פעולת קיביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ההריסות בקיביה לאחר הפעולה

פעולת קיביה (בשמה הרשמי: מבצע שושנה; בכמה שפות אחרות מכונה "טבח קיביה") הייתה פעולת תגמול של צה"ל שנערכה בלילה שבין 14 באוקטובר ל-15 באוקטובר 1953 בכפר קיביה בגדה המערבית, אז בשליטת ירדן. במהלך האירוע נהרגו, לפי ספירות שונות, בין 60 ל-69 אזרחים מתושבי הכפר, וכ-45 בתים פוצצו. לצה"ל לא היו נפגעים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 12 באוקטובר ל-13 באוקטובר 1953 הסתננה לישראל חוליית פדאיון מהגדה המערבית, אז בשליטת ירדן, והשליכה רימון יד לתוך בית משפחת קניאס ביישוב יהוד. בפיצוץ נהרגו אם המשפחה ושני ילדיה הקטנים; ילד נוסף נפצע קל. עקבות המחבלים הובילו לסביבות הכפר רנתיס, אז בשטח ירדן, כחמישה קילומטרים צפונית לקיביה. לפי בני מוריס, "התקיפה חזרה על דפוס שנשתגר"‏‏‏[1] מאז אביב אותה השנה.

על אף שמפקד הצבא הירדני הבטיח שירדן תתפוס ותעמיד לדין את מבצעי הפיגוע, כבר בבוקר 13 באוקטובר החליטו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל מרדכי מקלף, ראש אג"ם משה דיין וממלא מקום שר הביטחון פנחס לבון, לבצע פעולת תגמול קשה בתגובה לפיגוע. הכפר קיביה נבחר כיעד לפעולה. הפעולה לא הובאה לאישור הממשלה.

פקודת המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין פקודת המבצע שהוכנה במטכ"ל לבין זו שהוכנה בעקבותיה בפיקוד המרכז חלו שינויים משמעותיים. בעוד שנוסח הפקודה המטכ"לית היה מעומעם ומתון יחסית – "...המשימה: א. ביצוע פעולת חדירה לכפרים נעלין ושוקבא במגמת פיצוץ וחבלה במספר בתים ופגיעה ביושביהם. ב. ביצוע פעולת התקפה על הכפר קיביה במגמת כיבוש זמני, פיצוץ בתים ופגיעה בתושבים והברחתם מן הכפר",‏[2] הפקודה הפיקודית הוחרפה, ונוסחה היה: "הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם... פשיטה לכפרים שוקבא ונעלין במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר".‏[2] לא ברור מדוע ועל ידי מי שונתה הפקודה בדרך מהמטכ"ל לפיקוד.

אריאל שרון, מפקד הפעולה, חיבר את פקודת המבצע שלו ברוח הפקודה הפיקודית (ולא זו המטכ"לית) – "הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש וברכוש... פשיטות לכפרים שוקבא ונעלין במגמת הרג ופיצוץ מספר בתים."[2]

הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפעולה השתתפו כ-130 חיילי צה"ל, שנשאו עמם כ-700 ק"ג חומר נפץ. כשליש מהחיילים השתייכו ליחידה 101 והיתר לגדוד 890 של הצנחנים. על הכוח המשולב פיקד אריאל שרון. פקודת המבצע שהורתה על חדירה לכפרים שוקבא ונעלין לא בוצעה, ובמקום זאת בוצעו בכפרים אלה פעולות הסחה קטנות בלבד. לאחר מכן הגיעו החיילים לכפר קיביה, שם בוצעה הפקודה ככתבה וכלשונה. החיילים עברו מבית לבית בתרגולת לוחמה בשטח בנוי, השליכו רימונים וירו דרך החלונות והדלתות. לאחר מכן פוצצו כ-45 בתים. כ-60 אזרחים, רובם נשים וילדים,‏[3] נהרגו. הטענה הישראלית הייתה כי החיילים לא ידעו שבבתים מסתתרים תושבים, וחשבו שהבתים אותם הם מפוצצים הם ריקים.

אריאל שרון טען בזיכרונותיו כי חייליו בדקו את הבתים טרם פיצוצם, לוודא כי הם ריקים. רק בשנת 1992, כ-40 שנה לאחר הפעולה, הודה במאמר שהתפרסם בידיעות אחרונות כי מטרת הפעולה הייתה לגרום למקסימום אבידות בנפש, אך הוסיף, בהתייחסו לקורבנות הרבים: "היו אלה אזרחים, שהיו מורגלים כנראה לפעולות צה"ל בעבר, בהן היו מסתפקים ברוב המקרים בפיצוץ בית בפאתי הכפר. הם הסתתרו בבתיהם מבלי שהבחנו בהם ונהרגו בעת שפוצצו הבניינים".‏[4]

סגן מפקד יחידה 101, שלמה באום, סיפר בריאיון עיתונאי שנים לאחר הפעולה: "בפעולת קיביה פוצצנו 43 בתים. לצה"ל היו פנסי כיס עוד מהצבא הבריטי, מין דבר שבקושי רואים איתו. נכנסנו עם מגפון, מאירים בפנס וצועקים – 'אם יש פה מישהו שייצא, כי אנחנו עומדים לפוצץ אותו'. היו כאלה שקמו ויצאו. ואז, שמים חומר נפץ ומרימים את הבית. כשחזרנו דיווחנו על 11 הרוגים. זה לא שדיווחנו שקר, פשוט לא ידענו. גם אנחנו הוכינו בתדהמה".‏[5] יחד עם זאת, הוסיף כי כשנפגשו הוא ואריאל שרון עם בן-גוריון, לאחר שכבר נודעו ממדי ההרג, קם ראש הממשלה לכבודם ואמר "בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי".‏[5]

התגובות לפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעולה עוררה תגובות רבות בכל רחבי העולם, בעיקר לנוכח העובדה שהיא הופנתה כנגד אזרחים ולא כנגד חיילים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל היו התגובות מעורבות, בעוד שהיו כאלה שתמכו בפעולה, היו כאלו שהתנגדו לה בכל תוקף בנימוק של "טוהר הנשק". המתנגד הבולט ביותר לפעולה היה שר החוץ משה שרת, אשר מתוקף תפקידו התמודד עם ביקורות רבות מממשלות העולם בעקבות הפעולה. שרת טען שהצבא הונה אותו – הצבא הציג לפניו תוכנית לפעולת תגמול רגילה, שאליה התנגד. "אילו היה לי חשש כלשהו להרג רב כזה," כתב שרת ביומנו, "הייתי מרעיש עולמות". שרת טען שפעולת קיביה הציגה את ישראל בעולם כ"חבר שואפי דם". הוא גם חשש מהצתת מלחמה עם ירדן שתיתפס בעולם כמלחמה שאותה יזמה ישראל. הוא טען שמעשיה האלימים של ישראל ימשיכו ו"ידבקו" בישראל למשך שנים רבות. מאוחר יותר הצטרף לדעתו של שרת גם משה דיין (שהשתתף בקבלת ההחלטה על ביצוע הפעולה), וטען שגם כאשר מדינות ערב פוגעות באזרחים תמימים אסור הדבר לישראל. הוא טען שעל ישראל להפנות את תגובותיה כלפי "אובייקטים צבאיים", שכן "מה שמותר לערבים ואף לעמים אחרים לא יסולח ולא יכופר ליהודים ולישראל". תומכי הפעולה טענו שלא ניתן להמשיך ולחיות בפחד מתמיד ממסתננים ומפיגועים. טענתם הייתה שבשל הזעזוע העמוק בירדן יחל בית המלוכה להילחם בתופעת ההסתננות, ושהרג האזרחים הירדנים עתיד להציל ישראלים רבים.

לעיתונות אמר דובר משרד החוץ שכנראה ביצעו את הפעולה תושבי ספר בתגובה לרצח אם וילדיה.‏[6] דוד בן-גוריון מסר דיווח לפיו בליל הפעולה "אף יחידה צבאית אחת, הקטנה ביותר, לא נפקדה ממחנה". אריאל שרון הסביר כי הכוח שפוצץ בתים בכפר לא ידע שבתוכם הסתתרו אזרחים. במאמר שפרסם 39 שנים לאחר הפעולה טען שרון כי בשיחה אישית שקיים עם בן-גוריון ימים אחדים לאחר הפעולה אמר לו בן-גוריון: "אינני מייחס חשיבות של ממש למה שייאמר על פעולת קיביה ברחבי העולם. החשוב הוא כיצד ייראה הדבר כאן באזורנו, זה יאפשר לנו לחיות כאן".‏‏‏[7]

בעקבות הפעולה פרסם ישעיהו ליבוביץ את "לאחר קיביה", אחד מחיבוריו הנודעים. ליבוביץ מתאר כיצד תקומת העם היהודי בארצו מאפשרת לו לראשונה לפעול למען הערכים שעליהם התחנך בגולה. כתוצאה מכך, נוצרת לראשונה בעיה מוסרית בהתנגשות בין היצר הטוב והיצר הטוב, להבדיל מהקושי המעשי (אך הפשטות המוסרית) שבהגנה על יצר הטוב מפני יצר הרע. הוא משווה את הפעולה בקיביה לטבח שביצעו שמעון ולוי בבני העיר שכם בתגובה לאונס דינה, בטענה כי הפעולה בקיביה מלמדת על בעיה דתית מובהקת:

Cquote2.svg

אנו חייבים לשאול את עצמנו: מאין בא לנו הנוער הזה, שלא חש מעצור ומניעה נפשית לבצע בידיו את הזוועה, כשניתן לו הדחף הפנימי או החיצוני למעשה-תגמול? והרי נוער זה לא היה אספסוף, אלא הנוער שגדל ונתחנך בערכי חינוכו הציוני, במושגי ערכי האדם והחברה. (...) השימוש במונח של התנ"ך והסידור לגבי ערכי תודעתנו והרגשתנו האנושיים ולגבי הכוחות המניעים של פעולתנו הלאומית-מדינית – שימוש זה גורם שגם האסוציאציות של קדושה – ז.א. של תוקף מוחלט – הכרוכות בכינוי זה מועברות על ערכים אלה. אם העם ושלומו והמולדת וביטחונה הם קודש, ואם החרב היא-היא "צור ישראל" – אז גם קיביה אפשרית ומותרת... זהו העונש האיום של העבירה על האיסור החמור של "לא תשא את שם אלהיך לשוא". מתוך עבירה על איסור זה אנו עלולים להקים את ביתנו השלישי על קללתו של יעקב אבינו.

Cquote3.svg
– ישעיהו ליבוביץ, לאחר קיביה, "בטרם", קפ"ט, ב'/קצ"א, 1953/4

בעקבות פעולת קיביה הוטלו מגבלות על יעדי פעולות התגמול, ויותר הן לא הופנו במתכוון כנגד אזרחים[דרוש מקור].

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם היו התגובות כנגד פעולת קיביה קשות מאוד. העיתונות גינתה אותה בכל תוקף, ומבחינות רבות ציירה את ישראל כמדינה שוחרת מלחמה ואלימות. בעולם לא נתפס ההקשר לפיגוע ביהוד. פעולותיה של ישראל גרמו לזעם רב גם בקרב הממשלות השונות, שביקשו למחות על הפגיעה באזרחים.

מועצת הביטחון של האו"ם נזפה בחומרה בישראל. בדיון חזר שגריר ישראל באו"ם, אבא אבן, על דברי בן-גוריון, לפיהם ההתקפה על קיביה לא בוצעה על ידי צה"ל.‏[8]

בירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות פעולת קיביה נפרס הלגיון הירדני לאורך הגבול עם ישראל, וכתוצאה מכך גבר בהרבה מספר התקריות בין צה"ל ללגיון. השאלה האם הפעולה בקיביה צמצמה את ההסתננויות לישראל נתונה במחלוקת. צה"ל וחלק מצמרת המדינה טענו שבעקבות הפעולה צומצם במידה ניכרת מספר ההסתננויות. לעומת זאת, אבא אבן, גדעון רפאל ואחרים טענו שלא הייתה לפעולה השפעה משמעותית, וכי תמיד יש ירידה במספר ההסתננויות בחודשי החורף.‏‏‏[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עם עובד, הדפסה שלישית, 2003, עמ' 247‏
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 ארכיון צה"ל 644/56/207, מצוטט אצל בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, עמ' 275–276.
  3. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 176.
  4. ^ אריאל שרון, "הפעולה שהחזירה לצה"ל את כבודו", ידיעות אחרונות, 18 באוקטובר 1992.
  5. ^ 5.0 5.1 אילאיל באום, הרוח הגדולה של אבא, "ידיעות ירושלים", 1 במאי 2009.
  6. ^ ישראל מגישה קובלנה למועצת הביטחון, דבר, 19 באוקטובר 1953
  7. ^ אריאל שרון, "הפעולה שהחזירה לצה"ל את כבודו", ידיעות אחרונות, 18 באוקטובר 1992.‏
  8. ^ החלטת מועצת הביטחון 101, מגנה את פעולת התגמול וקוראת לישראל וירדן לשמור על הסכם הפסקת האש
    מועצת הביטחון אישרה הצעת ההחלטה המערבית לנזוף בישראל, דבר, 25 בנובמבר 1953
  9. ^ ‏בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עם עובד, הדפסה שנייה, 1997, עמ' 289–291.‏

קואורדינטות: 31°58′38.55″N 35°00′34.92″E / 31.9773750°N 35.0097000°E / 31.9773750; 35.0097000