסופ.
  • מחנה ג'רש: ידוע גם בכינוי מקומי "מחנה עזה", שהוקם עבור 11,500 פליטים שיצאו מרצועת עזה. המחנה משתרע על שטח של 750 דונם וממוקם כ-5 ק"מ מהחורבות הרומיות המפורסמות של ג'רש. מ-1967 דואגת הסוכנות למתקני מזון, לשיפור איכות הסביבה, לשרותי בריאות, לחינוך ולתברואה. הוחלפו 1,500 אוהלים במקלטים טרומים עמידים בין השנים 1968–1971 ונבנו עוד כ-2,000 מקלטים בתמיכה ובסיוע המזרח הקרוב.
  • מחנה אל-טאלביה: הוקם ב-1968 עבור 5,000 פליטים. בניגוד למחנות אחרים בירדן, תושבי אל-טאלביה הם בעיקר עקורים. המחנה הוקם על שטח של 130 דונם כ-35 ק"מ דרומית לרבת-עמון. האוהלים נתרמו על ידי איראן וחברת סאן. מאוחר יותר הוחלפו האוהלים במקלטי בטון.‏‏[1]
  • מחנה אל-חצן: המחנה ידוע גם בכינוי מקומי כמחנה "עזמי אל-מופתי", הוקם בשנת 1968 עבור 12,500 פליטים. הוא ממוקם 80 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בתחילה גרו הפליטים באוהלים על שטח של 774 דונם. את האוהלים החליפו במקלטים טרומיים בשנים 1969–1971 במימון תרומות מגרמניה ומתוכנית לפיתוח ירדן המערבית.

לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתוני האו"ם, בלבנון כ-350,000 פלסטינים. כרבע מהפליטים קיבלו אזרחות לבנונית באמצעות נישואים ולחצים של עדות שונות בלבנון. בשנת 1994 הוענקה אזרחות לבנונית למתואלים משבעת הכפרים ומעט לאחר מכן הוענקה אזרחות לבנונית לקבוצה של פליטים סונים ולפליטים הנוצריים.‏[2] בלבנון קיימת התנגדות רבה להימצאות הפליטים בשטחה, בשל החשש מערעור שיווי המשקל העדין בין העדות השונות. רוב הפליטים בשטח לבנון יושבים במחנות, ללא זכויות אזרחיות, ללא שירותי בריאות וחינוך ממשלתיים, מוטלות עליהם הגבלות רבות בנושאים כגון חופש התנועה ונאסרת עליהם העבודה במקצועות רבים. הגבלות רבות נוספות מוטלות על שיפוצים ובנייה במחנות הפליטים.

מחנה הפליטים בורג' אל-בראג'נה בלבנון

סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוריה כ-300,000 פליטים. רובם הגדול נהנה מזכויות תעסוקה וחינוך ומצבם דומה למצב יתר האוכלוסייה, אך הם נעדרים אזרחות וזכויות פוליטיות. סוריה מצהירה כי היא תומכת בתביעה הערבית לזכות השיבה.

ירושלים: מחנה פליטים שועפאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה הפליטים היחיד בתחומה המוניציפלי של העיר ירושלים הוא מחנה פליטים שועפאט, הממוקם בצפון-מזרח ירושלים. המחנה הוקם בשנים 19651966, עת שלטה ירדן על מזרח ירושלים והגדה המערבית, במטרה לפנות אליו את תושבי מחנה הפליטים אל-מועסכר ששכן בעיר העתיקה של ירושלים, בתחומי הרובע היהודי הנטוש. המחנה הוקם על קרקע שהוקצתה לארגון אונר"א על ידי שלטונות ירדן והיה המחנה האחרון שהוקם עבור הפליטים ממלחמת העצמאות. זמן קצר לאחר הקמתו פרצה מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה אוכלס המחנה בפליטים נוספים ממלחמה זו. שינוי גבולותיה המוניציפליים של ירושלים לאחר המלחמה כלל את מחנה הפליטים בשטחה המוניציפלי של העיר, והקנה זכות תושבות ישראלית לאוכלוסייתו.

הערכות שונות קיימות על מספר תושביו, החל מ-8,000 (לפי עיריית ירושלים‏‏[3]), ועד 20,000 (לפי עמותת עיר עמים‏‏‏[4]).

הפליטים בשטחי הרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת הרשות הפלסטינית מעמדם של הפליטים הפלסטינים, כלומר הפלסטינים אשר גרו בשטחי 48 ובחלק משטחי 67 שלא הועברו לשליטת הרשות, ארעי בדיוק כמו מעמדם בשאר המדינות. מעמדם של הללו כ"פליטים" נשמר בקפדנות על ידי הרשות בעזרת הפליטים עצמם ובתמיכתם, כדי לאשש את התביעה לזכות השיבה. אף כי הרשות מנסה לשפר את מצב הפליטים, היא עושה זו בהסתייגות רבה, ועל כן השיפורים עצמם נעשים בצורה ארעית במכוון.

רצועת עזה נמצאת במוקד בעיית הפליטים. נכון לשנת 2010, גרים ברצועה כ-1.1 מיליון איש‏[5] מתוכם 700,000 מוגדרים כפליטים, ומתוכם 400,000 יושבים במחנות הפליטים. ברצועה גרה חמישית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים והם מהווים את מרבית האוכלוסייה בחבל כולו.

באזור יהודה ושומרון גרים כ-2.6 מיליון פלסטינים‏[6], מהם מוגדרים 778,000 כפליטים וכ-198,000 מתוכם מתגוררים במחנות הפליטים.

מחנות פליטים ברצועת עזה:

מחנה הפליטים ג'לזון, בשטחי הרשות הפלסטינית

מחנות פליטים ביהודה ושומרון':

פגיעה במלחמות ובמעשי איבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, מחנות הפליטים הוקמו בעקבות מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים. מחנות הפליטים שהוקמו ברצועת עזה, שבשליטת מצרים, ובגדה המערבית, שבשליטת ירדן, עברו במלחמת ששת הימים לשליטת ישראל. בספטמבר 2005 יצאה ישראל מרצועת עזה, במסגרת תוכנית ההתנתקות, וביוני 2007 הטילה סגר על רצועת עזה.

מלחמות ומעשי איבה נוספים במזרח התיכון הביאו לפגיעות במחנות הפליטים ובתושביהם, שלעתים הפכו לפליטים פעם נוספת. אירועים בולטים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר אונר"א
  2. ^ Julie Marie Peteet, Landscape of hope and despair: Palestinian refugee camps, page 177
  3. ^ שועפט באתר עיריית ירושלים
  4. ^ ‏פרופיל שכונה ירושלמית: מחנה הפליטים שועפאט - סקירה, לארה פרידמן ועו"ד דן זיידמן, לקוח מתוך Ir Amim Jerusalem Bulletin מ-28 באוגוסט 2006‏
  5. ^ אונר"א, פליטים פלסטיניים: תיאור כללי, נתונים סטטיסטיים על פליטים פלסטינים לפי אזור גיאוגרפי, 27 ביולי 2014 (אנגלית)
  6. ^ ניר חסוןמסמך רשמי מראה כי 2.6 מיליון פלסטינים מתגוררים בגדה, באתר הארץ, 30 ביוני 2013
  7. ^ אתר משרד החוץ
  8. ^ צבי בראל, מחנה הפליטים הפלסטינים בסוריה תחת מצור; תושביו גוועים ברעב, באתר הארץ, 2 בינואר 2014