בדואים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בדואים (בערבית: بَدَويّ ביחיד, بَدْو ברבים, נגזר מהמילה بادية - "מדבר") הם שוכני המדבר. בדרך כלל משמש השם כהתייחסות לקבוצות ערבים נוודים או נוודים למחצה שנמצאים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, חצי האי סיני והנגב ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב. לעתים משתמשים בשם גם כהתייחסות לקבוצות לא ערביות, למשל הבג'ה מהחוף האפריקאי של הים האדום.
באופן מסורתי בדואים מחולקים לשבטים - "עשאיר" (عشائر, ביחיד: عشيرة "עשירה") - שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. בני שבט אחד, או מספר שבטים קרובים, מייחסים את עצמם בדרך כלל לאב מייסד אחד.
הבדואים המסורתיים קנאים מאוד לכבוד המשפחה; והיחס לנשים אינו שווה: האוהל הבדואי המסורתי מחולק לחלק שבו חיים הגברים ולחלק שבו חיים הנשים ולידו נמצא הצאן - כבשים ופרות.
תוכן עניינים |
[עריכה] כלכלה
כלכלת הבדואים נשענת על גידול גמלים ובמיוחד אצל הבדואים הנודדים. הגמל מסתפק במועט בתנאי המדבר הקשים, ומביא תועלת רבה לאדוניו הבדואי. התועלת היא לא רק בשרותו אלא גם בתוצרתו. הבדואי שותה את חלב הנאקה, אוכל את בשרו של הגמל, משערו המכונה "ובר" הוא מתקין לו את בגדיו ואת יריעות אוהליו. גם את עורו של הגמל מנצל הבדואי הוא מתקין ממנו נאדות מים, וגם נעלים וסנדלים הוא מתקין מעורו העבה של הגמל. הגמל משמש בעיקר במסעות ובנדודים. על אוכפו מעמיסים את האוהלים את הכלים והמתקנים השונים בשעת הנדידה, אפילו גלליו של הגמל משמשים כחומר הסקה, לחימום וכחומר בעירה לבישול ארוחות והרתחת קפה.
אצל הבדואים הנודדים למחצה ממלא גידול הצאן תפקיד רב חשיבות. ענף גידול הצאן הוא יסוד ומשען עיקרי. הכבשים משמשות לבשר ומחלבן מכינים גבינה, לבן וחמאה. מהצמר: אריגים, שטיחים, בגדים וכן שמיכות, כרים ומזרונים, גם שערה של העז ניתן לשימוש: ממנו טווים ואורגים את החלקים השונים במבנה האוהל, ומעורם יכין הבדואי כלי קיבול לנוזלים.
בעיני הבדואי הסוס הוא בהמה יקרת ערך, ליתר דיוק הסוסה, הבדואים מעדיפים את הסוסה על הסוס, כשם שהם מעדיפים את הנאקה על הגמל. היות שהיא צוהלת פחות מהסוס ובציד היא מעוררת פחות תשומת לב , אצל הבדואי לסוסות האצילות קיימת מעין מגילת יוחסין, לטיפוחן הוא מקדיש זמן ומרץ רב. כאשר בדואי מוכר את סוסתו הרי שמצבו הכלכלי הוא בכי רע.
[עריכה] נדידה
נדידת הבדואים נעשית לפי עונות השנה בתחום מוגבל (לכל משפחה או שבט בדואי תחום נדידה מוגדר), על מנת לנצל את המרעה באופן הטוב ביותר בתנאים הקשים של המדבר. במקומות שבהם האקלים מאפשר זאת, נוהגים הבדואים לעבד אדמות כחקלאים.
כל הבדואים כיום הם מוסלמים, וכמעט כולם דוברים ניבים שונים של ערבית. בדרך כלל אפשר להבחין בהבדלים בולטים בין הניבים הבדואים לניבים של שאר דוברי הערבית באזור, ואפשר למצוא מאפיינים משותפים לניבים בדואים באזורים שונים.
עד תחילת המאה העשרים, ישבו רוב השבטים הבדואים מחוץ לתחום שלטונן של מדינות, ממלכות ואימפריות ששלטו באזור. האזורים המדבריים נחשבו מסוכנים וחסרי עניין לשלטון המרכזי, ולפיכך הם פיתחו מערכת שלטון חלופית עצמאית. בסופה של התקופה העות'מאנית ועם קביעת גבולות בינלאומיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה הוגבלה נדידת הבדואים והוטלה עליהם מרות השלטון המרכזי, דבר שעורר התנגדות נחרצת ואף אלימה. כיום הבדואים משולבים בדרך כלל במערכת המדינות של המזרח התיכון. בערב הסעודית ובירדן שולטות משפחות ממוצא בדואי. במצרים עדיין יש מתיחות מסוימת בין הבדואים לבין השלטון המרכזי.
[עריכה] תמורות בחיי הבדואים
תמורות בחיי הבדואים חלו עם ההתמוטטות המסגרת האחת והבלעדית של צורת החיים הבדואית והחלו צורות חיים משניות.התמורות הראשונות החלו עם הנדידה למחצה ונמשכו עד היותם למתיישבים כמו המתיישבים של בדואי הנגב בישראל. מצבו החברתי של השבט הבדואי גובש עקב התנאים הכלכליים שפקדו אותו. הפלישה מן המדבר באה כתוצאה מן ההתערערות הכלכלית כלומר חוסר שטחי מרעה. המרעה והמים הם שני הגורמים המכריעים בחייו של הבדואי והם הקובעים את הקו האופייני ביותר לאורח חייו – הניידות.
בעבר ההיסטורי היו כל השבטים נודדים אך בהשפעת התנאים הכלכליים שפקדו אותם הפכו חלקם להיות נודדים למחצה , לפעמים קבעו גם תהליכים היסטוריים.
[עריכה] המתיישבים
אצל בדואים רבים תקופת הנדודים היא במידה רבה נחלת העבר. בצפון ישראל נעלמו כמעט כליל אוהלי הבדואים. בעיירות בדואים חדשות הבית מתוכנן לפי האופי המיוחד של המשפחה הבדואית, קצב גידולה מובא בחשבון וניתנת אפשרות להרחיב את הבית בעתיד. כל קבוצת בתים שייכים למשפחות משבט אחר ובמרכז שאר השירותים הנחוצים לעיירה.
